ימים לא פשוטים עוברים על עם ישראל. ימים של שכול ושל אבל. של אי ודאות וכאב בלתי נסבל. זמנים שלא חלמנו שיבואו, גם לא בחלומות הרעים ביותר. נדמה שהפסימים ביותר ביננו מרגישים פתאום אופטימים לשעבר.
כולנו היינו בהלם, כמעט שבוע לקח לנו לקום ולהתנער מהקיפאון שאחז בנו. רבים מאיתנו חוו בהתחלה קושי בתפקוד שוטף. הכאב והצער מלווים בחרדה ובפחד שיתקו אותנו. אלא שאז התהליך המשיך הלאה, ורבים מאיתנו מנסים להתמודד עם הכאב על ידי הרחקה והדחקה.
צורת ההתמודדות הזו עם טראומות מוכרת לכולנו מהספרות המקצועית. ניסיון ליצור הבדלה ביננו לבין מי שהאסון הכה בו, ובכך להפחית את החרדה שמא זה יפגע גם בנו.
הבעיה היא כשהתהליך מלווה בנימוקים משכנעים, ובמיוחד כאשר ההסברים מתובלים ביסודות היהדות כביכול. האמירות המנסות למצוא הצדקה ל"עונש" שקיבלו אותם יהודים, או להאשים שהטבח אירע כתוצאה מהגרוש מגוש קטיף, הן אמירות מסוכנות. לא רק כי אין לנו יכולת להוכיח או להסביר את הקשר שלהם למציאות, אלא בעיקר משום שבאמצעות טיעונים שונים אנחנו בעצם מנסים לברוח.
לברוח מהקושי. לברוח מהקב"ה שמדבר אלינו. ידועים דברי החפץ חיים שכשהקב"ה מביא פורענות על הגויים הוא בעצם מדבר עם עם ישראל. ואם כך הם פני הדברים כשמדובר בגויים, ק"ו בן בנו של ק"ו כאשר הנרצחים והחטופים הם אחינו בני ישראל.
אין עמנו נביאים שיאמרו בשל מה הסער הגדול הזה. אבל כל אחד מאיתנו יכול להבין שיש כאן סער גדול. יש כאן הסתר פנים שעם ישראל לא חווה כמותו שנים רבות. ובלי להלחיץ יותר מידי כל אחד מבין שהמשמעויות הנלוות של המלחמה הזו, נוגעות לכל אחד מאיתנו, וודאי מי שחי בארץ ישראל.
בימים אלו שעצם קיומנו מוטל בסימן שאלה, חובה עלינו להתייצב פנים אל פנים אל מול המציאות. אי אפשר לברוח ולטמון את ראשנו בחול. הדבר הראשון שמצופה מאנשים בני תורה הוא להרבות תורה, ולהרבות תפילה.
אבל אין די בכך. בימים אלו כל מי שמסתובב ברחבי הארץ, שומע ומרגיש את ההתעוררות באמונה שיש בעם ישראל. שוחחתי עם שוטרים וחיילים רבים, עם משפחות אבלות, ועם קרובי חטופים, את חלקם אף פגשתם בכתבות השונות באתר. כולם ללא כיפה על ראשם, אולם פיהם מדבר אמונה.
אמונה לא מן השפה ולחוץ, אמונה של אנשים שראו בעיניים את הניסים שהצילו את חייהם. ולא רק הם מדברים כך, רבים רבים מהניצולים, מהלוחמים, ממשפחות החטופים ומשאר עמך בית ישראל, נאחזים בימים אלו באמונה בבורא עולם. הצמא לאמונה ולתורה ומצוות מטפס, ומישהו צריך להיות שם עבורם. המישהו הזה זה אנחנו.
עם ישראל מתאחד, ובאחדותו הוא מוצא את אמונתו כחוט המקשר. לכולנו צריך להיות ברור שכל אותם שוטרים שרצו להילחם במסירות נפש, כשבידיהם אקדח ומולם חוליית מחבלים עם טילים ומטעני חבלה, לא עשו זאת מתוך גבורה עיוורת. איש מהם לא בטח בכוח זרועו והאמין בהכשרתו הצבאית. הם רצו כמו שלא היו רצים בשום מדינה אחרת, כשהם מעטים מול רבים, וברבים מהמקרים כמעט ללא סיכוי לנצח, בגלל סיבה אחת בלבד: מסירות נפש למען כלל ישראל.
עכשיו כשמדברים איתם שומעים על האמונה שליוותה אותם בשדה הקרב, על החיזוק שלהם במצוות, ועל בקשתם שנתפלל ונלמד לזכות החטופים.
בטוחני שאם מרן הרב שך זצ"ל היה חי עמנו בדור הזה, היה יוצא שוב בהכרזה: "במה אתם חילונים"?!
הרי לא נכנה חילוני מי שבדרכו לבית הכנסת בשמחת תורה, הוזעק למלחמה, ונלחם במסירות ובחירוף נפש למען עם ישראל. שמודה בפה מלא שאילולא ה' שהיה בעזרתו לא היינו יכולים לגבור עליהם.
