1.
תסכול דאשתקד: תמונת המצב של ערב ר"ה שעבר מזכירה מאוד את המציאות העכשווית
אלול דאשתקד, ערב ראש השנה תשפ"ה.
חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, סיימו את כנס הקיץ ויצאו לפגרת החגים, כשההבנה היא שכנס החורף תשפ"ה יביא איתו מציאות חדשה ושונה מזו שהכירו.
באותם ימים, כבר היה די ברור לכולם שהממשלה לא הולכת ליפול בקרוב, שהבחירות הולכות ומתרחקות, שנתניהו חוזר בצעדים בטוחים לכח הפוליטי שהיה לו לפני פרוץ המלחמה וששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.
גם המלחמה כנראה לא הולכת לשום מקום ואיתה מתרחקת גם ועדת החקירה שאמורה כנראה לקום בסיומה, וכך באותם ימים, במלאת שנה למלחמה, החלו להבין באופוזיציה שהמציאות קשיחה יותר מהשאיפות ושום דבר מהותי לא עומד להיות שונה, לטוב או למוטב.
וכשההבנה הזאת חלחלה פנימה, החלו האמוציות לפרוח. בקרב חברי הכנסת יש לא מעט כאלה שמרגישים שמישהו לחץ אותם אל הקיר והם פועלים בהתאם. וזה נכון גם לחברי קואליציה וגם לחברי אופוזיציה, מה שהביא לפרישת סער וכניסתו לממשלה, להיחלשות בכוחו של לפיד, לפירוד בין גנץ לאיזנקוט ולעוד התרחשויות רבות דומות.
מצב המלחמה עצמה היה די סטטי. הקרב בעזה התנהל בגלים, מתקפת הביפרים בלבנון עליה מדינת ישראל לא נטלה אחריות רשמית עד היום, הביאה להחלשה בכוחו של חיזבאללה אבל התמרון הקרקעי טרם החל ועתידה של החזית הצפונית היה לוט בערפל, בו בזמן שאלפי מפונים מיישובי הצפון עדיין שהו במלונות ובמרכזי הפינוי מה שהכביד עוד יותר על המצב הפוליטי.
בערב ראש השנה, המריא מטוס כנף ציון מנתב"ג כשהוא מוביל את נתניהו לעצרת הכללית של האו"ם, שם המתינה לו זירה מדינית מאופקת. העולם שחיבק את מדינת ישראל אחרי השבעה באוקטובר התחיל כבר לאבד סבלנות, התעמולה הפרו פלשתינית התחיל לתת את אותותיה, ממשלו של ביידן לא ממש הפגין ידידות חמה ומחבקת כלפי מדינת ישראל בלשון המעטה, העולם התחיל להשמיע מסרים אחרים כלפי מדינת ישראל, אם כי מאופקים יחסית.
באותה עצרת, החליט האו"ם לאשר הצעה פלשתינית להעניק לרשות הפלשתינית יותר זכויות באו"ם ואף לקדם את הבקשה הפלשתינית לחברות מלאה בארגון. נתניהו נאם אז בעצרת, הציג שתי מפות – האחת "מפת הברכה" והשניה "מפת הקללה", הראשונה מציגה את התקדמות הסכמי אברהם והתפתחות הסחר בין המדינות והשניה את איומיה של איראן על העולם, איומים שסומנו בשחור. "יש לי מסר לרודנים של טהרן", הכריז ראה"מ, "אם תכו בנו, אנו נכה בכם. אין מקום – אין מקום באיראן – אליו לא תגיע הזרוע הארוכה של מדינת ישראל. וזה נכון לגבי כל המזרח התיכון". רק אחרי כמה חודשים החל מבצע 'עם כלביא' בו פלשה ישראל לשטח איראן והעימות החזיתי החל רשמית.
אז מה בעצם השתנה מאז?
2.
אל המבוי הסתום: שנה חלפה והמציאות לא משתנה, רק הופכת קשה יותר
ערב ראש השנה תשפ"ו.
חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה סיימו את כנס הקיץ ויצאו לפגרת החגים, כשההבנה היא שכנס החורף תשפ"ו ימשיך את אותה מציאות שונה מזו שהכירו.
גם היום כמו בתקופה המקבילה אשתקד, די ברור לכולם שהממשלה לא הולכת ליפול בקרוב, שהבחירות הולכות ומתרחקות, שנתניהו חוזר בצעדים בטוחים לכח הפוליטי שהיה לו לפני פרוץ המלחמה וששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.
גם המלחמה כנראה לא הולכת לשום מקום ואיתה מתרחקת גם ועדת החקירה שאמורה כנראה לקום בסיומה, וכך גם היום לקראת מלאות שנתיים למלחמה, ממשיכים להבין באופוזיציה שהמציאות קשיחה יותר מהשאיפות ושום דבר מהותי לא עומד להיות שונה, לטוב או למוטב.
וכשההבנה הזאת ממשיכה לחלחל פנימה, ממשיכות האמוציות לפרוח. בקרב חברי הכנסת יש לא מעט כאלה שמרגישים שמישהו לחץ אותם אל הקיר והם פועלים בהתאם. וזה נכון גם לחברי קואליציה וגם לחברי אופוזיציה, מה שהביא להקמת מפלגה של איזנקוט, לעליה בסקרים של בנט, להקמת מפלגת שוליים של יועז הנדל, ולעוד התרחשויות רבות וחסרונן.
מצב המלחמה עצמה עדיין די סטטי. הקרב בעזה ממשיך להתנהל בגלים גם עם תחילתו של מבצע מרכבות גדעון ב', בדרום לבנון נמשכות התקיפות הישראליות מידי פעם ומזכירות לכולנו שהחזית שם לא הסתיימה אלא רק יצאה לפגרת הפסקת אש, החותים ממשיכים לטפטף ירי טילים וכטב"מים ונראה שישראל השלימה עם זה ואין לה משהו אמיתי לעשות נגד זה.
בערב ראש השנה הזה, שוב ימריא מטוס כנף ציון מנתב"ג כשהוא מוביל את נתניהו לעצרת הכללית של האו"ם, שם כבר מחכה לו זירה מדינית עוינת לחלוטין, סוללה מרשימה של מדינות מערביות ונאורות כבר הודיעו על כוונתן להכיר רשמית במדינה פלשתינית, מצבה של מדינת ישראל בעולם מעולם לא היה גרוע יותר.
לפי שעה לא ברור איזה נאום יישא נתניהו בעצרת הכללית, סביר להניח שהוא יזכיר שוב ושוב את הקשר של איראן לטרור העולמי כולו, יזכיר לכולם שמדינת ישראל היא זו שמטפלת באיום והיא עושה זאת גם לטובת ארה"ב ואירופה שאיראן בעצם מאיימת גם עליהן, הוא ינסה להזכיר את אכזריות חמאס ואת מצב החטופים זאת בניסיון נואש אחרון להזכיר אולי איפה נמצא הצדק, מי הטובים ומי הרעים, אבל קולו יישאר מן הסתם קול בודד ברוח.
אחרי עצרת או"ם שצפויה להיות אנטי ישראלית לחלוטין, נתניהו מקווה בכל זאת ולמרות הכל לצאת משם כשהוא חמוש בקצת יותר לגיטימציה ועם קצת יותר עידוד להמשיך בניסיונות להכריע את חמאס וליצור בריתות אזוריות רחבות יותר, שיגרמו לעולם להבין שלמרות שנאת ישראל והתעמולה הפלשתינית, עדיין יש כאן הסכמים ובריתות שכדאי לשתף עמם פעולה, ולו רק מתוך אינטרס כלכלי.
המסקנה המתבקשת מניתוח השנה האחרונה היא, שהמצב הפוליטי היום במדינת ישראל, דומה מאוד לזה שהיה בשנה שעברה ושום דבר מהותי לא באמת השתנה מאז ערב ראש השנה תשפ"ה, למרות הכל.
מצבה המדיני של ישראל הוא מהגרועים שהיו, יהודים מותקפים ברחבי העולם רק בגלל היותם יהודים וזה קורה גם בבירות אירופה החופשיות והנאורות, בידי תוקפים חסרי דעת שמדקלמים מסרים איסלאמיים בלי להבין בכלל מה משמעות המילה פלשתין ובלי שיהיה להם מושג מאיזה נהר עד איזה ים אמורה המדינה הזאת להיות חופשית.
המצב הזה משפיע מאוד על הלך הרוחות בתוך מדינת ישראל, אזרחי מדינת ישראל לא חיים בבועה והם מבינים לאיזה מצב הידרדרנו. האשמה המרכזית מופנית כמובן לכיוון הממשלה, אבל כאן מגיע שוב הפלא הגדול שיכול לקרות רק בישראל.
הביקורת שמופנית כלפי הממשלה, לא משנה ולא מזיזה בכהוא זה את המפה הפוליטית, לא משפיעה כמעט על המספרים המרצדים בסקרים השונים. עושה רושם שלאנשים המשיבים על הסקרים יש עניין לשרטט קודם כל מפה ברורה של ימין ושמאל, בעד נתניהו ונגד נתניהו ואז לצייר בתוכה את מפת התמיכה עם שאר השאלות והנתונים.
רוב הסקרים עדיין מלמדים שגוש הימין במתכונתו הנוכחית לא מצליח להקים ממשלה, רוב הסקרים מלמדים שהליכוד שומר יחסית על כוחו, רוב הסקרים מלמדים שיש יותר מידי מנדטים באופוזיציה הנודדים בין המפלגות החד פעמיות, יוצאים ונכנסים מיש עתיד לכיוון בנט, משם לגנץ ואף לאיזנקוט, כשהצד השווה לכולם הוא שהם מחפשים בית פוליטי שאינו הליכוד ואינו נתניהו ולכן כל סקר מוצא אותם חונים במפלגה אחרת.
נתניהו עדיין מנסה למנף את ההצלחות הגדולות בס"ד ולפמפם אותן שוב ושוב לתודעה הציבורית. תקיפת הגרעין האיראני, מיטוט שלטונו של אסד, החלשת כוחו של חיזבאללה, זירה מדינית חמה וידידותית מארה"ב הכוללת תיאומים של תרגילי הטעייה מבריקים כלפי האויבים, הוא גם רמז לאחרונה באחד הראיונות הנדירים שהעניק לכלי תקשורת ישראלים לא פורמליים שיש עוד דברים מהסוג הזה שמתבשלים ומוקדם עדיין לדבר עליהם.
ובמצב כזה, כשנראה ששום פצצה שבעולם לא תזיז ולא תשנה את המצב, שוב גוברות האמוציות בקלחת הפוליטית.
היום כבר אין אף מועמד ואף חבר מפלגה שפועל מהראש, שמנסה ליזום תכניות יצירתיות, שמנסה ליצוק תוכן לדברים שהוא עושה. הזירה הפוליטית הפכה בחסות המלחמה לזירת היאבקות שכל כולה כעס, תסכול וניסיון לצעוק ולבלוט יותר חזק מהאחרים.
המלחמה יצרה מצב מוזר בו הפוליטיקה הפכה לסוג של בית כלא סטטי שאין ממנו מוצא. כל צד מתבצר עוד יותר בעמדותיו, אלה שהפגינו נגד נתניהו עד המלחמה ממשיכים לעשות זאת גם עכשיו, אלה ששונאים את הימין מתנגדים להרחבת הפעולה הצבאית בעזה לא בגלל שהם לא מאמינים בה אלא בגלל שנתניהו כן מאמין בה, אלה זועקים על עסקה בכל מחיר בלי להתרגש מהעובדה השולית שאין עם מי לדבר בצד השני, ואלה זועקים על ניצחון בכל מחיר בלי להתרגש מהעובדה שקרב על העיר עזה עלול להיות קשה ומר יותר רח"ל.
אפילו ניסיון חיסול בכירי חמאס בדוחא הפך לנושא שהפרשנות עליו צפויה מראש לחלוטין וברורה לחלוטין, כשהיא תלויה לגמרי בעמדה הפוליטית של המתבונן. בימין יאמרו שהיא מוצלחת למרות שרוב הבכירים כנראה לא נפגעו, ואלה יגידו שזו היתה טעות מסוכנת רק מתוקף העבודה שנתניהו וכץ הם אלה שחתמו עליה.
וזה ממשיך ומחלחל גם כלפי מטה עם סאגת מינוי ראש השב"כ. התקשורת הממלכתית חופרת בעברו ובמשפחתו של זיני ומדביקה לו כינויים לא מחמיאים, רק בגלל שמדובר במינוי של ממשלת נתניהו. הקלחת הזאת מתחממת ורותחת עם כל יום שעובר, כי ככה זה כשגם מלחמות וטלטלות מדיניות בסדר גודל היסטורי והיסטרי, לא מצליחות לשנות את המצב הפוליטי, שמקובע במסמרות לאמוציות ודעות קדומות.
ועכשיו נבין טוב יותר איך כל זה משפיע עלינו.
3.
כבשת הרש: התסכול הלאומי מוצא לו נתיב מאוד ברור, לכיוון שהכי קל להתגולל עליו
ובסיומה של שנה כזאת, אפשר כבר להפנים ולהבין בדיוק את כל הסערה סביב חוק מעמד לומדי התורה. לפי שעה זהו הנושא היחיד שבו גם העם וגם התקשורת דורשים דווקא מהציבור החרדי להיות ענייני ולחולל צדק פואטי עמוק, דווקא בנושאים הכי חשובים והכי קריטיים שבציפור נפשו.
את נושא הגיוס חייבים לראות דרך המשקפת הפוליטית הכללית שתוארה עד כה. הנושא הזה מתחולל בזמן שהמערכת כולה, גם המדינית וגם הפוליטית, מקובעת עמוק עמוק בבוץ של אמוציות, אינטרסים ותסכול, ומשם גם פורצת ההסתה נגד לומדי התורה ומשם נובע הכעס הציבורי כנגד הציבור החרדי ונציגיו. יש פה הר געש של תסכול לאומי ופוליטי והוא מוצא נתיב ומתפרץ דווקא נגד הציבור החרדי.
הימין שמתקשה להרכיב ממשלה והשמאל שרואה את חלום השלטון רק הולך ומתרחק למרות הכל, מנתבים את הכעס שלהם לכיוון כבשת הרש, בלי להתייחס לתמונה הרחבה שמסביב, בלי לבדוק את הנושא הזה באופן ענייני לגופו, רק הטחת אשמה בציבור שלם, כל המדינה דורשת מהציבור החרדי להיות ענייני וישר בזמן שכולם רק צועקים ומנסים לפרוק זעם על המצב הכללי העקום והמעוות.
שנה נוספת שחלפה עלינו הציבה בפנינו מציאות עגומה של מצב תקוע בו שום דבר לא מתקדם. המלחמה לא מסתיימת, החטופים לא כאן, המפה הפוליטית לא משתנה והיא רק משתגעת ומתערבלת אל תוך עצמה, התסכול שהיה מנת חלקם של הפוליטיקאים בסוף השנה שעברה, רק העצים והכפיל את עצמו בשנה האחרונה. וזה, ורק זה, ההסבר לטירוף שמחוללת המדינה ללומדי התורה.
אין כאן לא צדק, לא יושר, לא לוגיקה, לא הגינות ואפילו לא פוליטיקה. יש כאן פריקת כעסים ופריקת אנרגיה כלפי הציבור הכי חלש ושהכי נוח להתגולל עליו. מי שחושב שהמצב הזה יצמיח איזשהו פתרון ענייני, כנראה חי ביקום אחר ולא ממש מבין את מה שמתחולל סביבו.
בערב ראש השנה הזה, כשמצבו של העם היהודי בכלל ומצבו של הציבור החרדי בפרט נמצא בשפל שלא היה כמותו, אפשר להביט לאחור על השנה שחלפה ולהבין לפחות מה קרה כאן. אולי זה יהיה מה שיעזור לנו לחדד את הבעיה ולדעת לפחות על מה להתפלל. סוגיית הגיוס היא הסימפטום, הבעיה האמיתית היא קוצר הרוח שפוקד את העם היהודי כולו בגלות קשה זו.
אין צורך להתרגש מההסתה נגד לומדי התורה, השנאה הזאת נובעת מתסכול עמוק. אין שונא חרדים רע, יש שונא חרדים שרע לו. זה מה שאנחנו צריכים לזכור לפני שנבקש 'ובכן תן כבוד לעמך… ופתחון פה למייחלים לך'. תכלה שנה וקללותיה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן. לתגובות: [email protected]
טעות גסה! כחודשיים לאחר מתקפת הביפרים ראש הממשלה נתניהו אישר כי ישראל היא זו שביצעה את המתקפה, אנא בדקו את העובדות קודם