יו"ש: קרובים לפיצוץ – רחוקים משלום / דעה

שורות אלו נכתבות בבניין המינהל האזרחי באיו"ש, בהמתנה לפקיד היחיד שאחראי על העברת הדירות בכל יו"ש, כולל ביתר ומודיעין עילית, מאה אלף דירות = פקיד אחד, לתפארת מדינת ישראל.

מהבניין הזה נשלטים כל החיים האזרחיים באזור יו"ש ובקעת הירדן, סוג של שלטון שאין דומה לו בכל העולם כי אין עוד מדינה יהודית בכל העולם, ערבוב של שלטון צבאי ואזרחי ביחד.

מהחלון נשקף נוף יפהפה של עיר הקודש והמקדש, ירושלים ערים סביב לה ואחת מהן היא רמאללה, עיר הבירה של הרשות הפלסטינאית, אפשר לראות מכאן בבירור את המונמנט המפורסם של העיר הענקית, כל כך קרובים שאפשר לקרוא את השלטים.

הקירבה הזו מטעה מאוד, משום שבינינו לבינם לא מפרידים רק דקה הליכה וכמה גדרות חכמות, אלא תהומות פעורים בין שתי האוכלוסיות, כמו הגדר שבין הזאבים והכבשים בגן החיות, הם רוצים לאכול אותנו ואנחנו רוצים לחיות.

לנו אין שום דבר נגדם, לא מבקשים מהם כלום ולא דורשים מהם מאומה, רק שיתנו לנו לחיות, להם גם אין בעצם שום דבר נגדנו, הם אינם מבקשים מאיתנו שנשיב להם מדינה שמעולם לא היתה להם, הם לא באמת רוצים לעידן הירדני הזכור להם לשמצה, הם רק רוצים שלא נחיה כאן.

והם מהווים סכנה פעמיים: פעם אחת כי היציבות של הרשות הזו שמסייעת למנוע את רוב הפיגועים, היא הרבה פחות ממה שהיה שלטון אסד לפני שבוע, והסדקים בה מתרחבים מיום ליום.

והפעם השנייה, כי הרשות הזו, שחייבת את חייה למדינת ישראל, משיבה בכפיות טובה אופיינית כאשר היא זו שעומדת מאחורי כל המהלכים המדיניים, כולל התביעה בהאג שתתברר בעתיד כבעיה קיומית של המדינה, זו ששומרת על הראש של אבו מאזן וצוותו שלא יחרץ גורלו כגורל השכנים.

מישהו חייב להגיש להם את החשבון, אי אפשר להושיט יד אחת למדינת ישראל על מנת שתציל אותך, וביד השנייה להפעיל מכשירים כנגד אותה מדינה.