נתניהו מוצא את עצמו לראשונה מול מצב בלתי מוכר / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
המבחן הקשה:
העם הופך להיות ברובו יותר ימני ופחות ביביסטי. כעת נתניהו יצטרך להכריע באמת

משפט חכמה ידוע, טוען ובצדק שאי אפשר לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות בכל פעם לתוצאה שונה. בדרך כלל כשאדם חוזר על אותן פעולות, הוא מגיע לאותן תוצאות. מנגד, מה שכן יכול לקרות, זה שלפעמים אחרי פעמים רבות שהפעולה מניבה את אותה תוצאה, מגיעה פעם אחת שזה מפסיק לעבוד. וזה מה שמרגיש היום על בשרו ראש הממשלה נתניהו.

כבר שנים רבות שנתניהו חוזר שוב ושוב על אותן פעולות, וכפי שהוא מצפה – זה מביא אותו בדיוק לאותה תוצאה שבה הוא מעוניין. אחד ממאפייניו הבולטים של נתניהו הוא לא לחשק את עצמו בשום דעה חד משמעית, לדחות החלטות קריטיות עד כמה שאפשר ולשמור לעצמו כל הזמן את האופציה לסדר מחדש את הכלים על לוח המשחק הפוליטי בהתאם לצורך ולרוח הנושבת. כך הוא מצליח לשמור על שרידות פוליטית מהארוכות שידעה ישראל. השיטה הזאת עובדת לו ולכן הוא פשוט ממשיך בה.

אבל מאז טבח שמחת תורה ופרוץ המלחמה, משהו בשיטה הזאת מתחיל להתערער. היא עבדה נהדר במשך שנים רבות אבל במלחמה כמו במלחמה, לא כל מה שהיה נכון קודם, נכון בהכרח גם עכשיו. אירועים קשים ודרמטיים כאלה מצליחים לערער כל מציאות קיימת, על אחת כמה וכמה התנהלות פוליטית מקובעת ככל שתהיה.

מאז שהתחוללה שואת יהודי הדרום, מורגשת בישראל מגמה מאוד ברורה של התחזקות התפיסות הימניות. רוב העם רוצה לראות מלחמה קשה וחד משמעית נגד חמאס, רוב העם דורש שלא לרחם כלל על תושבי עזה גם אם זה לא נשמע טוב בעולם ולכן לא אומרים זאת בקול, רוב העם רוצה לראות פה נקמה בצורת חזרה לתפיסה הישנה והמקובלת של קום המדינה, של מדינה יהודית לא מתיפיפת ולא נכנעת, של מדינה שמבינה מיהו האויב ופשוט נלחמת בו כדי לנצח. אפילו מפגיני שמאל מובהקים דורשים עצירה מוחלטת של הסיוע ההומניטרי לעזה, תופעה שלא היתה קיימת מעולם והיא מעידה יותר מכל על התזוזות בלוחות הטקטוניים הישנים.

וכאן מתחילה הבעיה האמיתית של נתניהו, האיש שמאז ומעולם נמנע מלעסוק במהות והעדיף לבנות לעצמו תדמית של מנהיג ימין יחיד. במשך שנים רבות הוא הצליח להנחיל את התפיסה שרק נתניהו זה ימין ומי שלא ביבי – לא ימין. זה עבד יפה כל עוד זה לא עמד במבחן המציאות. כעת, העם בישראל רוצה לראות מעשים ותוצאות, לא הצהרות. והמעשים בשטח, איך לומר – קצת פחות תואמים את הרצון הלאומי.

ברצועת עזה המלחמה נמשכת, החיילים שיוצאים משם מספרים על פער גדול שקיים בין מה שהתקשורת והדרג המדיני משדרים לבין המציאות בשטח, כשלטענתם המלחמה מתנהלת כראוי וכוחות חמאס נכתשים בחסדי שמים בקצב משביע רצון. מנגד, משאיות הסיוע נכנסות לעזה כמעט באין מפריע ונתניהו עצמו הודה השבוע שישראל יודעת היטב כי למעלה מ-60 אחוזים מהסיוע נבזז בידי חמאס. אזרחי ישראל לא מוכנים לסלוח על דבר כזה, ההפגנות של ארגון 'צו 9' עוזרות רק כדי לעכב במקצת חלק מהמשאיות ובעיקר כדי להרגיע את התסכול הישראלי, כשבינתיים מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם ובהיסטוריה שמאכילה את האויב הרצחני שלה ומעניקה לו חמצן ואורך חיים תוך כדי מלחמה.

