מסיבת יום ההולדת הטראומטית בתבל / משה לוי בטור משעשע

'זהו.

השנה זה לא הולך לקרות לי! השנה אני הולך לזכור את היום הולדת שלה. סופית!'

כך זעקתי במחשבתי לפני כחודש.

מה שהיה חסר לי זה התאריך… איך אני אזכור משנה שעברה…

תחמן לא קטן אנוכי. בשעת הכושר הראשונה שאשתי הייתה במטבח, מדברת בפלאפון עם חברתה הוצאתי במהירות את תעודת הזהות שלה מהתיק ו… כ"ג ניסן!

'חחח… הנה אני יודע!' צחקתי בראשי. 'חכמים אלה שכותבים תאריך, אחרת, מה יעשו בעלים כמוני? אופס… רגע, זה אוטוטו!'

התחלתי בארגון מסיבה סודית.

קניתי קישוטים. בלונים וכאלה… את הכל החבאתי מאחורי בגדי הקיץ של התינוק. מתפלל שלא יבואו ימי שמש קיציים ומחבואי ייחשף.

יום ההולדת הגיע.

יצאתי מהכולל מוקדם. הלכתי לקונדיטוריה, וקניתי עוגה במחיר עצום. מגיע לה! יום הולדת ראשון שאני זוכר…

הספקתי לבוא הביתה כשעה לפני שהיא חוזרת, קישטתי את הבית, ושמתי את העוגה על השולחן.

כיביתי את האורות כמקובל.

היא נכנסה.

"מזל טוב!" צעקתי בקול והדלקתי את האור. "היום יום…"

"מה? למי?" היא שאלה בהלם.

"מה למי? לך!" קראתי בצהלה.

היא לא הצליחה להתאושש. "אתה צוחק, נכון? הרי היום הולדת שלי בסיוון…"

"מה? אבל… תביאי רגע את התעודת זהות שלך!"

"מה? אוקיי…" הגישה לי את התעודה.

"נו, כ"ג ניסן!" אמרתי, שמח בניצחוני. "אה, אופס… לא משנה…" 'טיפשים אלה, לא חושבים על בעלים! למה צריך לכתוב תאריך הנפקה, למה?'