צדק תחבורתי / עו”ד נתן רוזנבלט

בשושן פורים נסעתי בתחבורה ציבורית לירושלים. יצאתי לדרך בתחילה עם הרכב והילדים כרגיל, אך לאחר שעה וחצי (!) של פקקים הגענו לצומת שילת (3 דקות ביקום נורמלי) הבנו שכדאי לעבור לרכבת של החילונים ממודיעין. 28 דקות והיינו במרכז ירושלים. שכוייח אייבישטער. אגב, ברכבת היו מאות רבות של אנשים, אך מספר החילונים שם היו בערך כמו באוטובוס אחד ממודיעין עילית לירושלים בשעה לא עמוסה, סתם בשביל שנדע מי מממן את התחבורה של מי.

90 דקות בפקקים מניבים הרבה שיחות קצרות עם החברים לפקק. לתדהמתי איש מהם לא התלונן, תושבי היישובים הסמוכים באמת אין להם על מה, ראש המועצה שלהם עשה מעל ומעבר על מנת להקל על העומס (טוב שלפחות שם יש בחירות אמיתיות). ואילו תושבי עירי מודיעין עילית, שותקים ומחייכים כתמיד, אין להם טענות: כקוטן הציפיות קוטן האכזבות. כשאין בחירות, אין שום סיבה שמישהו יתרגש מכך שאנחנו כנראה העיר היחידה בעולם המערבי עם יציאה אחת בלבד ל-130,000 תושבים (הכביש השני, שהייתי נוסע בו לפני בחירתו של ראש העיר הניצחי, נסגר בימיו).

כנראה שזו גם הסיבה מדוע הופלנו גם ברמה הארצית: השבוע יצאה לדרך תכנית “צדק תחבורתי” הכוללת רפורמה במחירי התחבורה הציבורית. באמת משהו יפה שהממשלה הזו עשתה. אין מה לומר, השרה רגב דואגת בדיוק לקהל בוחרי הליכוד (ועל הדרך גם אנחנו ועוד כמה ערבים נהנים, כשיורד גשם כולם נרטבים). השאלה היא מה עושה שם הסגן היקר מיהדות התורה, ואיך ייתכן שהעיר הכי ענייה והכי דגלאית (למעלה מעשרים אלף קול לג’ בבחירות לכנסת, יותר מבית שמש, ויותר מביתר ואלעד גם יחד) נותרה בחוץ.

הרב מקלב מבטיח שבפעימה השנייה מודיעין עילית תהיה בפנים. הבעיה היא שעד אז הוא אולי כבר לא יהיה בפנים. כל הערכות מדברות על בחירות או החלפת הממשלה בקרוב.

כידוע לעשרת קוראיי, מדור זה עוסק אך ורק בדיור. אך מה לעשות שדיור ותחבורה ירדו יחדיו לעולם. אנשים לא היו באים לגור במודיעין עילית אם לא שהאמינו בתחבורה ציבורית במקום, אנשים לא רוצים לגור בירוחם משום שקשה להגיע “לארץ” משם, ואנשים לא ירוצו להתגורר במקומות אחרים אם לא תהיה תחבורה ציבורית. איפה שאין תחבורה אין אופק לדיור.

לציבור החרדי יש ייתרון מובנה בכך שרובו (לפחות הגברים) עוסק בדברים שאינם תלויי מקום מגורים. בין אם זה כולל אברכים, מלמדים, סופרי סת”ם וכיוצא באלו כלי קודש, אשר אין שום נפק”מ אם אתה גר באופקים או בחצור, תמיד יצטרכו אותך באותה רמת שכר. זה משהו שלא קיים בעולם הכללי. זה נותן לנו את האפשרות לפתח את ערי השדה יותר מכל מגזר אחר.

אך לציבור שלנו יש גם צורך ייחודי: התחבורה הציבורית היא כלי הניידות המרכזית של רובנו. גם למי שיש רכב (מיעוט, בבניין שלנו, 32 דיירים כולל “הנורבגים”, יש 4 רכבים), הרי שבני ביתו נוסעים באוטובוסים. יש לנו גם קשרי משפחה ענפים עם שמחות ב”ה, וכן אירועים בחצרות הקודש שאי אפשר לוותר עליהם. ומכאן הקריטיות של הנושא.

לפני כמה שנים טובות, לאחר ההצלחה הגדולה שלנו לרשום מאות אברכים לחריש (העיר האהובה עליי עם הפוטנציאל), אורגן כנס גדול באולם במודיעין עילית. אורח הכבוד היה סגן שר התחבורה הרב מקלב (כן, הוא לא חדש בתפקיד), נשא נאום יפה ובנוי לתלפיות. אחריו ניתנה לי רשות הדיבור (יותר נכון, לקחתי) ואמרתי לו שבשביל דרשות יש לנו את הרבנים הנכבדים. ממנו אנחנו מצפים לפתרונות תחבורתיים. הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר. תושבי חריש עדיין ממתינים.

כך למשל, ארבעים אלף תושבי העיר צריכים להיטלטל לעיירה הסמוכה פרדס חנה, או לעיר חדרה (אם רוצים להבטיח מקום ישיבה) כל אימת שרצונם להגיע לעיר הקודש. לעיר התורה בני ברק המצב אמנם יותר טוב, כי יש קו עם שלושה נסיעות כל יום, אך גם יותר גרוע, כי הביקוש הוא גדול פי כמה, ומאוד קשה לתפקד כך. שלא לדבר על סופי שבוע וערבי חגים, כאשר כולם רוצים לנסוע/להגיע ואין אפילו אוטובוס אחד לאלעד/ב”ש/מ”ע וכו’.