המציאות הזאת מתרחשת בגלל לחץ בינלאומי קשה, בעיקר מצד ארה"ב שנחשבת למממנת העיקרית של המלחמה היקרה הזאת. נתניהו נקרע בין הצורך לשמור על יחסים תקינים עם האמריקאים ובד בבד להרגיע את ה'בייס' שלו ולשמור על התדמית שלו כמנהיג ימין. בפועל, זה לא ממש מצליח והסדקים בחומה שבנה לעצמו הולכים ומתרחבים.

כשגנץ וסער הצטרפו לממשלה, זה היה אחד הצעדים שהעניקו לו זריקת עידוד עצומה. מצד אחד הוא שומר על ממשלת הימין ומצד שני הוא מציג לאופוזיציה ולקהילה הבינ"ל שיש לו ממשלת קונצנזוס. אבל בינתיים מדינת ישראל נדרשת לעסוק בעסקת חטופים אפשרית וזה יוצר נקודת מבחן חדשה לממשלה הזאת.

נתניהו לא זוכה לרגעים של נחת גם לא בזמן מלחמה קשה. הביקורת הציבורית שהיתה יכולה להיות לגיטימית נגד הממשלה, חזרה שוב לאותה פינה של שנאת נתניהו נטו, הקמפיינים כבר לא מדברים על אחריות למחדלים, אלא הצטמצמו למסר אחד פשוט: אתה הראש, אתה אשם. משפחות החטופים מתחלקות לשני חלקים כשהגדול והעיקרי ביניהם הוא מטה החטופים של רונן צור, שצבע את המאבק בצבע מאוד מסוים ודורש עסקה "בכל מחיר". רק החלק הקטן של המשפחות שהתאגדו תחת השם 'פורום תקווה' מציג עמדה סולידית יותר ומייצג בעיקר את המשפחות הימניות שבין משפחות החטופים.

במציאות הזאת, נתניהו מוצא את עצמו מול לחץ בלתי אפשרי שמופעל עליו מכמה כיוונים בו זמנית. מצד אחד יש את ארה"ב ואת מטה החטופים שדורשים עסקה מיד למרות המחיר הכבד שמשמעותו כניעה מפוארת של מדינת ישראל, הלחץ הזה מחלחל לתוך הממשלה וקיים חשש שבלי עיסקה כלשהי, גנץ ואיזנקוט יפרשו מהממשלה ואת זה נתניהו לא רוצה.

מנגד, אם הוא כן יסכים לעסקה, סמוטריץ' ובן גביר יפרשו מהממשלה בשלב ראשון ואחריהם יתחיל סחף גם בתוך הליכוד, משום שהלחץ המופעל מצד רוב חלקי העם הוא לחץ ימני, העם לא רוצה לראות כניעה, עסקת חטופים חד צדדית או אי הכרעה של חמאס לא תעבור בשתיקה, העם כאמור דורש מעשים ומהות ולא הצהרות.

בינתיים, ההצהרות הנשמעות במסיבות העיתונאים ובאולפנים, תואמות את רצון העם. נתניהו מדבר על ניצחון מוחלט ומצהיר שישראל לא תעצור קודם, סער וליברמן כמו גם בכירים נוספים במפלגות הללו משמיעים גם כן מסרים ימניים חריפים ומבקרים קשות את נתניהו על הכנסת הסיוע לעזה, וזה כמובן גם הלך הרוח בתוך הליכוד. הפוליטיקאים מבינים היטב מה העם רוצה ומדברים בהתאם.

אבל מנתניהו נדרשות כעת החלטות מעשיות ולא רק דיבורים. וכאן הוא מוצא את עצמו לראשונה מול מצב בו התכונה הוותיקה שלו של התנהלות איטית וזהירה, לא תופסת עוד. כעת הוא נדרש להכריע.

