אף פעם אין לדעת היכן מסתתר הסיפור הבא.
מתברר שציור של ילד בן 12.5 יכול להעביר מסר גם בחלוף 60 שנה ויותר.
את הציור הזה שנקרא "חיפה מהים" צייר לפני 66 שנים ילד בשם יוסי מקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. יוסי הגיע לארץ מאירופה אחרי השואה, לבד בלי הורים ובלי משפחה, בודד נשלח לחיות בקיבוץ הישראלי.
לא היה לו קל, ממש לא. החברים לעגו לו על שפתו המשובשת וניצלו את העובדה שאין מי שיגן עליו. יוסי נעשה מופנם ומכונס בתוך עצמו, חושש ליצור קשר עם החברים ה'צברים' המחוספסים.
לפתע ביום בהיר אחד חייו של יוסי השתנו לגמרי מן הקצה אל הקצה. היום כשהוא מתקרב לגיל 79 הוא נזכר באותו מורה מיוחד ששם לב למצוקתו ופעל מאחורי גבו על מנת להפתיע אותו ולסייע לו.
המורה בקיבוץ שריד שאת שמו טרם הצלחנו לגלות, זיהה את מצוקתו של יוסי, וזיהה גם נקודת חוזקה מיוחדת ביוסי – ציור. מתברר שיוסי שלנו מצא מרגוע לנפשו בחברת המכחול והבריסטול.
באותם ימים לרגל שנת העשור למדינת ישראל קיימה חברת סונול תחרות ציורים ארצית לילדים. המורה שהבחין במצוקתו של יוסי עם החברים, נטל באחד הימים ציור אחד מתוך מחברת הציור שלו. את הציור הוא שלח לתיבת הדואר של התחרות והמתין במתח.
הימים חלפו, יוסי לא היה מודע להתרגשות והציפיה של המורה שחיפש בכל יום את רשימת הזוכים בין דפי העיתון. והנה הגיע היום הגדול, עם שחר גילה המורה שמבין 7,000 ציורים, נבחר הציור של יוסי כאחד משנים עשר הציורים המנצחים בתחרות.
את דרכו לבית הספר עשה המורה כשבת שחוק על שפתיו, ולמול עיני כל תלמידי הכיתה, פתח המורה את גיליון העיתון והראה להם את הציור של יוסי שזכה בפרס ובהכרה כאחד הציורים הטובים במדינה.
יוסי ישב במקומו מרוגש מסרב להאמין. "באותו יום התחלתי לזרוח", סיפר לימים, לפתע קיבל הציור משמעות עמוקה יותר, כאשר יוסי הפסיק לראות את עצמו ניצב על סיפון אוניה מול חופי הארץ, כפי שהביא לידי ביטוי את תחושותיו בציור. והתחיל לחוש שייך וגאה בכישרון הציור המיוחד שלו.
מאחורי הסיפור הזה, והדרך אותה עשה מקיבוץ שריד אי שם בשנים שאחרי קום המדינה ועד לידיים שלי, מסתתר כמובן סיפור בפני עצמו.
דיויד פנסטר ידידי נתקל בעודו פוסע ברחובות רמלה באדם המציע למכירה מגוון של ספרים ומוצרים שאבד עליהם הכלח. חוברת אחת צדה את עינו, בתוכה התנוססו להם שנים עשר הציורים המנצחים בתחרות הארצית שהתקיימה בשנת העשור למדינה. דיויד לא הסתפק בהתבוננות סתמית בציורים, ויצא למסע לאיתור הציירים הצעירים שהיום מתקרבים לגבורות.
שבעה מאותם ציירים הוא הצליח לאתר, בעבודה סיזיפית וארוכה. לרובם לא היה כלל עותק מאותו ציור נשכח, והם שמחו כשדיויד העניק להם צילום איכותי מזכרת מימים עברו.
סיפורו של יוסי בן ה-12.5 נגע לליבי, הוא משקף כמה מעשה אחד של מורה אחד יכול להיות בעל משמעות אדירה לכל מהלך חייו של תלמיד.
בצעד שללא ספק ניתן לראות כיוצא "מחוץ לקופסא" הצליח המורה להעניק ליוסי עוצמה והכרה חברתית ששינו את חייו.
"אם תרצו אין זו קלישאה"
גם לכם יש סיפור מעניין שתרצו לפרסם? מעוניינים להעיר הערה? ניתן ליצור קשר עם כותב המאמר במייל: [email protected]
ציור נהדר
ציור יפהפייה
כן. כי גם אני כמזכירה בבית ספר תלמיד בכתה ה' שנענש. ונשלח אלי… שאלתי אותו מה הוא אוהב לעשות. ולא ענה לי. נתתי לו דפים ועפרון ובקשתי שיצייר. המשכתי בעבודתי. אחרי מספר דקות ארוכות קמתי לראות מה צייר ונדהמתי. הילד צייר סוס עם כנפיים. הוא לא העתיק מאף מקום. הכל מדמיונו. הודדתי אותו לצייר עוד. בהפסקה הראיתי למחנכת ולכל צוות המורים וההנהלה את הציורים הנפלאים. שלחתי את התמונות להיכל התרבות שבעירייה. למנהל. שיעשו משהו, לקחת את הילד הזה ולטפח אותו. לצערי לא צלמתי את הציורים הנפלאים. עלי לציין שהתלמיד היה תלמיד אתיופי,. לצערי הרב המנהל לא הרשה לעצמו לעשות משהו בעניין. אני זוכרת את הילדים שגדל בינתיים. אני מקווה שהוא מצא את הדרך לצייר ולהתפרסם. למה סיפרתי. כי המורים לא נותנים את דעתם על תלמיד שמפריע. מורה צריך לחפש מה כן אפשר להוציא מהתלמיד, אם הוא ידע חשבון אבל יידע לצייר טפחי אותו. נזכרתי, גם אני עברתי בילדותי התעללות ממחנכת שחשבה, כי בהיותי שקטה אין לי יכולות. היא הענישה אותי להעתיק שירים ארוכים כי פחדתי ללמוד בע"פ. היא לא שאלה ולא עודדה אותי. לעומתה הייתה מחנכת שעודדה אותי וכן למדתי בע"פ אם בתנ"ך וספרות. ברבות הימים, אני הילדה השקטה שאך גדלה הוציאה ספר שירים. שנמצא גם בספריה הלאומית בשם שירים אמיתיים. הוצאתי ספר אחד, כי כאן בארץ ההוצאות דואגות לכיס שלהם. כן יש לי המון שירים במגרה, מתוייקים בקלסרים. ו.. בהיותי מזכירה בבית הספר לימדתי תלמידים שהתקשו בקריאה. ספרתי כל אלה כי ראיתי מורים בחיי משני הסוגים. היום התרוץ של מורה לתלמיד,יש הפרעת קשב וריכוז. ואני שואלת אולי למורה יש??
תיקון. עודדתי אותו..