ההפקרות ששררה ביישובי עוטף עזה ביממה הראשונה למערכה הקשה, הובילה ללא מעט ביקורת וטענות על כך שהממשלה הפקירה את השטח, שהמנהיגים נרדמו בשמירה וגרוע יותר, שעצמו עיניים והתעלמו מנורות אזהרה ומאין סוף סימנים לתרחיש האיום שבסופו של דבר הגיע.
מאז לא השתנה הרבה. ממשלת החירום, שמצופה היה שתקום ותתכנס בתוך שעות ספורות, בכדי לנסות ולהתמודד עם התרחיש האיום ועם שורת האסונות שפקדה את כלל יישובי העוטף, לצד סוגיית השבויים והנעדרים – קמה לה והתגבשה רק ביממה החמישית למערכה.
אזרחי ישראל בכלל ותושבי יישובי העוטף בפרט, ראו את ההתנהלות וזעמו מתסכול ובצדק. בזמן שמשפחות נמחקו או נהרסו, לצד רבים אחרים שנשארו תלויים באי וודאות בנוגע לגורל יקיריהם, למנהיגים היה את הזמן לשחק פוליטיקה, במקום להתלכד, להתחיל ולנסות להחיל סדר ולהילחם יחדיו כנגד השטן.
את משחקי הפוליטיקה, הגם שאין להם מקום כלל וכלל בתקופה זו, אולי אפשר להבין איכשהו. אבל איפה נטילת אחריות והתעשתות, הירידה לעם וההתמודדות עם כאב המשפחות. לא מעט תושבי העוטף נשמעו טוענים שוב ושוב שהפקירו אותם. לא רק עד שקרה האסון הנורא, אלא גם ובעיקר לאחר שהתרחש.
הסברים יש לרוב, עם חלקם אפשר להסכים ועם רבים מתוכם אפשר גם שלא. כשמשפחות מלקקות את הפצעים על אובדן יקיריהם, הם רוצות לכל הפחות לשמוע כי יש מי שנוטל אחריות ומכה על חטא, ובעיקר בעיקר מבין שהוא צריך לעשות חשבון נפש עמוק.
כיהודים מאמינים, אנו בטוחים ששום דבר לא בשליטתנו, והכל בידי שמים. האירוע הטראגי הזה, היה עוד שיעור לכך. ועדיין, אפשר ורצוי להודות על טעויות, להגיד הפעם כשלנו בשמירה ולא לחפש אשמים אחרים.
הרמטכ״ל הרצי הלוי, כך נראה, היה הראשון והאמיץ לומר זאת בפה מלא: "צה"ל אחראי לביטחון המדינה ואזרחיה, ובשבת בבוקר בעוטף עזה לא עמדנו בזה". להודות בטעות ולקחת אחריות זו איננה בושה, זו מנהיגות.
להנהגה נבחרתם ולא לבריחה מאחריות.
