1.
המסקנות מוכתבות מראש: כל ועדה שתקום לא תהיה אובייקטיבית, ובוודאי שלא תהיה ממלכתית
אם היו כמה למדנים טובים במערכת הפוליטית, הם היו בוודאי מתפלפלים השבוע בחקירה היסודית, איזה דין יש לוועדת חקירה ממלכתית ומה הנפק"מ בין ועדת חקירה שאינה ממלכתית לוועדה ממלכתית שאינה חקירה, ובשיטות השונות בסוגיה זו.
ועדת חקירה שאינה ממלכתית מצטרפת למטבעות הלשון הרבות שפורצות לחיינו כדי להגדיר מצבים חדשים שלא הכרנו ושנדחקנו אליהם בלית ברירה. ממשלה פריטטית, ניצחון מוחלט, מלחמת תקומה, הקו הצהוב, התראה מוקדמת, ועכשיו גם ועדת חקירה שהיא לא ועדת חקירה ממלכתית.
לא ועדת חקירה ממשלתית, לא ועדת חקירה פוליטית אלא "ועדת חקירה שאינה ממלכתית". מה היא כן? זה כבר לא נפק"מ. תהא אשר תהא ובלבד שלא תהיה ממלכתית.
ההמצאה המוזרה הזאת נשמעת לכאורה מגוחכת אבל למעשה היא לא מצחיקה בכלל, היא דווקא די עצובה. ולא בגלל שהיא נועדה להתמודד עם הדרישה האופוזיציונית לוועדת חקירה ממלכתית, זה באמת מאוד לא מצחיק לצערנו. היא לא מצחיקה בכלל דווקא משום שהיא מגדירה לראשונה את המציאות בה אנו חיים כבר שנים רבות בלי לשים לב, ולפיה כבר אין אף אחד במערכת שיכול להשתמש בצדק במושג "ממלכתי", שההגדרה המילונית שלו היא "נורמה של אחריות, איפוק, ייצוגיות, שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים והתנהלות ציבורית שמעמידה את טובת הכלל מעל לאינטרסים אישיים או מגזריים".
כל ועדת חקירה שתקום או שלא תקום, לא יכולה להיות ממלכתית בשום צורה ואת זה קבעה הממשלה במסמרות בלי לשים לב לעומק משמעות הדברים. המושג ממלכתי נעשה כמטבע לשון עובר לסוחר בין יריבים פוליטיים, שאיש מהם כבר לא יכול להשתמש בעצמו במילה הזאת ולהתעטר בצדק בכתר הממלכתיות במשמעותה הוותיקה והמקובלת.
הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן מערכת המשפט. המערכת המתנשאת והמנותקת הזאת קבעה לעצמה את תדמית הממלכתיות היחידה והצודקת ביותר בארצנו הקטנה. השופטים קבעו לעצמם שצריך לפנות אליהם בתואר "בית המשפט הנכבד" בכל משפט אקראי והם כמובן אלה שנושאים את דגל הניטרליות והממלכתיות של ישראל.
הריקבון ששרר בתוך המערכת הזאת בולט למרחוק כבר הרבה שנים, כולם ידעו שהמערכת הזאת היא הכי חד צדדית שיש והכי פחות ממלכתית, אבל רק לאחרונה אנחנו זוכים לראות את החומות הללו נסדקות ואת כיעורה של המערכת שנחשף והפעם רשמית לעיני כל. והשבוע זה הגיע לשיא חדש עם הניצחון שהעניק בג"ץ בעצמו ליריב לוין, עוד נפילה קטנה בדרך לקריסה הגדולה של המערכת.
באותה נשימה נמלט כמובן הבג"ץ למפלט הקבוע והנוח של רדיפת הציבור החרדי, עם החלטה חדשה שרירותית וחד צדדית על לומדי התורה, אבל זה רק מפלט זמני. המערכת הזאת כבר נכנסה למדרון חד סטרי שאין ממנו חזרה, אז עכשיו כבר אפשר לקבוע לכל הדעות שמערכת המשפט בישראל אינה ממלכתית בשום צורה.
המערכת הפוליטית – בוודאי שאינה ממלכתית ולא צריך אפילו להסביר מדוע. אבל הרובד העמוק יותר במציאות הזאת הוא שכל המושג ממלכתיות נעלם ונמוג דווקא בגלל המערכת הפוליטית, שם הכל התחיל ומשם הכל מובל.