והכרעה – אינה טובה לו. כי הוא יצטרך לעמוד מאחורי כל החלטה שתתקבל ולשלם עליה את המחיר הפוליטי ובינתיים שעון החול אוזל לרעתו. כל משאית סיוע שנכנסת לעזה שוחקת לו את התמיכה בימין, כל דיבור על עסקת חטופים גורם לעוד סדק כבד בחומת הלגיטימיות שהימין מעניק לו, והימין היום זה רוב העם שהופך יותר ימני ופחות ביביסטי.

היום יותר מתמיד, עשויה להיות תמיכה ציבורית גדולה בממשלת ימין רחבה שתהיה מורכבת מהליכוד, מליברמן, סער, אלקין, סמוטריץ' ואפילו גנץ. כי העם רוצה ממשלה שתתנהג כמו ימין ולא ממשלה שתדבר ימין ותעשה את ההיפך כפי שמתרחש פה כבר לא מעט שנים. והתרחיש הזה מוסיף גם הוא לערער את חומת התמיכה בנתניהו שבינתיים חומת ההגנה האחרונה שלו היא הממשלה הנוכחית בה חברים גם גנץ וגם בן גביר. יותר טוב מזה לא יכול להיות לו, מכאן הוא יכול רק לרדת.

אם גנץ יוצא מהממשלה בגלל עיכוב בעסקת חטופים, נתניהו מאבד חלק קריטי בלגיטימיות שהוא מקבל מארה"ב ומהעולם וזה עלול לפעול לרעתו. אם בן גביר וסמוטריץ' יפרשו מהממשלה בגלל עסקה רעה, זה עלול להיות גט כריתות דרמטי ובלתי הפיך בין נתניהו לימין כולו, גם בליכוד לא יסלחו לו על זה.

כשנתניהו מדבר על עסקת חטופים, הוא מבין יותר טוב מכולנו שהוא מדבר על עתידו הפוליטי שלראשונה אחרי 20 שנה, עומד בפני מבחן אמיתי וחסר פשרות. זו לא עוד מערכת בחירות, זה לא עוד משחק פוליטי שהוא יכול ללהטט בו כהרגלו ולמרוח אותו איכשהו, זה מבחן אמיתי של מציאות קיימת. עם מציאות אי אפשר לשחק ועל מציאות אי אפשר להתווכח. ואולי בפעם הראשונה בקריירה הפוליטית שלו, נתניהו נדרש לקבל החלטה אמיתית, כבדת משקל.

2.
כיוון הרוח:
כשהלפיד משנה זווית זה יכול להעיד לאן הרוח נושבת

מי שמתחמם על הקווים בציפייה שאחד התרחישים הללו יקרו, הוא ראש האופוזיציה יאיר לפיד שהשבוע עשה פניית פרסה חדשה בדעותיו והחל להשמיע מסרים של פיוס כלפי נתניהו והממשלה.

שינוי של 180 מעלות בדעות ובעקרונות, זה לא משהו חריג בדברי ימיו של לפיד, ובכל זאת, ההתנהגות שלו השבוע אינה בלתי מעניינת. בצהרי יום שני נועד לפיד עם נתניהו בלשכתו בכנסת לפגישת עדכון ביטחונית, כפי שמחייב החוק בין ראש ממשלה לראש אופוזיציה. אך בעוד שפגישות כאלה אורכות לכל היותר עשרים דקות ובלבד שתהיה פגישה לפרוטוקול, הפעם הפגישה התארכה מעבר למצופה בעוד הכתבים הפוליטיים ממתינים בדריכות מורטת עצבים ליד מחסומי משמר הכנסת בקומת הממשלה.

כשיצא מהפגישה, אמר לפיד לכתבים כי "אמרתי לראש הממשלה – לא מעניינים אותי תיקים, הייתי שר חוץ, הייתי שר אוצר, הייתי ראש ממשלה, מעניין אותי דבר אחד: להחזיר את החטופים. ואם הוא צריך ממני רשת בטחון מכל סוג – שנכנס לממשלה, מבחוץ, בכל דרך, שרק יגיד. כי הדבר החשוב הוא להחזיר את החטופים".

מדובר בזמירות משונות בהחלט ביחס ללפיד ובפרט כשהן נשמעו פחות משעתיים אחרי שאותו לפיד עמד בישיבת הסיעה ותקף בחריפות את הממשלה כשהוא טוען שאינה ערוכה לרמדאן ולסכנות שהחודש הזה מביא עמו.

