גפני מדבר, החמאס צוחק ואנחנו עצובים בבוקר כזה / דעה

האזנתי לדבריו של יו"ר ועדת הכספים משה גפני, וקשה היה שלא להרים גבה. "חבל שאין איזה טראמפ שיעצור את המלחמה ויחזיר את החטופים", הוא אמר. הרעיון נשמע יפה על הנייר – מנהיג על שיבוא ויפתור הכל בבת אחת. אלא שבעולם האמיתי, זה לא עובד ככה. בטח לא כשחמאס הוא הצד השני.

מי שמתבונן על ההתנהלות של מטה משפחות החטופים – ובהם לב ודמעות אמתיים – שומע שוב ושוב את המסר: יש הצעה על השולחן. אפשר להחזיר את כולם. רק אם נרצה. רק אם נוותר. הם חוזרים. אלא שהצעה כזו מעולם לא הייתה. חמאס לא רוצה להחזיר את כולם. הוא לא מוכן לסיים את המלחמה. הוא לא הציע עסקה שמקובלת על מדינת ישראל – לא מוסרית, לא ביטחונית, ולא הגיונית.

וכואב לנו. כואב עד מאוד. כל חייל שנפצע, כל לוחם שנהרג – הם הבנים של כולנו. ואנחנו מתפללים בכל לב להפסקת אש אמתית, שתבוא מתוך הכרעה. לא מתוך אשליה.

המלחמה הזו – שאף אחד לא רצה בה – לא נמשכת מתוך יצר נקמה או הרפתקנות. היא נמשכת כי אין לנו ברירה. כי בצד השני עומדת תנועה ג'יהאדיסטית קנאית, שלא מוכנה לשום פשרה. כי כדי שהילדים שלנו יגדלו בביטחון – אנחנו חייבים לפרק את חמאס.

ובדיוק בזמנים כאלה – זמנים של דם ודמעות, זמנים של הכרעות קשות – נדרשת אחריות. לא כל אמירה חייבת להיאמר. יש זמנים שעדיף לשתוק. לתת למנהיגות הביטחונית לעשות את שלה, לתת ללוחמים גיבוי ולא לערבב את שדה הקרב עם מסרים פוליטיים מסוכנים.

ואם גפני שואל למה אין טראמפ – אולי כדאי לשאול קודם למה אין פרטנר.