הזירה הפוליטית בישראל קבועה ומקובעת באופן הכי קשיח שיש. המושג ימין ושמאל הוא זה שמפלג את כל המדינה לשני חלקים, אפילו שהימין של היום הוא לא ימין והשמאל הוא לא שמאל. זה התחיל בקמפיינים של נתניהו שחילק את העם לימין ושמאל, לטובים ולרעים ול"אנחנו" ו"הם", וזה המשיך בריאקציה שזה עורר בצד השני שהגיע לרמות שנאה בלתי נתפסות כלפי נתניהו, שנאה עיוורת שמוליכה אותם לעבר צעדים הזויים ואבסורדיים, אבל הם לא רואים בעיניים, יקרה מה שיקרה – העיקר לא נתניהו.
מכאן והלאה התפלגה הארץ כולה לשני חלקים. אין יותר שטחים אפורים, הכל שחור או לבן. או שאתה מזוהה עם המחנה המכונה ימין או עם זה המכונה שמאל. מערכת המשפט נקטה צד מהר מאוד ואחריה התקשורת, שלאט לאט הפכה גם היא לשני מחנות.
אנשים לא צורכים את החדשות שלהם בערוצים אובייקטיביים או ממלכתיים כפי שהיו אמורים להיות, כשאנשים פותחים ערוץ הם יודעים בדיוק מה ישמעו שם ולכן הם פותחים בדיוק את הערוץ הזה. כך שגם התקשורת נפלה ממעמדה ואיבדה את הממלכתיות שלה, גם היא התחלקה בין שני חלקי העם.
ומשכך, כשהתרחש האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, הרי שבאותה נשימה שאיבדנו בהלם של האסון, התחלנו כבר לדבר על אשמה של ימין ושמאל. ההלם הראשוני עבר מהר מאוד, ומאז כל אזרח במדינה יודע בדיוק מי אשם ומי אחראי. כבר לא צריך שום ועדה, כל צד כבר כתב בעצמו את התוצאות. אלה מטילים את האחריות על דרגי המודיעין שעשו יד אחת נגד ראש הממשלה הזך והאומלל שלא ידע מכלום ולא מספרים לו שום דבר בבית הזה, ואלה מאשימים את ראש הממשלה שהוא לבדו הפקיר את המדינה מתוך רשעות ואינטרס, תוך שהוא משטה בכל בכירי המערכת הכפופים לו.
קשה למצוא היום אזרח במדינה שרואה את הדברים באופן אובייקטיבי. אחרי שכל דבר במדינה נהיה פוליטי במובן של חלוקה לאחד משני המחנות, הרי שגם האסון הנורא נמדד מיד באותן אמות מידה, והמבט עליו הוא באותן משקפיים צרות.
עכשיו זה היה רק מתבקש שכל צד ידרוש להקים ועדה שתמצא חן בעיניו, ושעליה הוא טוען שרק היא הממלכתית. הרי ברור שהוועדה שהאופוזיציה רוצה להקים לא יכולה להיקרא ממלכתית משום שיש להם כבר מטרה כתובה מראש ומסקנות מוכתבות, אבל גם הוועדה שהממשלה עצמה תקים לא יכולה להיקרא ממלכתית משום שגם עליה יופעלו הלחצים מהכיוונים הנכונים והמסקנות שלה יצטרכו להתאים למי שמינה אותה.
בתווך עומדים אזרחי מדינת ישראל ובעיקר המשפחות השכולות שעברו את הנורא מכל, המשפחות שחלקן אף נחטפו למרבה הצער בידי גורמים פוליטיים למטרות פוליטיות, אבל כולם מבקשים תשובה. והמציאות העגומה היא שמדינת ישראל לא בנויה היום לדבר כזה, מדינת ישראל לא מסוגלת להקים אף ועדה שתהיה בלתי תלויה, ועל אחת כמה וכמה שאינה יכולה להיקרא ממלכתית.
וזו המציאות שמקרינה כעת גם על ההתרחשויות הפוליטיות לקראת הבחירות שיתרגשו עלינו מתישהו במהלך השנה הקרובה. המגעים הקדחתניים בין מפלגות האופוזיציה לאנשים כמו בנט, גיוס הגנרלים וה'לשעברים' כמו נועם תיבון ליש עתיד, המריבות הפנימיות בין בן גביר לסמוטריץ' ואפילו הריבים הפנימיים בליכוד, הכל מתכנס לאותה מסגרת של ניסיון להקים מסגרות בתוך הגבולות הללו, בתוך אחד משני המחנות שכבר חצו את מדינת ישראל לשני חלקים נפרדים לחלוטין.
