היום מציינים הציבור הדתי והחרדי את "יום הקדיש הכללי" שהוא האלטרנטיבה ל"יום השואה" המצויין בידי הציבור הכללי (התוספת של "הגבורה" אינה קשורה כלל לשואה, אלא למאורעות הערביים, שאכן החלו בערך בכ"ז ניסן). מידי שנה נשאלת השאלה המתריסה מדוע הציבור החרדי אינו נוטל חלק באירועי היום באופן רשמי.
השאלה מתריסה, משום שיום עשרה בטבת נקבע כיום הקדיש הכללי, עוד הרבה לפני שנקבע יום השואה ואפילו לפני קום המדינה. כאשר אנחנו נצום ונייחד את צער התענית למיליונים שלא אכלו שנים, רוב העם לצערנו יאכלו היום כרגיל ורובם אפילו לא יהיה מודע לקדושת היום, וכל זאת רק משום שנקבע על ידי רבנים שאיבדו את כל משפחותיהם שם, ולא בידי אחרים אשר בחרו דווקא בחודש שבו אין נוהגים מנהגי אבלות (גם אם האירוע קורה דווקא אז. אמי נפטרה בחודש זה, וידענו שאין מה לעשות, אם אסור להספיד אז אסור).
שורות אלו נכתבות בדרך לברסלב לכבוד היארצייט של מוהרנ"ת החל גם הוא היום, הדרך עוברת בארבע מדינות לכבוד המלחמה שם, וזו הזדמנות לקרוא את השלטים בדרך: אומן וברסלב, ברדיטשוב ומז'בוז', לבוב ופרמישלאן, ועוד מאות יישובים באוקראינה, מולדובה ורומניה, ועוד אלפי יישובים בפולין וכל אירופה, כל אחד מהם היה ריכוז של אלפי רבבות ישראל ואינם עוד.
מי זוכר את השמות הללו? נסו להיכנס לתל אביב, לא לבית ספר תיכון אלא לאוניברסיטה, אפילו למגמה לחקר השואה. שאלו אותם אלו פרעות היו בקישינב ומה היה בסיגעט לפני הגטו. ספק גדול אם גדולי המלומדים יידעו בכלל על מה מדובר.
המקום היחיד שאפשר למצוא זכר לשואה בתל אביב ודומותיה, זה בשמות רחובות שגם המתגוררים שם לא יודעים מדוע קוראים כך לרחוב, או בבתי העלמין וכדומה, על גבי מציבות דוממות שאיש לא קורא.
אחר כך היכנסו לבני ברק הסמוכה, לא לבתי הספר או הישיבות הגדולות, אלא אף לתלמודי התורה, אין ילד שלא יודע על השמות הללו, מי חי שם ומי נפטר ונרצח שם. שמות הקהילות חקוקים באותיות ענק על הבניינים המרכזיים ביותר בעיר: פוניבז' וסדיגורה, ויזניץ וטשרנוביל, כל הקהילות מונצחות באופן הראוי והמכובד ביותר.
בכל עיר חרדית יש הנצחה חיה לאורך כל השנה לאין ספור קהילות הקודש שכאילו התעוררו לתחיית המתים ונולדו מחדש בארץ הקודש. ילדינו נושאים את שמותיהם של הקדושים ומדברים בשפתם. לומדים את תורתם והוגים במשנתם. לא רק אחת בשנה, עומדים דום לדקותיים, בטקס ריק שלקוח מהעמים אשר גרמו לצורך בזיכרון.
לאחרונה השתתפתי בשמחה בבית גור, היה רגע אחד שם שהביא לדמעות ממש, וראיתי שהאדמו"ר התרגש מאוד:
העמידו עשרות שלטים מצד אחד ובהם שמות של כל הריכוזים של גור שעלו השמימה בשנות ההסתר: ורשה, לודז, גורא-קלווריא ועוד רבים, ומהצד השני עשרות שלטים ובהם שמות של כל הריכוזים של גור היום שהוקמו מעפר וכוללים אלפים בכל אחד: ערד, חצור, דימונה, וכו' – לא הייתה כל מילת הסבר למיצג וגם לא היה צורך, כל אחד הבין: כך נוקמים בשטן שרצה למחוק אותנו, וכך קמים ומחיים את זכרם של הורינו שלא יסוף מזרעם עד עולם.
אנחנו, הציבור החרדי, האנדרטה לשואה. אנחנו גם הנקמה האמיתית וגם התקומה ממנה, עד ביאת גואל צדק ותחיית המתים.
חבל על חוסר הדיוק, הנה פרטים על "יום הקדיש הכללי" מתוך ויקפדיה.
בי"ב בכסלו תש"ט (14 בדצמבר 1948) החליטה הרבנות הראשית לישראל שמעתה ואילך יום עשרה בטבת בכל שנה יהיה גם "יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, אומרים בבתי הכנסת את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית.[9] בנוסף לכך, קבעו שכל יתום מאב או מאם יאמר ביום זה קדיש יתום לזכר הנספים בשואה שלא נשאר שריד ממשפחתם, ולכן אין מי שיאמר אחריהם קדיש.[10]
החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי.[11] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.[12]