סרים למרותו, שרים כרצונו
1.
הבטחה פתוחה ודלת סגורה: פחות חשוב מי קיבל את תיקי עוצמה יהודית, יותר חשוב להבין את התהליך
בתוך ההתרגשות הגדולה, הכנה והאמיתית עם שובן בחיים של שלוש חטופות מעומק לוע הארי של המפלצות הנאציות בעזה, ועל רקע הציפייה לשחרורן של ארבע נוספות בסוף השבוע הזה, כמעט לא שמנו לב שהשבוע היו לנו לפחות יומיים בהם לא היה שר מכהן במשרד לביטחון לאומי, הלא הוא המשרד לביטחון פנים בשינוי אדרת.
אנשים קמו בבוקר, הלכו ברחוב, הלכו לישון בלילה, ניהלו סדר יום תקין, וכל זה מבלי שיהיה לנו שר מכהן במשרה מלאה במשרד לביטחון לאומי, מבלי שיהיה לנו שר לחוסן לאומי או נגב וגליל. השמש זרחה בבוקר ושקעה בערב מבלי שיהיה לנו שר לענייני מורשת, ממש כאילו החיים נמשכו כרגיל. תופעה מופלאה. לא ברור איך אנחנו מצליחים לשרוד ככה.
ברגע שהתפטרות שרי עוצמה יהודית נכנסה לתוקף, התיקים עברו אוטומטית לידיו של ראש הממשלה, אולם על פי חוק, אסור לו להחזיק בתיקים נוספים בגלל כתבי האישום שעדיין עומדים נגדו. אבל נתניהו לא מיהר לחלק את התיקים הללו, והם נשארו פורמלית ברשותו למרות החוק האוסר זאת. רק כעבור שתי יממות מתוחות הוא אותת שבכוונתו להעביר את התיקים למשמרת אצל השר חיים כץ, רגע לפני שיוגשו עתירות לבג"ץ בנושא.
אבל כמו בכל תרגיל מתמטי, התוצאה פחות חשובה מהדרך, מהמהלך. ואת המהלכים כבר ראינו בבירור לאורך כל השבוע הזה. המהלכים הללו הם-המה החשובים, יותר מאשר ההחלטה הטכנית שהתקבלה לבסוף לגבי זהות המחזיק בתיקים המאוד חשובים הללו.
בליכוד ישנה קבוצה גדולה של אנשים, שציפו וייחלו לקבל משהו מביזת הים של מפלגת עוצמה יהודית. שורה ארוכה של חברי כנסת ושרים עמדו בתור ודרשו קודם כל שהתיקים יישארו במפלגה ולא יועברו למפלגות אחרות, שגם הן לטשו עיניים לשלל השמן, כמו חברות הקואליציה הנוכחיות או אפילו המחנה הממלכתי תמורת הצטרפותה לממשלה.
כל חברי הליכוד הללו, מחזיקים בידם רזומה עשיר של נאמנות חד משמעית ובלתי מתפשרת לנתניהו, לממשלה ולמפלגה. כולם מצפים לקבל תמורה לנאמנותם, תמורה ממשית יותר, שיש בה קצת יותר מאשר חיוכים ומחמאות. חלקם מחזיקים גם בהבטחות של ממש שניתנו בפה מלא לאורך ההיסטוריה.
הראשון שבהם הוא אלי כהן, שהיה אמור לחזור למשרד החוץ ברוטציה ומצא את עצמו תקוע במשרד האנרגיה בגלל השינויים בקואליציה והעברת התיק באופן קבוע לגדעון סער. שותפו לרוטציה, ישראל כץ, קיבל את תיק הביטחון היוקרתי, ואילו הוא נותר בלי אנרגיה במשרד חסר כל הילה וניצוץ של יוקרה. בחור מוכשר כמו אלי כהן רואה את עצמו מתאים לחלוטין לקבל את משרד ביטחון הפנים, מה גם שהוא, כאמור, הנפגע הראשון מהרחבת הממשלה.
אחריו בתור עומד אבי דיכטר, המקפיד הקפדה יתרה על נאמנות לליכוד ולראש הממשלה. הוא מצפה כבר שנים ארוכות לקבל תגמול על נאמנותו. הוא כבר כיהן בעבר כשר לביטחון פנים, והרזומה שלו כראש שב"כ לשעבר אף מצדיק לחלוטין, בעיניו, את מינויו החוזר לאחראי על ביטחון הפנים של מדינת ישראל.