כשהממשלה החליטה השבוע על הקמת ועדת חקירה שאין לה הגדרה והמאפיין היחיד שלה הוא "שאינה ממלכתית", היא סיפקה לנו מבלי משים תמונת מצב מדוייקת מאין כמותה. חוסר היכולת של מדינת ישראל לחקור את עצמה באופן אובייקטיבי, כבר התחיל לפני שנים רבות והיום אנחנו רק רואים את התוצאות. היום כבר אי אפשר כמעט להיות אובייקטיבי במדינת ישראל, או שאתה עם הצד הזה או הצד שכנגד, תבחר.
ובמצב כזה, ברור שאי אפשר להקים ועדת חקירה, וגם אם תקום ועדת חקירה היא לא תוכל להיות אובייקטיבית. הכי הרבה שהיא תוכל להיות זה מייצגת של שני הצדדים באופן הוגן יחסית. אבל כך או כך, הדבר האחרון שוועדה כזו תהיה זה ממלכתית. ובזה הודתה השבוע הממשלה בלי לשים לב לעומק המשמעות.
2.
הגבול כבר נסגר: בנט לעולם לא יוכל להתיימר להביא קולות גם מגוש הימין
בהתאם להבנה הזאת, צריך כעת לבחון מחדש את מהלכיו של הפוליטיקאי לשעבר – וחסר הבושה בהווה – נפתלי בנט. האיש שבעבר העפיל במהירות לראשות מועצת יש"ע והיה אביר ההתיישבות והימין, הודיע בימים האחרונים שהוא מתכוון להשתתף בקרוב בצעדות וההפגנות נגד הממשלה, יחד עם ארגוני השמאל ובראשם 'אחים לנשק'.
בנט מנסה כבר זמן רב להיות זה שיאחד תחתיו את כלל מפלגות האופוזיציה, כפי שכבר הוסבר לא פעם, בין היתר מעל במה צנועה זו. הוא מבין שאין היום אף אחד שיוכל לקחת את המושכות ורק הוא זה שנמצא במקום בו הוא יכול לאיים על כולם שאם הם לא יהיו תלויים בו, הם יהיו תלויים לצידו.
בנט מקווה לייצר את האלטרנטיבה לגוש הימין, ולהביא לכך שגם יאיר לפיד וגם יאיר גולן יתמכו בו, וגם לליברמן לא תהיה ברירה אלא להצטרף. אבל כאן יש הבדל מהותי בין השניים.
בעוד שליברמן שומר על עצמו באופוזיציה ימנית, בנט כבר איבד את זה מזמן. ליברמן שומר על עצמו כאויב הממשלה אבל מהצד הימני. הוא תומך בהתנחלויות, תומך בעונש מוות למחבלים ובעיקר שומר על עצמו לא להזדהות עם אף ארגון או מפלגה שיכולה לחבר אותו עם השמאל הרדיקלי.
בהתאם להבנה שמדינת ישראל מחולקת לשני חלקים מאוד ברורים, ליברמן מנסה ככל יכולתו לחמוק מהחלטה בענין הזה. נתניהו כבר דחק אותו לגוש השמאל אבל הוא מאוד שומר על העקרונות שלו שלא ליפול לזרועות השמאל. וגם אם הוא ישתתף בהפגנה כזאת או אחרת, הוא עדיין שומר בכח על עמדת הימני שלו.
בנט לעומתו, כבר חצה את הקווים לחלוטין. לבנט יש עדיין חלום להיות זה שיאחד את גוש השמאל ולאחר מכן להביא קולות מהימין, מתוקף היותו לכאורה אדם ימני. אבל מדובר בדמיון פרוע ובעיקר בניתוק מהמציאות.
ההפגנות נגד הממשלה, אלה שמחליפות שלטים ומסרים בכל פעם לפי הצורך, הן אלה שמסמנות יותר מכל את הגוש שמול גוש הימין. ההפגנות הללו גרמו לכל מפלגות השמאל ליפול במוקש הזה, בעצם זה שלא התנערו מהן. מצביעי הימין שרצו לעזוב את נתניהו אחרי השביעי באוקטובר, חזרו בהמוניהם לחיקו של נתניהו אחרי שהבינו שזה או נתניהו או המפלגות שמזוהות עם התהלוכות ההזויות והמופרכות ברחובות תל אביב וירושלים.
