1.
קולות מלחמה: אין חידוש במהלכים מול עזה, כותרות השבוע יכלו להתאים לכל יום אחר במלחמה
כבר לפני יותר משבועיים, פרסמה לשכת ראש הממשלה את ההודעה הלקונית לפיה ראש הממשלה והקבינט אישרו את התכניות לכיבוש עזה ואת תכניות הלחימה להגברת הלחץ על העיר המרכזית ברצועה, שעד כה לא נכבשה ושם יש סבירות גבוהה להימצאות החטופים.
מאז, אחת ליום או יומיים אנו מקבלים כותרת דומה וכמעט זהה: הקבינט אישר שוב את התכניות, נתניהו הנחה "לקצר הליכים ולוחות זמנים" בלחימה, הקבינט התכנס שוב, שר הביטחון ישראל כ"ץ אישר גם הוא את התכניות, הדרג המדיני העביר הנחיות מדויקות לדרג הצבאי, הקבינט התכנס שוב, נשלחו צווי מילואים, נשלחו עוד צווים, הצבא מתכונן, הדרג המדיני מתכונן, הדרג המדיני אישר, ראש הממשלה בחן את התוכניות ואישר, נתניהו יאשר היום, יאשר מחר, אישר אתמול.
גם באשר לעסקאות חטופים, עברנו חוויה דומה של כותרות: המשלחת יצאה לדוחא, המשלחת חזרה מדוחא, חמאס העביר את תשובתו למתווכות, המתווכות לומדות את התשובה ומעבירות לישראל, ישראל בוחנת את הצעת חמאס, ישראל מגבשת עמדה נגדית, ישראל העבירה את עמדתה למתווכות, ויטקוף הגיע, ויטקוף נסע, נתניהו בעד עסקה חלקית, נתניהו נגד עסקה חלקית, חמאס מקשיח עמדות, חמאס מגלה גמישות, חמאס במצוקה, חמאס רגוע, עסקה בקרוב, עסקה מתרחקת, סיכוי גבוה, סיכוי נמוך, ואפשר להמשיך ככה עד לסוף הטור הזה לפחות.
אם ניקח את כל אחת מהכותרות שנכתבו כאן בשתי הפסקאות האחרונות, היא תוכל להתאים ותהיה רלוונטית לכל יום ויום מתחילת המלחמה לפני כמעט שנתיים ועד היום. היה רק אדם אחד שהעז לכתוב זאת בשורה קצרה וממצה אחת אותה פרסם כבר לפני שבועיים כתגובה להודעה של לשכת ראה"מ על אישור הכרעת חמאס. היה זה אבי מעוז, יו"ר מפלגת נועם שכתב: "נראה למישהו הגיוני שהטקסט הזה נכתב שנתיים אחרי תחילת מלחמה?".
וזהו סיפורה העצוב של רצועת עזה, הסיפור העצוב שלנו שנמשך גם השבוע. הכותרות עסקו ביצירת דרמה של הנה או-טו-טו מתחיל שלב חזק ומכריע ברצועה, ובינתיים הדרג המדיני עסוק באפשרויות לפתרונות דיפלומטיים. בדיוק כמו שהיה לפני שנה ולפני כמעט שנתיים.
בפועל, בתוך עזה פועלים כוחות גדולים, הדי הפיצוצים מרעידים מדי לילה את כל אזור הדרום ונשמעים לעיתים עד למרכז, ומצד שני טוענים מומחים ויודעי דבר שמדובר בסוג של דשדוש ובעזה לא באמת מתנהלת מלחמה אמיתית, מידע שמסביר גם את הפעילות המוגברת והמוגזמת בדרג המדיני בהכנות לקראת משהו אמיתי שלכאורה עומד להתרחש.
בינתיים העולם מאבד סבלנות. המירוץ להכרה בינלאומית במדינה פלשתינית הוא רק תוצאה, עוד לפני זה אנחנו מקבלים מנות גדושות של לחץ בינלאומי להפסיק את המלחמה וללכת לעסקת חטופים. אבל מבחינת ישראל ומבחינת חמאס זה בלתי אפשרי, ולא צריך לרדת לעומק הפרטים הסבוכים של ההצעות השונות, אפשר לסכם הכל באופן מאוד קצר, פשוט ואמיתי: חמאס רוצה שישראל תתקפל, שהמלחמה תסתיים והוא יישאר בכוחו הנוכחי ולא מתפשר על פחות מכך. ישראל רוצה את התקפלות חמאס ופירוקו הסופי יחד עם שחרור החטופים ולא יכולה להתפשר על פחות מכך. זה בדיוק המצב וכל תכנית אמצע לא באה בחשבון.