אחריהם מצפים נאמנים נוספים, כמו גלית דיסטל שכבר ויתרה על תפקיד בממשלה, דודי אמסלם שנתן את כל חייו הפוליטיים למען נתניהו, ועוד שורה ארוכה של חברים בליכוד, מהעשירייה הראשונה ועד לזו הרביעית. כולם ציפו וייחלו לראות כיצד ינצל נתניהו את ההזדמנות הנדירה שנפלה לידיו, לחלק מחדש את הג'ובים ולהעניק לנאמניו את המגיע להם. אבל חלפה יממה, חלפו גם שתיים, וכלום לא קרה. נתניהו לא מיהר לשום מקום.
וכאן הבן שואל: מדוע? הרי לפי מה שקראנו לתומנו בהודעות הרשמיות, שיצאו גם מטעם עוצמה יהודית וגם מטעם הליכוד, התקבל הרושם לכאורה שמדובר בפרישה זמנית, שנתניהו מתכוון בכל מקרה לחדש את הלחימה במקרה הצורך, אחרת סמוטריץ' לא יישאר בממשלה – לטענתו כמובן – ושנתניהו מצפה לשובו של בן גביר בקרוב.
ואם כן, למה לא לחלק מיד את התיקים הללו לפיקדון ולמשמרת, לפרגן קצת למקורבים את חודשי השובע של המשרה ותמורתה הכלכלית? למה לשבור את הראש ולייגע את המחשבה כל כך הרבה זמן, מה יש לחשוב כל כך הרבה על פיקדון טכני וזמני של משרדי ממשלה לתקופה כל כך קצרה? אפשר היה לסגור את זה כבר ב-48 השעות שבין הגשת התפטרות שרי עוצמה יהודית עד שזו נכנסה לתוקף.
בסביבתו של נתניהו הריחו השבוע היטב את עוצמת הדילמה. הרגישו שם טוב טוב את חוסר הרצון שלו לתת את התיקים הללו למישהו מתוך שורת הממתינים הארוכה, שהשתרכה מאחורי דלתו הסגורה. ההדלפות שטפטפו למסדרונות הליכוד דיברו על רון דרמר כמועמד מוביל לקבל את התיק המשמעותי ועל הרצון של נתניהו להחזיק בתיקים בעצמו כמה שיוכל, עד שמערכת אכיפת החוק תורה לו אחרת. ועד אז – אפשר למרוח את הזמן כמיטב המסורת הנתניהו'הית: לא לדחות למחר את אשר ניתן לדחות למחרתיים. אפילו ההחלטה, לבסוף, על חיים כץ, התקבלה בדיעבד ולאחר לבטים.
מבין השורות, ככה בעדינות וברמת רגישות גבוהה, ניתן לחוש תחושה לא נעימה שכולם מנסים להדחיק: תחושת חוסר אמון וחוסר סימפטיה שיכולה, חס וחלילה, להרגיש אפילו כמו כפיות טובה. התנהלותו של ראש הממשלה זועקת את חוסר החשק שלו לתת את תיקי עוצמה יהודית לאנשים שהולכים אחריו בנאמנות כבר שנים ארוכות בתוך מפלגתו שלו. התחושה היא, שאם הוא רק היה יכול, הוא היה מנהל לבד את כל המדינה, אולי יחד עם דרמר, לוין, כץ ועוד אחד או שניים מאנשי סודו.
גם אם נתעלם לרגע מתחושת חוסר הנאמנות הזאת, עדיין קשה להבין למה הוא כל כך התעקש להקדיש כה הרבה תשומת לב לתיקים שעל פי ההודעות הרשמיות הם זמניים. אם הוא מצהיר בפה מלא שהוא מחכה לבן גביר שיחזור ואם בן גביר טורח להשאיר אחריו פתח פתוח ולומר שאם תתחדש המלחמה כמו שנתניהו מבטיח הוא חוזר בחזרה לממשלה, למה נתניהו התעקש שלא לחלק את הפקדונות הללו כמתנות חד פעמיות.
המסקנה הבלתי נמנעת היא, שיש להניח ולשער שנתניהו לא רואה בתיקים הללו זמניים, ויתכן שבאופן חריג ותמוה, יש קצת פער בין המילים שהוא אומר למעשים שהוא עושה בפועל. תופעה נדירה ולא מוכרת בקרב פוליטיקאים.
