יום שכולו פשלה (?) פרק ח’ ואחרון. רבותיי, מהפך!! (או שלא…) / משה לוי

מיואש ומבואס קמתי מהספסל וזרקתי את האייס קפה לתוך הפח הסמוך. חזרתי את הדרך לכיוון בית הכנסת, ניסיתי ללמוד כמה דקות עד מניין המנחה הסמוך לשקיעה, אבל המוח למוד הסבל שלי לא הצליח להתרכז. התפילה החלה. החזן האיטי זימר באוקטבה הכי צורמת לאוזני בני אדם את הקדיש. נעמדתי שמונה עשרה. התוצאה: אחרי דקה וחצי מצאתי את עצמי בשיאה של ברכת המזון, מנסה לפענח איפה פניתי לא נכון…

התפילה הסתיימה. אני החלטתי שאני מנסה לחזור למסלול. נכנסתי למרכול לקנות חלב במקום ההוא שהתחיל את יומי הזוועתי. האישה הזקנה מאתמול עמדה שם. “הלו! בחור! אתה יכול להוריד לי קופסת גפילטע פיש מלמעלה?” היה נחמד לי לשמוע שאני נראה כזה צעיר. “בשמחה!” אמרתי כשהגעתי לידה. “את ההונגרי!” היא אמרה. “היי, רגע, אתה הפשלן הזה מהקורנפלקס אתמול… אוי ואבוי לך אם אתה מפיל עליי את הקופסא או יותר מזה! נגמרו התירוצים המטופשים! אתה לא מפשל, רק מצליח! ברור?” הבאתי לה, והמשכתי בקנייה.

“ר’ חיים?” מנהל התלמוד תורה אליו רשמתי את בני, עמד ליד החלב וקרא לי. “איזה שינוי עשיתם!” הוא אמר מסמל על מראה ראשי נטול הפוני והחליפה הישנה… “אני אדבר עם המזכיר, ילדים של כאלו יראי שמיים אני צריך אצלי בתלמוד תורה!” אני הייתי המום.

יצאתי מהחנות. הראש כולל עמד ליד לוח מודעות קרוב. אני ניסיתי להתחמק, אבל זה היה אבוד. “אני מתנצל ר’ חיים!” הוא קרא לעברי. “ממש לא שלטתי במידת הכעס שלי! אני רק צריך שפשוט תסבירו לי איך אני אהיה פחות קפדן! יישר כח שהארתם את עיני על כך!” ‘זה לא יאומן מה שקורה כאן! אחד למיליון! שהראש כולל התנצל? ועוד בצורה כזו?’

אם כבר דברנו על אחד למיליון, כשרציתי לעבור את הכביש והביוב חסם את דרכי, בדיוק נפל קרש מהאתר בנייה הסמוך וחסם את הביוב לעשר שניות בהם יכולתי לעבור. משהו היה נראה לי מעל לטבע כאן. כל היום קללה רדפה אחריי ועכשיו הברכה הזו.

עליתי לבית. ארוחה חמה ומזינה חיכתה שם. השוויגער הייתה במטבח. “הבאתי לך אוכל באמת טעים! אבל שתדע שגם לשוויגער מותר לומר איכס על גועל נפש חחח… מסכן! בטח הכל מתהפך לך!” ‘משהו אחר מתהפך פה…’ הרהרתי. ‘קורים לי פה דברים שההיגיון שהם יקרו הוא אפסי ומטה… הזוי! אם אני אעשה לוטו, אני בטח אזכה!’

ברוך אומר ועושה. בגמר הארוחה הלכתי לתפילת מעריב. אחריה הרבצתי כמה שעות שטייגען עוצמתי שלא היה כמוהו. אחר כך צעדתי לכיוון קיוסק שם קניתי כרטיס לוטו. ‘אין, אני זוכה!’ הייתי מרוגש כולי. התחלתי לפסוע לכיוון ביתי בצעדים מקפצים ‘הגרלת הלוטו אמורה להיות עוד דקות!’ הרהרתי באושר. מרוב רגש התחלתי לרוץ, להקדים לבשר לאשתי על דבר הזכייה המתקרבת. ראיתי הליכון מתקרב משמאלי. המשכתי בריצה ‘אין סיכוי שאפשל!’ פסקתי במחשבתי וחלפתי במהירות בזק על פני הליכון מילימטר לפני התנגשות. “וואו, איך הצלחתי לרוץ בדיוק של מילימטר!” אמרתי נדהם. “איך הצלחת… באמת הצלחה!” שמעתי קול על ידי. הזקנה מהמרכול עמדה ליד שעונה על ההליכון. “אם כאלו הצלחות, עדיף שלא תצליח יותר!”

במבט לאחור, נס שהיא עצרה את זה בזמן! לזכות בלוטו? איכס, מותרות!

-סוף-