אבל העולם מסביבנו לא רואה את מה שאנחנו רואים, לא מבין את מה שכל ישראלי מבין ואולי גם לא רוצה להבין וכאן מתחילה הצרה הגדולה. העולם לא מבין סיפורים מורכבים ולא פנוי לשמוע הסברים מלומדים. העולם רואה תמונות ומושפע מתעמולה מאוד מאסיבית מצד אחד אבל מאוד פשטנית וקליטה: ישראל היא מדינה חזקה עם צבא חזק, והיא דורסת את אזרחי עזה. זה הכל, זה מה שהעולם שומע.
העולם המערבי נוטה תמיד להתייצב לצידו של הצד החלש, מהשפה ולחוץ כמובן. זה נתפס יותר טוב בעיניים תקשורתיות וזה נהדר למערכות בחירות, וכך מצא חמאס את עצמו נהנה מחיבוק עולמי רחב, חיבוק העטוף כולו בשכבות עבות מאוד של שקרים ואינטרסים, אבל בסופו של דבר הוא מקבל רוח גבית.
את התוצאות מרגישים החיילים בשטח. הם מספרים על עליה ברמת התעוזה של החמאס, על היכולות האדירות שמחבלי הארגון עדיין מחזיקים מתחת לאדמה במנהרות שלרובן צה"ל אפילו לא הגיע, רק ביום רביעי השבוע התרחשה תקרית שהיתה עלולה להסתיים באסון גדול אך נמנעה ברגע האחרון בחסדי שמים, כשקבוצה גדולה של מחבלים ביצעה פשיטה מתוחכמת על אזור בו היו מרוכזים חיילים, פשיטה שהיתה אמורה להסתיים בחטיפה של חייל נוסף לתוך המנהרות רח"ל.
מיותר לדמיין באיזה מצב היינו נמצאים לו רק הפשיטה היתה מצליחה. בחסדי שמים היא סוכלה אבל היא מוכיחה יותר מכל שחמאס לא חלש, חמאס לא מפורק והוא נמצא כאן כדי להמשיך ולהילחם. גם גיל המחבלים יורד והחיילים מדווחים כי המחבלים שהם פוגשים הם צעירים מאוד, מה שמוכיח על מוטיבציה גבוהה בקרב הקהל העזתי להתגייס ולהצטרף לארגון הטרור, אבל העולם עדיין מדבר על "חפים מפשע" בעזה.
פעולות צבאיות חזקות שהצליחו בס"ד עד היום, היו רק כאלה שנעשו בהפתעה, בלי שהאויב התכונן וכאלה שהיו בעיקר חד פעמיות. ישראל יודעת לבצע מהלכים חזקים ומתוחכמים אבל לא להחזיק קרב לאורך זמן. היכולת קצרה והסבלנות עוד יותר קצרה.
ולכן לא נותרה ברירה אלא לחזור שוב על אותה אמת פשוטה שכבר נאמרה מעל כל במה אפשרית אבל כנראה לא חלחלה מספיק: למדינת ישראל אין כרגע יכולת לסיים את המלחמה ברצועת עזה בלי לשלם מחיר כבד מאוד. נכון שיש רצון ויש צורך לשמור על מורל לאומי גבוה, נכון שיש אנשי תקשורת מהצד הימני שנטלו על עצמם כשליחות לצייר הכל בצבעי ורוד ולהזכיר לכולם כמה ישראל מנצחת וכמה טוב פה, אבל את האמת הזאת אין דרך לשנות ואין איך לצבוע בצבעים אחרים: אין אפשרות לנצח את עזה באותה דרך שישראל פעלה מול איראן וחיזבאללה.
אפשר לקבל החלטה שהצבא מסתער על כל השטחים האחרים של עזה ומכניע את חמאס בדרך צבאית, אבל זה עלול לעלות בחיי אדם רבים רח"ל. ההחלטה הזאת לא התקבלה מתחילת המלחמה ועד היום ולכן גם לא בוצעה חרף הלחץ מהימין. במצב היום, ההחלטה כבר תהיה יותר קשה משום שהעולם כבר לא תומך בישראל כמו בהתחלה, הלחץ הבינלאומי מדבר על התקפלות ועסקה – ולא על הכרעה.
האופציה שנותרה מבחינת העולם היא להגיע לעסקה כלשהי שכאמור – אין דרך לעשות אותה מבלי שזה ייחשב להתקפלות ולהפסד. בדרג המדיני אומרים שטראמפ עצמו מאוד דומיננטי במהלכים והוא מכתיב חלק גדול מהם, וכפי שזה נראה – טראמפ הגיע כדי לסיים מלחמות ולא כדי לעודד אותן. הפעילות שלו מול פוטין וזלנסקי רק עושה לו תאבון להביא את אותו שקט למזרח התיכון ולקבל הרבה מחיאות כפיים ומחמאות באנגלית מדוברת.
