בליל שישי האחרון התוודענו כולנו למעצרו של בחור ישיבה בנמל התעופה, למחרת בשעות לפני הצהריים התעדכנו על שחרורו המהיר ובזה היה נדמה כי תמה הסאגה, אולם בהתבוננות מעט יותר מעמיקה נדמה כי הסאגה לא תמה אלא להיפך.
כאשר רכבת יוצאת מהרציף, אין הכוונה דווקא למצב שהיא יצאה משטח התחנה כולה, הרכבת יכולה להתקדם רק במספר סנטימטרים בודדים, אך כבר מי שינסה לעלות עליה יגלה כי הדלתות סגורות וכי היא כבר בדרכה לתחנה הבאה, כי כל מסע – ארוך ככל שיהיה – מתחיל בצעד קטן.
כך גם כאשר נעצר בחור ישיבה ב"עוון" עריקות, זה יכול להיות מעצר אקראי בשדה התעופה, הוא יכול גם להשתחרר כעבור פחות מיממה, אולם הרכבת כבר מתקדמת לחנה הבאה, התקדמנו מתחנת שליחת צווי גיוס וצווי מעצר לתחנת המעצרים.
גם אני מעדיף להאמין שזה רק חלום שחור, שאלו דברים שיתבררו כחששות שווא, הלוואי. אולם לדעתי המעצר הוא קריאת השכמה מהדהדת לכולנו, קריאת השכמה להתעורר ולטכס עצה מול הסכנה הממשמשת ובאה.
הרכבת כבר עברה את התחנות של החלטת בג"צ, שלילת תקציבים, שליחת צווי גיוס, שליחת צווי מעצר, ועכשיו הגענו לתחנה המסוכנת של מעצרים בפועל.
האור בקצה המנהרה הוא, שמלבד האיום של מאסר בכלא הצבאי אין למדינת ישראל יותר שום נשק כנגד בחורי הישיבות, ואם נהיה מספיק חזקים בשלב הזה הרי שהניצחון במערכה יהיה מוחלט.
הכותב משתייך לחוגי הישוב הישן ופעיל בנושא הגיוס.