עם ישראל מתחזק ומתקרב, והוא זקוק לנו. בואו נהיה שם עבורו, נאיר פנים נלמד את מי שמעוניין בכך. נבין שיש לנו תפקיד חשוב במערכה על קיומנו כעם. כעם הנבחר של בורא העולם.
חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו!
לתגובות והערות לכותב הכתבה ניתן ליצור קשר במייל: [email protected]
לא נעים לקטרג, אבל כשהאמונה לא מחייבת מעשים זו אמונה של כדי להתחזק ולהתעודד, זה נח, נעים, מרגיע, מקובל ומחמם את הלב. זה חשוב, אבל זה היה שם תמיד אלא שעכשיו הניצוץ התעורר.
אבל זה רחוק מלהספיק, נכון הם גם מתחזקים בציצית, כיפות\קסדות, אולי גם ברכות ותפילות,
אבל הרב שך לא היה שואל את השאלה הנ"ל, כי הם עדין חילונים, אולי השנאה העוצמתית לכל דבר שבקדושה דעכה, ב"ה.
אבל עדיין רחוקה הדרך ורחוקים המעשים, והחומה שבינינו חייבת עדיין לעמוד על תילה ולהיות ברורה. כמובן צריך לקרב, לחזק, להאהיב את תורת ד' ואפילו להודות על כל מה שהם עושים עבורינו, אבל הם עדין חילונים.
"לא נעים לקטרג, אבל" – אבל הנה עשית זאת.
אוי ואבוי, כמה שמחה יש בשמים עם האמירות המחכימות שלך!
ניתן לשער שגם מה שאת ואני עושים "זה רחוק מלהספיק",
ואותנו לא הרב שך שואל את השאלה, אלא רבונו־של־עולם, בכל יום מחדש.
אז הנה, בדברי ה"זכות" שלך, עשית את המעשה ה"טוב" להיום.
ובונוס על הדרך, בשביל האינטליגנציה: "חילוני" מלשון חֹל, חֻלין, היפך הקדושה.
מכירה יהודי שאינו קדוש? אין דבר כזה!
אל תהרסו באמירות אומללות
עדיף לשתוק בעת הזאת פשוט לשתוקקקק
ממש יפה
לימוד זכות על כל כלל ישראל
ממש מחייב אותנו…..
לא הכתב היה חכם כשכתב את הכתבה,
ולא תגובת החכם שהגיב,
הרב'ה מסאטמר כשהיה
מלחמה שתק, ולא דיבר על הציונים,
כיון שעם ישראל צריך זכויות.
אני מצר על כך שכנראה יש מי שלא קרא את הטור עצמו, והתמקדו רק בכותרת.
קראתי הכל והכל נכון, אבל בתכל'ס אם חשוב לנו לשמור על האמונה שלנו ושל ילדינו טהורה, חייבים לשמור ולחזק את החומות בינינו לבין החילוניות על הכפירה וההפקרות שבה, אם הלימוד זכות הזה יביא להתדרדרות או חולשה כל שהיא באמונתו או בשמירת המצוות של אי מי אז יצא שכרינו בהפסדינו.
אין כל סתירה.
מותר ללמד זכות על אדם או על ציבור גם בלי לדבוק בדרכיו.
הלא זה ענין לימוד הזכות – דווקא כשהדברים אינם תואמים את מה שהייתי מצפה לו לפי הבנתי ולפי דרכי,
בכל זאת למצוא צד זכות. למצוא צד זכות לא אומר שעלי ללכת בדרך זו.
כדי לדבוק בדרך שלי לא חוכמה רק לומר שהאחר פסול. אם אני משוכנע בשלי – לא יקרה לי כלום ממציאת זכות בזולתי.
אכן ציון, לימוד זכות אין פרושה הזדהות אלא הכלה, כך שזה לא קשור בשום צורה לשמירת חומות האמונה,ויותר מכך, לא מאמינה שדבר גדול כמו לימוד זכות יכול לדרדר ברוחניות, האמונה שלנו רק תתחזק מזה אם ניקח לקח לעצמנו להתחזק כל אחד בדרגתו כפי שנכתב במאמר.
לא התכוונתי בכלל להימנע מללמד זכות. אלא לשמור על המחיצות בינינו לבין פורקי עול. יש מקרים שלימוד הזכות גורם להזדהות רגשית שגורמת הרבה פעמים להשפעות שליליות. אני מכיר את זה מנסיון.
שמח על הדיון שהתפתח כאן בין המגיבים.
נדמה שכולם יסכימו, שגם מי שחושש לשמירת זהותו ומפחד מהשפעות שליליות, גם הוא יכול לתרום לארגוני קירוב, שעוסקים בהחזרה בתשובה.
אז כל אחד מאיתנו יעשה את הצעד הקטן שהוא יכול, ואת המעשה שנכון לו כפי דרגתו.
בהצלחה!