העולם כולו נושא עיניים למזרח התיכון ועוקב אחר מהלכי ישראל בעזה, בעיקר דרך העיניים הפלשתיניות. הרבה התרחש כאן בשבוע הזה והמתיחות סביב עתידה של עזה רק גוברת מיום ליום. אבל בסופו של דבר הבעיה המרכזית של ישראל היא שהעולם פשוט לא מבין ולא רוצה להבין את האמת. יותר כיף לו להתחבר לסיסמאות קלות וקליטות אפילו אם הן עיוות טראגי של האמת.
ואם זה מה שהעולם יודע וזה מה שהעולם רוצה לשמוע, כל שאר הבעיות הן תוצאה. אין טעם לדבר על מהלכי מלחמה כאלה ואחרים או על מהלכי עסקה כזאת או אחרת, אם מי שבאמת מקבל את ההחלטות לא רואה אותך בכלל ולא מבין אותך, אם זה שמוביל את המהלכים מגיע עם מסקנה מוכתבת מראש ורק מנסה להביא אותך אליה בלי לנסות להבין את האמת כי היא מורכבת מדי בשבילו.
ורק כדי להסיר ספק, אנחנו מדברים על היחס של העולם הצבוע לאמת הישראלית, לא על אף נושא אקטואלי דומה אחר.
2.
אי אחת, פעמים רבות: האם אישורי הבניה בשטח השנוי במחלוקת נועדו רק לצרכי מו"מ
ריטואל נוסף שחוזר לחיינו אחת לתקופה, הוא החלטה ישראלית כזאת או אחרת לאישור בנייה בשטחי E1, השטח המחבר בין ירושלים למעלה אדומים ואשר עומד במרכז מחלוקת מדינית ישנה מאוד.
כבר בסוף שנות השמונים החליט אריאל שרון לקדם בניה באזור הזה, כדי לחבר בין ירושלים למעלה אדומים. ארה"ב מיהרה למנוע את המהלך משום שהוא מסכל בפועל חלוקת שטח עתידית בכל הסכם שיהיה בין ישראל לפלשתינים. מאז, השטח עומד ריק, אבל אחת לכמה זמן ישראל מנסה לחדש את האישורים והעולם ממהר לכעוס ולבלום.
השבוע שוב הכריז סמוטריץ' על קידום אישורי בניה של אלפי יחידות דיור בשטח, והפעם בעיתוי לא מיקרי, בזמן שבו עוד ועוד מדינות מצטרפות למגמה להכריז על הכרה במדינה פלשתינית במהלך עצרת האו"ם בספטמבר הקרוב.
התכנית הישראלית הצליחה כמובן לעורר את הזעם הקבוע במערב, האו"ם מיהר לגנות וגם השמאל הישראלי הצטרף לאזהרות בדבר הסכנה שבקידום הבניה שם. החידה הגדולה היא כמובן מה יגיד טראמפ ומה תהיה עמדת הבית הלבן על התכניות המתרקמות.
בקדנציה הקודמת, טראמפ עשה מהלכים שאף נשיא לפניו לא עשה, אבל בכל הקשור לריבונות ביו"ש הוא לא שינה מאומה. בקדנציה הנוכחית נראה שהוא אף עשה צעד אחורה, אבל טראמפ כמו טראמפ, יכול להפתיע לכל כיוון בכל רגע נתון.
כאמור, ההחלטה מגיעה הפעם בעיתוי מאוד מסוים, כשישראל מתמודדת עם הכרה בינלאומית במדינה פלשתינית ובזמן שצה"ל אמור לקבל תכניות להרחבת הלחימה וכיבוש עזה. במצב כזה אפשר גם להעלות תאוריה לפיה מדובר בעוד עז שישראל מכניסה לצרכי משא ומתן.
ישראל תצטרך לשפר את היחס של העולם במקרה שבאמת הלחימה תורחב והצבא ייצא לכיבוש הרצועה. ישראל גם צריכה לנסות ולרכך את המגמה העולמית להכרה במדינה פלשתינית. בכל אחד מהמקרים ישראל תצטרך לתת משהו בתמורה כדי לקבל ריכוך בעמדה הנגדית ולכן כבר עכשיו מנסה הממשלה לבנות את הקלפים למשא ומתן הזה.