וזה לא שאין פתרונות תחבורה, אך הם פרטיים. שימו לב לנתון הבא: התושבים עצמם שוכרים שאטל מיוחד שלוקח אותם לירושלים כמה פעמים ביום. כן, שמעתם נכון: ארבעה מנדטים חרדים בעירייה והתושבים נאלצים לשכור לבד מיניבוסים.

אך חריש היא רק הדוגמית. בשבת הקודמת הייתי בצפת בבית חולים, על המדף עלון מקומי חרדי. רוב המכתבים למערכת (המדור הכי אהוב עליי בכל עיתון, הדבר הכי קרוב לאמת שיש בעיתון מלבד התאריך) מדברים על מצוקת התח”צ.

אין כאן אפשרות ואין רצון להעלות את כל הבעיות של כל עיר ועיר, בצפון ובדרום. הצד השווה שבהם שדרכם לילך ולשמוח, אך אין להם כל כך איך. תשאלו כל מי שאתם מכירים בעפולה, נוף הגליל, טבריה, מעלות וכרמיאל, קריית אתא ורכסים, ואפילו חיפה (שם יחסית יותר טוב, בעיקר בזכות הרוב החילוני). תשאלו את תושבי נתיבות ואופקים (הרכבת החדשה לא מתעניינת בכלל בשליש תושבי העיר), שלא לדבר על ירוחם ודימונה, ערד ואפילו קריית גת. כולם יגידו לכם שזה הנושא שהכי מטריד אותם.

כמי שנוסע המון בתח”צ לא חרדית, יכולני להעיד כי האוטובוסים בדרך כלל ריקים או חצי ריקים, מטופחים ובעיקר זמינים. לעומת הציבור שלנו, שסובל, סבל ויסבול, כל זמן שלא ישמיע קולו.

ואת זה אנו רוצים וחייבים לשנות: קוראינו היקרים (בלוי מהפצת הספרים טוען שיש לי יותר מעשרה קוראים. כהוכחה הוא מביא מכירת כמה מאות עותקים מהספר החדש שלי “בית פלוני לפלוני” בתוך שבוע, ישתבח שמו) יודעים גם שהמדור כאן הוא אקטיבי, כלומר אין מטרתו רק לדבר ולשפרר בעיות (מטרה חשובה בפני עצמה) אלא גם לנסות לפתור אותן.

איך נעשה זאת?

בשביל זה אנו צריכים שני דברים:

א) משוגע לדבר. כלומר, אברך מהפריפריה שהנושא הזה בוער בקרבו. הוא יוכל לטפל בכל המיילים והטלפונים שיגיעו. והכל בשכר מינימום.

ב) אנשים שאיכפת להם, מכל יישוב ויישוב. נקים ביחד וועד רעיוני של נציג לכל יישוב. תפקיד הוועד יהיה להתוות דרכי פתרון למצוקת התחבורה הציבורית. וגם ללחוץ על מי שצריך כדי שיעשה את העבודה כמו שצריך. העבודה הזו אינה דורשת כמעט זמן ולכן היא בהתנדבות. כל ההוצאות עליי.

ורגע אחד לפני שמערכת הדוברות של הנציגים מתחילה לשפר את הלכות לשון הרע ורכילות, ולדון לכף זכות, אבקש להבהיר כי אין הכוונה רק לאלו ששמותיהם הוזכרו כאן אלא כל נציג ותפקידו:

ברמה האישית לא שמעתם ולא תשמעו מילה רעה על יהודי. כולם אהובים וברורים ובדרך כלל גם ידידים שלי אישית. אך כשזה נוגע למילוי התפקיד, חושבני שאם אין לנו זכות לבחור את נציגינו, לפחות תישמר לנו הזכות להאיר פינות אפילות שטרם טופלו כראוי.

וכן, בן אדם שמקבל משכורת של שישים אלף ש”ח לחודש בזכות הצבעתי, חייב לי דין וחשבון. תחשבו לא רק על התחושה – אולי – של השלוחא כשאומרים לו שהוא רק 99% מושלם (יש מיליון דברים טובים שצריך להודות להם עליהם, וזה לא גורע מהביקורת הבונה), אלא גם על האברך וצאצאיו הקטנים שהלכו לגור בצפת כדי להקל על ההורים, ועכשיו הם נאלצים לקום ביום שישי לפנות בוקר, כי יש רק אוטובוס אחד למודיעין עילית, ועוד מטלטלים אותם דרך עשרות יישובים עד שהם מגיעים עם הפיצקלאך חבולים וחפויים.

תחשבו על ההורים הנאנקים, כן אנחנו ההורים שמחתנים קשה לנו, ושלחנו ילד לאופקים. ועכשיו נצטרך לשקול שוב, אולי עדיף כבר לגלגל עוד קצת חובות, מאשר חובת הגלגלים של הנכדים בגיל אפס.
פתרון התחבורה הוא פתרון הדיור ואין אחד בלי השני. לכך נבחרתם, כדי לדאוג לנו לזה ולזה (ולעוד כמה דברים). אנחנו נדאג בעזרת השם להזכיר לכם את זה.

אחרי שאמרנו את כל זה:

שורות אלו נכתבות בדרך לציון זקני הקדוש רבי אלימלך מליזענסק זיע”א, והוא כידוע בעל התפילה הכל-כך מתוקה, והחיים כל כך מתוקים כשמקיימים אותה:

אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ.