עו"ד נתן רוזנבלט ביקר בארה"ב – וחזר עם תובנות לפתרונות דיור / דעה

השבוע ביקרתי בארצות הברית לצרכי מצווה, כמה ימים וחזרתי. הייתי בה עשרות פעמים, אך הפעם, לאחר הפסקה של כמה שנים, וממבט של מי שכותב בעיתון, הכל נראה אחרת. אומרים שסנדלר מזהה אנשים ברחוב לפי הנעליים שלהם, אז אצלי זה דירות, עם דגש על פתרונות דיור. בכל מקום, עיניי רואות דירות וקהילות נפלאות. דור חדש, מפואר לא פחות מקודמיו, שממשיך את שרשרת הדורות בגלות.

כמה מילים על מקומות האירוח. בכל עיר חרדית בארצות הברית, יש מקום מיוחד, לפעמים כמה מקומות, שבהם כל ישראלי חרדי שנמצא כמה ימים לצרכי מצוה, יכול להתארח. את זמני חילקתי בין ויליאמסבורג (בשל הקירבה למנהטן) לבין מונסי (בשל הקירבה לקהילות החדשות). יש שם משפחה סאטמרית בשם יאקאב, שמנהלים בניין שלם ומפואר, שהוא סוג של מלון בוטיק. עם ארוחות גורמה, בר 24/7 שלא היה מבייש את הילטון, וגוי שמסתובב ומנקה כל הזמן. אפילו שירותי כביסה וגיהוץ יש כאן. בקיצור הילטון, עם כוכבית אחת קטנה: הכל בחינם! גם כשניסיתי לדחוף להם תרומה ולהסביר להם שאינני "משולח" (הכוונה למי שאוסף כספים, אצל חלק מהאנשים זה נהגה בהערכה ואצל אחרים בפחות), סרבו לקבל ממני.

זו רק דוגמית קטנה למעשי החסד הרבים, איני מדבר על הצדקות האדירות שיוצאים מכאן, אלא על מעשי חסד פשוטים וקטנים. כך למשל, בכל רחוב יש זווית כזו, שאם אתה עומד שם, בלי להושיט אצבע או לרדת לאמצע הכביש, תוך דקות יעצור לידך רכב ויציע לך טרמפ. המרחקים גדולים והאוטובוסים פחות זמינים, ולכן התחבורה הזו ממש אפקטיבית למי שרוצה להגיע לכל מקום חפצו בלי לפרנס את חברת המוניות המקומית.

אך מה שמפליא יותר מכל זה הרמה הרוחנית. בכל רחוב כמה בתי כנסת ענקיים, ובכל אחד מהם מקווה וקפה כל הזמן לכל אחד. כל בית כנסת כזה שוקק חיים, משעות מוקדמות ממש. הגעתי למשל לסאטמר (אחד מהם, כל דבר של סאטמר יש שניים) על מנת לטבול לפנות בוקר, קשה לישון כשהמוח שלך משדר שהשעה כבר חצות היום. כל השטיבלאך בבניין האדיר, מלאים באנשים שיושבים ולומדים. ככה זה בכל ביכנ"ס מרכזי בארה"ב, כולל קפה ועוגות בשפע רב מידי. צילמתי את המחזה המרנין באחד השטיבלאך הרבים, כולל השעון שמראה על השעה 5.52, מי כעמך ישראל. אכן, תורה וגדולה וחסד במקום אחד.