לא ברור מה התרחש בתוך לשכת ראה"מ באותה שעה ארוכה, האם נתניהו הוא זה ששכנע את לפיד להיות מוכן לאפשרות של הצטרפות לממשלה, או שלפיד הוא זה שהחליט ליישר קו עם המציאות המשתנה מול עיניו. בכל מקרה, שניהם מבינים שבמצב הרגיש והשברירי הזה, יתכן והם יצטרכו זה את זה.

איך זה יכול לקרות טכנית? לא ברור. כי לפיד לא יישב בממשלה עם בן גביר, ונתניהו לא יהיה חבר בממשלה ממנה נמלטו חברי הימין, כל הקריירה שלו עלולה לקרוס בכזה תרחיש. אבל ספינים לא עולים כסף ותמיד אפשר להפריח אותם לחלל האוויר. גם לנתניהו וגם ללפיד אין מה להפסיד מלשדר רוח פיוס כזאת ובינתיים זה משרת את שניהם, עד לרגע ההכרעה.

3.
הישרדות, הגרסה הפוליטית:
מנהיג אמיתי הוא זה שיודע להכין את יורשיו ליום שאחריו

המריבות הלא מכובדות בתוך הליכוד לא היו מטרידות את מנוחתנו, אם לא שהבדיחה היתה על חשבוננו.

כמיטב המסורת, כמה מחברי הליכוד סיפקו לנו השבוע הצצה נוספת לחילופי הדברים המביכים שהם מנהלים זה עם זה. בלשון המעטה, לא היה נעים להיחשף למה שמתרחש במפלת השלטון.

השבוע נאלצנו לשמוע ח"כ אחת מאשימה שר מטעם מפלגתה ב'אלכוהוליזם'. זה מצידו לא הרגיש נבוך לרגע כשהפריח את הבל פיו לחלל האוויר כדי לשלול את דבריה. וזה אמיתי לגמרי, הוויכוח המשיך גם במליאה והדברים נכנסו לפרוטוקול, לשעה לדורות ולתפארת מדינת ישראל.

ואחרי שסיימנו להתגרד במבוכה ולזוע על מקומנו בחוסר נוחות, כמובן שנשאל את עצמנו איך הגענו למצב כזה ואיך קורה שככה נשמעים כמה מהאוחזים בתואר נבחרי ציבור המקבלים את משכורתם מהכיס של כולנו. אחת התשובות לכך קשורה לאופן הרכבת הרשימות. לא רק בליכוד, אגב, אבל אנחנו עוסקים כרגע במפלגת השלטון.

מנהיג צריך לדאוג שיהיו אנשים ראויים שיחליפו אותו. מנהיג אמיתי ואחראי, רוצה ליצור מורשת שתמשיך אחריו, הוא רוצה שהמדינה שהוא מנהל תמשיך להתנהל בדרך שהוא רוצה כי הרי זו לדעתו הדרך הנכונה ובשבילה הוא נבחר, כך זה אמור להיות בדמוקרטיה מתוקנת.

אבל בהרבה מקרים, מנהיג פוליטי שואף בעיקר להאריך ימים על כסאו. ואחת השיטות לגרום לכך היא להקיף את עצמו באנשים רדודים יותר וחסרי כח ולהרחיק במהירות כל אדם איכותי שעלול יום אחד לחתור תחתיו.

מפלגת השלטון, ולא רק היא כאמור, מלאה באנשים חסרי חוט שדרה שאומרים הן הן על כל מה שיאמר המנהיג ולא יחתרו תחתיו. וכדי שזה יקרה, הם חייבים להיות אנשים עם יכולות קוגנטיביות ופוליטיות קצת יותר חלשות, אם ננסח זאת בזהירות.

זו נקודת מבחן חשובה במנהיגות. האם אתה רואה רק את טובת עצמך או דואג גם לטובת המדינה שלך או לפחות המפלגה שלך. מנהיג אמיתי הוא כזה שיודע שבבוא יומו לפרוש, יישארו עמו ומצביעיו בידיים טובות, שממשיכות את מורשתו. אם היה מנהיג כזה, העם היה מעריץ אותו הערצה אין קץ. למרבה הצער, בפוליטיקה הישראלית זה עובד אחרת. חבל.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]