שואה ותקומה ומה הלאה? / דעה

היום מציינים את יום השואה והגבורה, זכרו של האסון בלבנו לאורך כל שנותנו, הגדול במשברים אשר חווה עמנו מאז חורבן בית המקדש והגלייתנו בין האומות, אין מילים שיוכלו להביע את השבר ואין מנחם לנו.

עלינו לשאול את עצמנו למה זה קרה ומה עושים כדי שזה לא יקרה שוב, המאורעות בשנים האחרונות הוכיחו כי ניסו משש חזיתות שונות לכלותנו, אמנם בחסדי שמים נמנע מהם לעשות זאת, אך הוכח כי המוטיבציה קיימת וגם הסכנה, אי אפשר לסמוך רק על כח הזרוע אשר כבר ראינו כי דרכו לכזב מידי פעם.

אין מדובר בעוד אסון של רצח עם כמקובל באפריקה ולא רק מספרית, היו בהיסטוריה עמים שרצחו עמים אחרים עקב סכסוכי שכנים, אך לא היה תקדים להמתה שיטתית של עם שלם על לא עוול בכפיו, ניסיתי בעבר לחקור את העניין כולל שיחות עם גרמנים ממש צאצאי נאצים ולא הבנתי כלום.

שום הסבר רציונלי לא יכול אפילו לתת מקצת הבנה כלשהי כיצד הנאור שבעמים, המפותחת שבמדינות, מבצעים את מה שאין לו אפילו מילה נכונה בשום שפה ("שואה" היא רק הגדרה של אסון ואינה מבטאת את המקרה הזה).

המסקנה הבלתי נמנעת היא שלא את גופי היהודים הם חיפשו כי אם מלחמת עולם תמידית כנגד הטוב והזוך המבוטאים בידי בניו של הקב"ה, קנאה בלתי נשלטת בכך שבחר בנו ולא בהם.

והוא בחר בנו לא מרובנו ולא מעוצם ידינו ואפילו לא מסטארט-אפנו, כי אנו המעט מכל העמים, אלא מחמת התורה שהיא הדבר היחיד המבדיל ביננו לבינם.

ולפיכך המסקנה הבלתי נמנעת מיום זה צריכה להיות להגדיל מחדש את כח התורה בעולם ולהרבות אותה כמה שיותר, כל ישיבה חדשה היא נקמה אמיתית וכל אברך ומשפחתו הם אנדרטה ועדות לתקומה האמיתית של העם היהודי המקורי, את העול הזה -החשובה במשימות – נושאים בני התורה לבדם.

עולם התורה פורח ומשגשג כפי שלא היה מאז החורבן, וכל החפץ בהנצחת זכר השואה והנחלת התקומה, צריך לסייע בפריחה ולא חלילה לנסות לגדוע את הגידול המבורך בלומדי התורה ומחזיקי העם.