אם כבר נגענו בנושא של סאטמר, זה עניין רגיש כאן. אומרים שהעולם עומד על השלום אך נבנה על המחלוקת. אפשר לומר שהמחלוקת ביניהן זה הדבר הטוב ביותר שקרה לאמריקה. הכרתיה לפני ואחרי ואין מה להשוות. מאות בתי כנסת חדשים הוקמו, והישנים שופצו ללא הכר. מי שמשלם את זה הם הגבירים שרק מתעשרים יותר כתוצאה מהצדקה, ומי שמרוויח זה עם ישראל בהמוניו. כולל אלפי משרות חדשות שנוצרו כתוצאה מהקמת מוסדות חינוך חדשים מאפס. האמת שזה לא באמת מחלוקת כפי שהיינו מצפים לשמוע, אלא סוג של פיצול בשל דרכי הנהגה שונות, וגם בגלל הגודל: אין אפשרות להכיל אנשים כה רבים בחסידות אחת. בכ"א כסליו (יום הצלת האדמו"ר) נערכים במקביל שני כנסים עם כמה רבבות בכל אחד. אפילו באמריקה הגדולה אין אולם אחד שהיה יכול להכיל את שניהם יחד.

אישית אהבתי להתפלל יותר מכל בבית הכנסת של שיינר ברחוב פורשיי. זה לא בדיוק בית כנסת, משום שהעירייה לא מאפשרת בנייה במקום (העניין הזה עם העיריות הוא הצרה הגדולה ביותר כאן כפי שנראה בהמשך). ר' לייזר שיינר, הנגיד הידוע, חשקה נפשו בבית כנסת שישרת את כולם. מה עושים שהחוק לא מאפשר להקים את הבניין כפי שהוא רוצה? מקימים אוהלים! וכך, אלפי אמריקאים מפונקים באים מידי יום להתפלל באוהלים פשוטים ועניים. במקום נהנים ממזון ושתייה סביב השעון. גם מזון רוחני יש כאן עם תפילה ותורה ללא הפסקה.

כך למשל השתתפתי בשיעור של שעה וחצי בתניא, מאת המרצה החב"די הנודע רבאי וויי וויי ג'יי (ר"ת של הרב יוסף יצחק יעקובזון). בשיעור יושבים עשרות אנשים, רובם בעלי כובע סאמעט, ומיעוטם ליטאים, יש גם כיפות סרוגות וצבעוניות, ואפילו ליובאוויטשער אחד זיהיתי שם.
מתקן ייחודי שתפס את עיני הוא "גרטומט", דהיינו סליל ארוך של גארטל שתלוי על הקיר ולידו מספריים. כל אחד גוזר לעצמו את המידה הרצויה ולוקח, כי כאן גם להתפלל בלי גארטל זה בערך כמו להתפלל בלי כוס קפה ועוגה לפני.

כל החום ואהבת ישראל הללו לא משקפים את מה שקורה בחוץ: הקור הנורא וחודר העצמות, מינוס שש מעלות ביום וקצת יותר נמוך בלילה (בדקתי בעצמי), זה משהו נורא שמי שלא רגיל לכך סובל מכך.

כל המונסי הזה, הוא משהו חדש יחסי. אחד ה"מנחה'ס", התפללתי בבית הכנסת הראשון במונסי. אהובים עליי מקומות נוסטלגיים עם ריח היסטורי. על הקיר מודבק עדיין גזיר עיתון בגוון צהוב עמוק, המספר על בית כנסת שנוסד בעיירה מונסי הרחוקה, לאחר שכבר מתגוררים בה מניין יהודים חרדים. התאריך הוא שנת תשכ"ב. כלומר לפני שישים שנה לא היה כאן יהודי חרדי אחד, ועכשיו יש כאן רבבות. שכוייח אייבישטער.

אלא שכמו בכל מקום, עם כל הטוב הזה נוצר גם מצב של עליית מחירים מתמדת. בית קטן היום במונסי זה לא פחות ממיליון דולר, וזה סכום בלתי אפשרי למשפחה צעירה רגילה. גם חוקי הבנייה הנוקשים, גורמים לכך שלמרות שיש לעיר עתודות בנייה לכל יהדות אמריקה, אי אפשר לבנות יותר, והמחירים רק עולים ועולים. וכך נוצר התהליך המרתק של התרחבות עוד ועוד, והקמת קהילות חדשות בערים נוספות, בהן המחירים עדיין סבירים.