בנט לעומתם לא מבין את זה. הוא עדיין חושב שאם הוא ממקם את עצמו בעמדת מאסף מפלגות השמאל, הוא עדיין יכול לנסות להביא קולות מהימין. הוא לא הפנים מספיק את עומק הגבול שמפריד בין שני החלקים בעם והוא חי עדיין בדמיון שהוא יכול איכשהו לגשר על זה.
אבל עכשיו כשהוא כבר מודיע רשמית על השתתפותו בהפגנות קפלן, זה כבר מוכיח שהוא לא רק חצה את הקווים אלא שהוא נמצא כבר עמוק עמוק שם בארגונים הללו, ואין לו יותר שום סיכוי להיות הגשר בין שני החלקים. הוא יכול עדיין לאיים על ראשי מפלגות האופוזיציה ולנסות להיות היחיד שירכז אותם לגוש אחד, או שהוא יצליח או שלא, אבל הוא כבר לא יוכל לעולם לנסות ולצייר את עצמו כאיש מרכז, כמי שיביא קולות משני הצדדים.
3.
הקונספציה עדיין כאן: חיזבאללה וחמאס מפרים את הסכמי הפסקת האש. הייתם מאמינים?
מעבר לגבולה הצפוני של מדינת ישראל, השטח כבר רוחש ומבעבע וזו רק שאלה של זמן עד שתיפתח שם המערכה הבאה ל"ע. צה"ל מזהה שם פעילות מוגברת של חיזבאללה ופועל למנוע אותה, תחילה זה התנהל בחשאיות והשבוע כבר יצאה דוברות רשמית שסיפרה על תקיפות ישראליות משמעותיות בדרום לבנון.
מומחי ביטחון מעריכים שלא יהיה מנוס מפעולה רחבה יותר, אם מדינת ישראל באמת רוצה למנוע מחיזבאללה לחזור לממדים הקודמים שלו. מדובר כמובן בהפרה חמורה של הפסקת האש מצד חיזבאללה, אבל גם בהפרת ההסכם מצד ממשלת לבנון שהתחייבה לפרק את ארגון הטרור מנשקו.
מה שקורה בפועל, זה שמדינת ישראל ובעיקר ארה"ב שוב עומדות מופתעות מול מציאות שאיש כנראה לא יכול היה לצפות מראש, בה ארגון טרור שרק חתם על הסכם ממהר כבר להפר אותו. מי היה מאמין? זה קורה בלבנון וזה קורה גם מצד ממשלת לבנון שעדיין מפחדת פחד מוות מחיזבאללה.
במקביל זה קורה גם ברצועת עזה, שם המחבלים לא מפחדים לירות לעבר החיילים שנמצאים בתוך ההמצאה החדשה ששמה הקו הצהוב. ולא זו בלבד אלא שזה קורה גם באיראן, שמחדשת את הפעילות הגרעינית, חוסמת את דרכם של פקחי האו"ם ומסייעת לחמאס לפזר מצבורי נשק ברחבי אירופה. אם נספר זאת לאמריקנים הם יקמטו את מצחם בחוסר הבנה, כיצד זה קורה הרי היו לנו הסכמים?! הם חתמו!
מדינת ישראל עברה בשנתיים האחרונות את המלחמה המשמעותית ביותר בתולדותיה, ועם כל זה היא מוצאת את עצמה באותו מצב בו היתה לפני שנתיים. ארגוני הטרור מתנהגים בדיוק כמו שארגוני טרור מתנהגים, והצבא נמצא עדיין באותה תפיסה של תגובה מוגבלת, תגובה מידתית, תגובה שקולה שלא תסלים את המצב, הכלה והכלה ושוב הכלה, ובעיקר כפיפות מוחלטת למה שיגיד הדוד העשיר מאמריקה.
אין בכך משום העברת ביקורת על הצבא או על החלטות הדרג המדיני והביטחוני, לא אנחנו אלה שיכולים לתת להם עצות, אבל אנחנו אלה שיכולים ללמוד מהמצב ולדעת את האמת: למדינת ישראל אין באמת יכולת לנצח לבדה את כלל האיומים שסביבה, יש מישהו אחר שמנהל כאן את העניינים ביד רמה, ולא, זה לא הדוד העשיר והמוגבל מאמריקה. במציאות בה אנו חיים, כבר לא ברור איך אדם שאינו מאמין בהקב"ה – מצליח להירדם בלילה. ועכשיו זה שקוף וברור יותר מאי פעם.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
מדויק וקולע.
אגב, התופעה הזו – שנקראת "פוליטיקה של זהויות – היא רעה חולה שקיימת גם בארה"ב ולמעשה בכל העולם המערבי.