בזירה הפוליטית כולה, אין אף אחד שחושב שהחיבה המופרזת שמפגין נתניהו כלפי בן גביר היא אמיתית. גם הוא היה שמח מאוד להקים ממשלה בלעדיו וגם הוא לקח את השותפות איתו עד כה כברירת מחדל כדי לשרוד. וכעת, כשנפתחה ההזדמנות, לא בטוח שנתניהו ישאיר לעוצמה יהודית את הדלת פתוחה, גם אם המלחמה תתחדש ובן גביר "יסכים" לחזור.
כמו שעם ישראל אוהב את השקט ומתרגל אליו מהר למרות האיומים הביטחוניים, כך הממשלה תתרגל מהר מאוד לשקט השורר בהיעדר נוכחותו של בן גביר. כבר כמעט שכחנו שלפני פחות משלושה שבועות הצביעה עוצמה יהודית נגד התקציב ואיימה להפיל את הממשלה, וכל זה בשביל כמה מיליוני שקלים שכבר ניתנו להם בכל מקרה מתחת השולחן.
לנתניהו יש חשבון פתוח עם בן גביר והוא לא פיטר אותו אז – רק כדי שיוכל להמשיך ולרסק אותו לאט אבל בטוח. כעת כשניתנה ההזדמנות, אין ספק שנתניהו ישמח לנצל אותה.
כפי שזה נראה כעת, הממשלה עומדת למלא את ימיה בסיועו הנדיב של גדעון סער. ממשלה צרה היא לא להיט, אבל עדיין היא עדיפה על פני מאבקים יומיומיים עם בן גביר, שימשיך לעשות הון פוליטי על חשבון שלוות הנפש הקואליציונית. ואם נתניהו יכול למנוע מעצמו את כאב הראש הזה, הוא ישמח מאוד.
ככל שהממשלה תאריך ימים, כך יירד כוחו של בן גביר בשממון האופוזיציה. סמוטריץ' יקבל פתאום פינוקים מיוחדים עבור המצביעים שלו ביו"ש, בחסות ממשל טראמפ הפרו-מתנחלי, והציונות הדתית תחזק את כוחה ותביא תוצאות בשטח למרות הזעקות של בן גביר שיישמעו מהאופוזיציה ,כשהוא נעשה פחות ופחות רלוונטי. בדיוק לשם נתניהו חותר.
עוד לא ברור האם עסקת החטופים תקרוס והאם מדינת ישראל אכן תשוב להילחם בעזה. עתיד הזירה הזאת עדיין לוט בערפל. אבל נתניהו, במעשיו הנוכחיים, משגר רמז עבה וברור מאוד על תכניותיו הפוליטיות. המצב הזה מושלם עבורו. זה נפל לו בדיוק במועד המתאים.
ההתעקשות של נתניהו על תיקי עוצמה יהודית מעידה באופן ברור, שהוא לא רואה בהם מינוי זמני, לא מילוי מקום ולא פיקדון. ההחלטות שלו עכשיו הן אלו שיקבעו את השנתיים הנותרות של הממשלה ואת מערכת הבחירות שלאחריהן. אז עוד לפני התוצאה, חשוב להבחין בתהליך. והתהליך ברור מאוד: נתניהו לא מתכוון להחזיר את בן גביר, ככל שזה יהיה תלוי בו, ובאופן כללי, רמת האמון שלו בחבריו ונאמניו למפלגה היא לא מן המשופרות, בלשון המעטה. ואת זה כדאי לזכור ולנצור כבר עכשיו.
2.
פחות לדבר, יותר לשמור: חבית הנפץ ביו"ש מדאיגה את מערכת הביטחון, אבל נכון יהיה לעשות יותר ולצעוק פחות
לשונות אש ותמרות עשן היתמרו השבוע מעל בתים ערביים באזור הכפר פונדוק שבשומרון, מקום בו נרצחו בשבוע שעבר שלושה יהודים, הי"ד, בפיגוע טרור קטלני. מתיישבים יהודים רבים חוללו מהומות והתעמתו עם פלשתינים, זאת לנוכח חגיגות של הפלשתינים למחבלים המרצחים שהשתחררו בעסקת החטופים. במסגרת המהומות הללו נפצעו גם שני יהודים מירי של איש ביטחון ישראלי, והתקרית המושתקת עדיין נחקרת.
