טראמפ סגר את העסקה – כי ישראל לא הצליחה להכריע

אחרי כמעט שנתיים של מבוי סתום, טראמפ עשה מה שאיש בישראל לא העז לעשות: סגר את העסקה. עסקה כואבת, קשה לעיכול, כזו שכל ישראלי מתקשה להשלים איתה – אבל גם כזו שכנראה לא הייתה נמנעת. המציאות פשוטה וכואבת: מדינת ישראל, עם כל עוצמתה הצבאית, המודיעינית והכלכלית, לא הצליחה להגיע להכרעה. לא במנהרות, לא בשטחי עזה ההרוסים, לא בשכונות שבהן הוחזקו החטופים. הזמן חלף, הציבור התעייף, והעולם הפסיק להאמין שהכוח לבדו יפתור את הסיפור.

טראמפ, בניגוד למנהיגים אחרים, זיהה את הרגע שבו הכול תקוע. הוא לא בא לדבר על חזון, אלא על תוצאה. כמו בעסקאות הנדל"ן שניהל כל חייו, הוא הבין שכאשר אין הכרעה, צריך מישהו שיסגור. הוא לקח יוזמה, הפעיל לחץ, והביא להסכם שמחזיר את החטופים – גם במחיר הכבד של שחרור אלפי מחבלים. רבים יכעסו, ובצדק. אבל צריך לומר ביושר: גם אם היינו ממתינים עוד שנתיים, גם אם הצבא היה ממשיך ללחוץ עוד סיבוב, לא הייתה מושגת הכרעה טובה יותר.

ישראל קיבלה הזדמנות נדירה להביא לשינוי היסטורי בעזה, אך כשלה. הכישלון אינו טכני אלא תפיסתי. שוב נשענו על תחושת עליונות, על אמונה שהזמן יעשה את שלו, על אותה קונספציה שקרסה כבר פעם אחת.

וכעת, אחרי ההסכם, המשימה האמיתית רק מתחילה: לא להירדם שוב בשמירה. לא לאפשר לאויב לשוב ולבנות את כוחו. לא לשכוח שהמחיר ששולם נבע מאוזלת היד שלנו. אם נלמד מהכישלון, אולי עוד נזכה להכרעה אמיתית בעתיד – הכרעה שמבוססת על בהירות, אחריות וראייה מפוכחת, ולא על תקוות שווא.