יום שכולו פשלה פרק ה'. הרווחה כבר בבית… / משה לוי ממשיך לשעשע

"אז כמו שאמרתי אני רינה" היא אמרה כשהתיישבה על כיסא בסלון. "למה העופות והדגים מונחים כך על השולחן במטבח? זו סכנת נפשות להפשיר ולהקפיא שוב!" תמהה וביקרה. "זהו! הנה, זה חלק מהקללה!" היא רשמה משהו בלפטופ שפתחה לי על השולחן. 'שגיתי' חשבתי לעצמי 'אני צריך לצחוק על כל הקטע עם הקללה' "ומה זה הקציצות כאן על השיש הן מריחות נורא!" "אה, חחח… זה לא לארוחת צהריים! זה בדרך לפח!" אמרתי את האמת. "בדרך לפח אתה אומר?" היא רשמה משהו נוסף. התוצאה: "חבל שאתה לא משתף פעולה, חיים, אני רואה פה צלחת שהיית באמצע לאכול, וגם קצוות פיך מעידות על כך. לא יועיל לך לשקר!"

"לא! הסיפור היה שחמותי הביאה, כאילו לא חמותי, חמי! כי חמותי…" "חבל" היא קטעה אותי. "אין לך מה לנסות לייצר סיפור… בוא נמשיך הלאה! רק תשתף פעולה והכל יהיה טוב!" הפלאפון שלי צלצל. "אתה יכול לענות, בכיף!" היא אמרה. סימנתי בראשי לאות תודה, ועניתי. "הלו". "כן, שולעם וברכה, מדבר כאן מנהל הרישום של התלמוד תורה אליו רשמת את בנך לגן…" "כן?" הייתי מסוקרן. 'מה הם רוצים עכשיו? הרישום היה מזמן!' "המנהל של החיידר ביקש למסור לך שאולי הילד שלך כן ירש את השריטות שלך…" התוצאה: כמו שניחשתם. הודיעו לי שאין לי חיידר לילד לשנה הבאה בזכות זה שזיכיתי את המנהל בשיר ענוג במרכזה של תפילת השחרית…

"אתה חיוור נורא!" חידשה לי הגברת. "כן, קבלתי מידע לא משמח". אמרתי, עדיין הלום רעם. "ומהו, אם אפשר לדעת?" כבר לא ידעתי מה עדיף לי להגיד, ופלטתי. "אין לי תלמוד תורה, כאילו, בית ספר כמו שאתם קוראים לזה, לילד…" 'הקללה הזו…' הרהרתי. "ולמה? הרישום לא היה די מזמן?" "כן, זה חלק מהקל… לא! זה סתם איזה משהו שקרה לי בבוקר בתפילה, שבדיוק צלצל לי הטלפון עם צלצול שלא לרוח התלמוד תורה ובדיוק המנהל…" הפרצוף שלה לא שידר אמון. הפלאפון שוב צלצל. אשתי. 'די! מה אני אסביר לה? מי יודע מה היא תשאל? אבא שלה סיפר לה שהוא היה פה? אימא שלה ספרה לה את הקטע עם הקציצות?' הגברת ראתה את ספקותיי, ונחלצה לעזרתי. "הלו? כן, אני פסיכ…" קפצתי ממקומי וסימנתי לה את הכי לא שבעולם. התוצאה: היא התגלתה כמוכשרת על. בתוך שנייה תפרה סיפור מושלם להרגיע את האישה.