עד כאן סיכום הדברים בקצרה, כפי ששידרו רוב כלי התקשורת הממלכתיים: יש בעיות ביו"ש, והמתיישבים מתפרעים. ככה פשוט.
מה שכלי התקשורת הללו פחות שידרו, זה שיהודה ושומרון הפכו בחודשים האחרונים לזירה רותחת, שמאז הפסקת האש היא הפכה לזירה העיקרית המעסיקה את מערכת הביטחון, שהמבצע הצבאי בג'נין יצא לדרך אחרי שהתברר שאין שום ברירה אחרת והסכנה שם לא פחותה מאשר בעזה, שמטעני חבלה הממתינים מתחת לכבישים לכוחות צה"ל הם דבר שבשגרה – כשאחד מהם גרם השבוע למותו של חייל, הי"ד – ושכבר פעמיים נחת ביצהר רחפן ממולכד, תופעה שאין צורך להסביר כמה היא רעה ומסוכנת.
תושבי יו"ש היהודים מצפים בכליון עיניים לשלטונו של טראמפ, שיעשה קצת סדר וישיב להם את הרוח החיונית שהיתה להם בקדנציה הקודמת שלו, אבל עוד לפני זה, גם בירושלים מבינים שהמציאות ביו"ש משתנה כל הזמן, ומה שהיה נכון לקדנציה הקודמת של הנשיא הכתום לא בהכרח נכון לקדנציה הנוכחית.
אחרי המהומות השבוע בפונדוק, נדרשו ראשי ההתיישבות, בכלי התקשורת המרכזיים, לגנות את המיעוט שהתפרע שם, והתבקשו לתאר עד כמה הרוב הדומם ושומר החוק של ההתיישבות מסתייג ממעשים כאלה. אך באורח פלא, גם ראשי ההתיישבות לא מיהרו לגנות ולהסתייג.
אין אנו נכנסים כאן לעצם הסוגיה המסוכנת של התגרות באומות. לא זו הבמה לעסוק בסוגיה כבדת משקל זו. אבל יש כאן נקודה שחשוב להבהיר ברמה הפוליטית והמדינית: המציאות המדאיגה ביו"ש יצרה מצב בו הפלשתינים מתפרעים בבניה לא חוקית, משתלטים על שטחים רבים בעיקר סביב צירי תנועה מרכזיים, ומדינת ישראל עומדת מנגד ולא עושה דבר. מנגד, כשמגיעים מתיישבים ומקימים מאחז כדי למנוע מהפלשתינים להשתלט על אותם שטחים, הם מפונים מהר מאוד.
בהתיישבות מספרים שהמושג "נערי גבעות" כבר פחות רלוונטי. לא מדובר רק בנערים הזויים משולי החברה, אלא באג'נדה שרבים מהמתיישבים רואים אותה באופן חיובי. ברחבי יו"ש כבר אפשר לראות הצהרות פומביות, ואף מעשיות, בסגנון של: הפסקנו לשתוק, הפסקנו לפחד, אנחנו נעשה דין לעצמנו, מעכשיו שהפלשתינים יתחילו לפחד מאיתנו ולא ההיפך.
מערכות הביטחון בישראל ניצבות בפני קונפליקט. מצד אחד צריך למנוע תופעות מסוכנות של נטילת החוק לידיים והצתת אש מסוכנת שסופה מי ישורנו, מצד שני מדינת ישראל לא באמת מצליחה לתת תשובות למתיישבים ולמנוע לגמרי את ההישגים הזוחלים של הפלשתינים בשטח.
וכאן הנקודה שכדאי לחדד, ואולי היא תגיע גם לתשומת ליבם של מקבלי ההחלטות: כשהפלשתינים שומעים בתקשורת הישראלית את הדרישה מראשי ההתיישבות להסתייג ולהתנצל, הם מקבלים רוח גבית להמשך הטרור. וזה לפחות דבר שראוי למנוע.
מערכת הביטחון צריכה ויכולה לעשות מעשים בשטח, לשמור על השקט ולמנוע אש מיותרת, אבל זה לא סותר את העובדה שיחד עם זאת, חובה לשמור על שקט תקשורתי. יש קצת מרחק בין נקיטת פעולות נגד טרור ושמירה על שקט בשטח, לבין מתקפה תקשורתית המתפרשת כלעומתית להתיישבות ואשר בעצם מעניקה גיבוי פוליטי לעמדה האויב.