התהליך הזה קרה בכל מקום שרגל ישראל דרכה שם, בלייקווד ובנותיה, במונרו וכמובן בבורו פארק המפורסמת שבניה הלכו להתגורר בג'רסי סיטי וסביבותיה. אפילו פיגועים שגבו קורבנות לא עצרו את התהליך והוא מתעצם מיום ליום. אנחנו מתמקדים כעת באזור מונסי כאמור, שהיא
בעצמה רחוקה מאוד מהיישוב החרדי המרכזי בברוקלין. ועכשיו מחפשים יותר זול, כלומר צפונית עוד יותר ממונסי, וזה כבר מגיע להרי הקאונטרי.

מה זה קאונטרי? ברוכים הבאים לעולם המושגים של אחינו בני ישראל השרויים בגולה הדוויה. אחד ההרגלים שלהם זה לצאת בכל שנה לנופש. אם אנחנו יוצאים לשבוע בצפת (החלפת דירה במאור חיים) אז באמריקה הכל בגדול, גם הנופש. הם יוצאים למשך חודשיים, אנשים נשים וטף, להרים הגבוהים והרחוקים שיש בהם אוויר צונן ואווירה חמה, לבית קטן שנשכר או נרכש. אין עבודה ואין עול, רק לשבת וללמוד בחיק המשפחה והטבע ובורא עולם. זה כבר גלות שבתוך הגלות.

כך נוצרו שכונות שלימות עם אלפי בתים פרטיים, מפוארים יותר או פחות, אשר כל השנה הם שוממים. ואז יום אחד הורה כ"ק האדמו"ר מויזניץ מונסי להחליף חלק מהבתים, באזור הנקרא קמיישא-לייק, כפתרון מצויין למגורים לצעירי הקהילה. ואכן, סביב העניין הזה התפתחה חסידות שלימה וכל מוסדותיה ובראשה עומד אחד מבניו של האדמו"ר זצ"ל, המוערך מאוד בקרב יהדות ארה"ב. מאז עברו כמה עשורים, הצעירים הללו כבר בעלי משפחות מבוגרים ולילדים שלהם כבר מחפשים מקומות.

כאן מגיע הקושי העיקרי של הקהילות בחו"ל: ניו יורק זה לא בית שמש או ביתר. כאן יש חוקי בנייה והם נאכפים בקפידה. ראשי המועצות האזוריות (שהיישובים היהודים בדרך כלל הם מיעוט בהם) עושים הכל על מנת להצר את צעדי היהודים המתרבים עוד ועוד. אם זה נשמע מוכר מההיסטוריה ומהארץ, זה אכן כך, אותה השנאה בשינוי השיטה והמבטא.

מצד אחד זה פועל גם לטובה, כי היהודים זוכים למרחבים עצומים. הראו לי בית של אברך צעיר שיושב עם כמה ילדים על שטח של חצי ברכפלד, ולא יודע מה לעשות עם הגודל הזה. אך העירייה לא נותנת לו לבנות אפילו יחידה במקום הזה, "למניעת צפיפות אוכלוסין". אך מאידך זה מקשה מאוד על ההתרחבות, ומחייב את הזוגות הצעירים לחפש פתרונות חדשים.

בשבוע הבא: איך היהודים פותרים את בעיית הדיור בארה"ב ומה ניתן ללמוד מהם.

נ.ב. בשבוע שעבר פרסמתי כאן את המייל שלי על מנת שמי שרוצה יוכל לתרום לתשלום הוצאות המשפט שהושתו עליי ע"י הבג"ץ. במייל שפורסם הייתה טעות ולפיכך הריני חוזר על זה שוב לתועלת אלו שוודאי רצו לתרום ולא יכלו [email protected] תזכו למצוות. ברצוני רק להוסיף שלפסק הדין היה אפקט חזק, כאשר לשר השיכון לא נותרה יותר ברירה כי אם לשנות את הקריטריונים לבני מקום, לאחר שבג"ץ נתן לו את מלוא הסמכות לכך.