הלצה יהודית ישנה המגדירה היטב את חכמת המשא ומתן, מספרת על פרנסי העיירה שפנו לאחד החזנים וביקשו לדעת כמה ידרוש בשכרו אם יזמינו אותו לעבור לפני התיבה בתפילות הימים הנוראים. החזן השיב כי הוא דורש אלפיים רובל וזוג מכנסיים. למבטי התמיהה שלהם הוא השיב ששכרו הוא אלפיים רובל אבל הם בוודאי ירצו להרגיש טוב עם עצמם וינסו להתמקח, ואז הוא יוותר להם על המכנסיים…
העולם ירצה לדעת שישראל מוותרת על חלק מדרישותיה כדי לקבל תמיכה כלשהי בלחימה בעזה או אפילו דחיה בהכרה העולמית במדינה פלשתינית. ואז ישראל תוכל להצהיר שהיא מקפיאה לעת עתה את הבניה בשטח E1 ודוחה אותה לפעם הבאה.
השטח הזה לא נבנה כבר משנות השמונים ויש סיכוי קטן שהוא ייבנה דווקא עכשיו. אבל לצרכי משא ומתן מדיני הוא יכול להיות יעיל בהחלט. לכן שולחים את סמוטריץ' להצטלם עם שלט גדול ויפה על רקע הגבעות המוריקות והריקות, ואז כשיהיה צורך להתקדם בנושאים מהותיים, הקלף ייגנז ויוחזר למדף עד לשימוש הבא, לצד מכנסיו של החזן.
3.
העיקר שידברו: גנץ עוד לא חוזר לממשלה, אבל מסתבר שהוא וליברמן למדו משהו מבנט
בימים האחרונים, מצא בני גנץ את עצמו מתעמת עם חבריו לאופוזיציה, שהטיחו בו ביקורת ולעג על כך שהוא חושב להצטרף לממשלה.
אנשיו של גנץ לא הכחישו את עצם השמועה אבל לא חסכו את שבט לשונם מחבריהם לאופוזיציה. זה התחיל כשלפיד שיגר עקיצה לגנץ וכתב כי הוא מצידו מתכוון לתת לממשלה רשת ביטחון בכל הקשור לעסקת חטופים וכי הוא יעשה זאת ללא תמורה. במפלגתו של גנץ השיבו כי "אידיוט, ולא ממש שימושי, הוא מי ששונא את ביבי יותר משהוא רוצה להחזיר את החטופים". כלומר – עקיצה חוזרת ללפיד מבלי להכחיש את עצם העובדה שהצטרפות לממשלה היא תרחיש אפשרי.
במקביל, גם ליברמן ירד לביקור בעוטף עזה שם תקף בחריפות את הממשלה ואמר כי היא מפקירה את החטופים. בליכוד לא אהבו את המסר ורמזו כי דעתו של ליברמן עולה בקנה אחד עם השקפת מפלגות השמאל. בליכוד אמרו כי "ליברמן הבטיח לחסל את הנייה תוך 48 שעות, להביא עונש מוות למחבלים, לחוקק את חוק הנאמנות ובסוף סיים כשר אוצר בממשלה שהעבירה מיליונים לאחים המוסלמים, שהכניסה לראשונה מאז צוק איתן מעזה אלפי פועלים מישראל. ליברמן ממשיך לעבוד על הציבור ולשחק איש ימין, בזמן שבפועל הוא פועל בכל כוחו עם מנסור עבאס ויאיר גולן להיכנע לחמאס, לעצור את המלחמה ולהקים ממשלת שמאל קיצונית".
לפי שעה, גנץ לא מצטרף לממשלה ולא ברור אם בכלל יעשה זאת. גם בליכוד לא ימהרו לצרף אותו אלא אם כן הוא יתחייב על תמיכה חד משמעית בכל מהלך כולל הסדרת חוק הגיוס. אבל מה שהוא הרוויח השבוע זו תועלת פוליטית קטנה ורגעית.
מה שגנץ עשה השבוע ומה שליברמן עשה אחריו, זה לעשות מעשה בנט. הם ראו שבנט על כל מגרעותיו מצליח לשמור על נוכחות ברשתות החברתיות ונוכחות בשיח הציבורי, למרות שאין לו מה למכור ולמרות הבושה העצומה שהותיר אחריו בקדנציה הקודמת. גנץ וליברמן הבינו שלא משנה מה הם יעשו ומה יגידו, גם הם יכולים להרוויח דקות שידור וטראפיק ברשתות, אז לא משנה מה ידברו עליהם, העיקר שידברו, העיקר ששמם יוזכר שוב. ואת זה הם הצליחו להשיג, הנה גם אנחנו דיברנו עליהם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