3.
חסד לאומים חטאת: רגע לפני תחילת כהונתו של טראמפ, קיבלנו תזכורת כואבת אך חשובה
קשה היה להסתיר השבוע את האכזבה, הפליאה ואפילו הכאב שאחזו ברבים מאזרחי מדינת ישראל, נוכח המחיר הכבד של עסקת החטופים שיצאה לפועל ונעשתה ככל הידוע בלחץ משותף של ביידן וטראמפ יחד.
מבלי שהדבר דווח באופן רשמי, ידעו הפרשנים המדיניים לספר כי טראמפ הוא זה שלחץ את נתניהו וכפה עליו לקבל את אותה עסקת חטופים שדוברה כבר בקיץ, כדי לרשום לעצמו הישג מדיני טרם כניסתו לבית הלבן. בימין הישראלי חשו נבגדים; האם זה הנשיא הידידותי שציפו לו?
ועדיין לא שכך הכעס, דווח גם כי המחבל הארור שביצע את הפיגוע בתל אביב מחזיק באישור תושבות אמריקני. אם חלילה מחבל ערבי-ישראלי היה מבצע פיגוע בארה"ב, הרי שהממשל בוושינגטון היה דורש הסברים מישראל, שהיתה מתפתלת באינספור התנצלויות. ואילו כעת – שקט מוחלט.
לא זה היחס שציפה הימין הישראלי לקבל מהנשיא הנכנס. נדמה, כי השמחה שהרקיעה שחקים עם נצחונו, היתה מוגזמת, ובישראל אף תלו בו תקוות מופרזות מדי. הטעם הטוב שנשאר מכהונתו הקודמת גרם לרמת הציפיות בישראל להיות גבוהה במיוחד, וכעת, עוד בקושי החל את כהונתו, כבר הוא משדר חוסר ידידות מופגן.
יתכן בהחלט שממשל טראמפ מכין עבורנו לא מעט מתנות, כפי שעשה בפעם הקודמת. יתכן שהוא מוביל עם נתניהו מהלכים אזוריים רחבים יותר לטובת מדינת ישראל. עדיין אין לפקפק בעמדותיו הפרו-ישראליות המובהקות. אבל אולי דווקא בגלל זה, היה חשוב כל כך שעם תחילת כהונתו נקבל איזו תזכורת קטנה, לא להגזים ולא להפריז, לא להשליך יהבנו באופן מוגזם על נשיא שבסך הכל חולק איתנו ברית אינטרסים ותו לא.
טראמפ הוא עדיין האיש הכי לא צפוי בעולם. השותפות שלו עם אילון מאסק, אחד האנשים העשירים בעולם, יכולה להיות מסוכנת בדיוק באותה מידה שהיא יכולה להיות מועילה. כשהצמד-חמד הזה יחליט משהו – זה יקרה, גם אם מדינת ישראל לא תאהב זאת. לכן, אולי היה טוב שקיבלנו השבוע את התזכורת הכל כך חשובה: בחירתו של טראמפ היא עדיין לא הישועה שלנו. חסד לאומים – חטאת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן. לתגובות: [email protected]
מעולה לא הרגשתי חוסר בשר מורשת והגליל, כמו כן לא הרגשתי חוסר בשר לביטחון לאומי את שניהם לא הרגשתי כל תקופת כהונתם אפשר לפטר אותם, הם מיותרים, מבזבזים כספי ציבור!
לא עלינו ושלא נזדקק, אך אודות לפועלו היקר והאמיץ של בן גביר, בכל הארץ יש עכשיו כיתות כוננות מחומשות ומאומנות, ונשק רב בידים של אזרחים טובים שכבר שימש לא אחת לניטרול מחבלים.
מותר גם להכיר בטוב, הוא אכן קיים.
ואולי כדאי שתשאל את תושבי הצפון על פועלו של שר הגליל שמסר את מספר הפלאפון שלו לכלל האזרחים ודאג כל הזמן לשיקום של הצפון.
מבזבזי כספי ציבור הם ממש לא!!!
תחושה של הקלה ותפילה שהן לא ישובו לממשלה.