1.
ללא בושה: האירועים המביכים של השבוע חושפים כיצד תיראה הפוליטיקה בעוד שנים ספורות
הרבה אנשים תפסו את הראש במבוכה שלשום, כשפורסמו ברשתות הדלפות מתוך הטלפון של בנט. המידע שפורסם – שלא כחוק כמובן – ודלף במהירות ברשתות החברתיות כאש בשדה קוצים, חשף הרבה מאוד מידע מביך על האיש.
המידע חשף בין היתר איך הוא מכנה את אנשי הקשר שלו, איך הוא מתייחס לאנשים שהיו איתו בקשר, מידע מביך מאוד שרומז על הדלפות לכאורה לעיתונאים, שרומז מה הוא חושב באמת על חברים שעבדו איתו ועל אנשים שהיו קרובים אליו, שלא לדבר על החשיפות המדיניות והמבוכה הדיפלומטית שיכולה לצאת מהדברים שהוא כתב שם על ארצות הברית למשל על מדינות נוספות. בקיצור, בנט עמד מול מבוכה גדולה מאוד והרבה אנשים גירדו בפדחת במבוכה בשבילו.
בנט כמובן מיהר להכחיש, אבל אחר כך גם ההכחשה עצמה הפכה למבוכה כשהתברר שבאמת היתה פריצה ולא ברור איך הוא מיהר להגיד בקול ברור ובביטחון גמור שלא הייתה שום פריצה. סביר להניח שאלה היו שעות לא קלות עבור בנט, לא קל להתמודד עם סערה ציבורית כזאת, אבל משום מה עולה התחושה שבושה לא ממש הייתה שם.
יש הרבה דברים לומר על בנט, אפשר לדון מה יש לו ומה אין לו, אבל דבר אחד כבר מזמן ברור שאין לו: בושה. האיש הזה עשה דברים הרבה יותר מביכים בחייו, עשה דברים שהדעת לא סובלתן, עשה דברים שלא מקובלים בשום מקום, עשה היסטוריה ולא במובן הטוב של המילה, ולכל אורך הדרך הוא הוכיח שאין לו מהמוצר הבסיסי הזה ששמו בושה.
ההיסטוריה של האיש הזה מלאה בפארסות מביכות מאוד מאוד, הוא כבר היה בסיטואציות מאוד לא נעימות מול מנהיגים אחרים בעולם, צולם בפוזות לא מחמיאות בלשון המעטה, דיבר שטויות שהיה צריך להתנצל עליהן אחר כך או שלא טרח להתנצל כלל, הוא הוכיח שעמידה טובה מול מצלמות וייצוגיות דיפלומטית כמו שהוא מנסה לסגל לעצמו – לצערו זה לא הצד החזק שלו.
בנט מנסה תמיד להציג חזות של הייטקיסט חכם, איש דיפלומט, דובר אנגלית רהוטה, מדבר בשפה גבוהה, אבל בסופו של דבר כשזה מגיע לפינות האמיתיות, האיש מוצא את עצמו במבוכה אחרי מבוכה. הוא לא מצליח להחזיק שום טיעון שהוא עצמו מדבר עליו, לא מצליח להציג הישגים, תמיד כשהוא מגיע לנקודת מבחן אמיתית הוא כושל ונופל – אבל מיד קם וממשיך הלאה, לא מתנצל על מה שהיה, לא מנסה להסביר, ההיסטוריה מלמדת ששום דבר כבר לא הביך את האיש הזה.
לכן סביר להניח שגם השבוע כשפורסם המידע המביך מתוך הטלפון שלו, הוא היה עסוק בכיבוי שריפות ובבדיקה איפה זה יכול להזיק לו, איפה זה יכול להזיק כביכול לביטחון המדינה, מה להגיב לתקשורת, אבל לחוש בושה מהמידע המביך שנחשף? זה קרוב לוודאי שהוא לא חש. הרי האיש עשה דברים יותר מביכים מזה ועדיין לא התבייש לחזור ולהציג את עצמו כאלטרנטיבה לראשות ממשלה, לא פחות מזה. הוא לא מדבר על חזרה לכנסת, הוא לא מדבר על ניסיון לחזרה לפוליטיקה, הוא אפילו לא לקח פרק זמן מספיק כדי שאנשים קצת ישכחו וכדי שהבוץ קצת ישקע, הוא חוזר מיד לעניינים כאילו הוא המנהיג האלטרנטיבי שכל מדינת ישראל מחכה רק לו.
אבל מבוכה היא לא נחלתו בלעדית של בנט. השבוע גם גנץ עמד מול מבוכה תקשורתית כשנחשפו הקלטות שלו בחוג בית עם אנשי ימין, אומר באופן מפורש כי "אני לא חלק מאף גוש". באותו חוג בית הוא התייחס לדרישה שמפנים אליו חבריו לאופוזיציה לפרוש בגלל מצבו הנמוך בסקרים, ואמר כי "בפעם הקודמת כשכתבו לי 150 קצינים לפרוש, סיימתי עם שני מנדטים יותר מהסקרים. אז אני שם בצד את השאלה של הזכות לבחור להיבחר, מי אמר בכלל שאני בגוש שלכם? זאת אומרת איפה אתם מחתימים אותי, איפה חתמתי שאני שלכם? אני של מדינת ישראל".
מילים כאלה יכולות להיות גט הכריתות שלו עם מפלגות האופוזיציה. כמובן שהוא הוסיף באותה הקלטה ואמר שהוא עדיין חושב שנתניהו צריך ללכת, וזה בעצם החוט האחרון שמחבר אותו עם מפלגות האופוזיציה, הסיכוי האחרון שלו להמשיך איתן. אבל אחרי תקופה ארוכה בה הוא מנסה להצטייר כמי שצריך להוביל את גוש האופוזיציה, משפט כזה יכול לגמור לו את הקריירה.
אז האם נראה אותו עכשיו מתבייש? האם נראה אותו עכשיו מתנצל? האם נראה אותו עכשיו חוזר בו מדבריו או מנסה להבהיר אותם? כנראה שלא. בינתיים הדבר היחיד שהוא עשה מאז זה להשמיע עוד ציוץ על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית כמובן נגד נתניהו.
ואם זה עדיין לא העיב על שמחת החנוכה שלכם, יש עוד דברים שיכולים לעלות חיוך מר על פניכם. חלק מאיתנו זוכרים את השם הדר מוכתר, נערה צעירה וקולנית שניסתה בעבר להקים מפלגה קיקיונית והפכה לבדיחה של עצמה, אבל משום מה הנושא הזה תפס שיח, אנשים התעסקו בזה והיו כאלה שאפילו דנו ברצינות בשאלה האם נערה בגילה יכולה להקים מפלגה ולהתמודד ואם זה נכון או לא נכון. אף אחד לא פטר את הנושא בחוסר התייחסות, בתנועת הביטול המינימלית המתבקשת. וברגע שיש התייחסות לדבר כזה – הרי שהוא קיים.
ואכן היום אחרי שכבר עבר קצת זמן, היא החליטה לנסות ולהתפקד בשורות הליכוד. בשבועות האחרונים היא מסתובבת באירועים ציבוריים ובעיקר בהפגנות שמאל, מתגרה באנשי שמאל, מתווכחת איתם וכמובן מפרסמת את הכל ברשתות החברתיות. כך היא צוברת לעצמה תאוצה, צוברת הכרה, צוברת נוכחות בשיח התקשורתי והציבורי וכל זאת במטרה להתמודד בפריימריז הקרובים בליכוד, עם סיכוי סביר שאפילו תצליח. כלומר: לא מן הנמנע שהילדה הזאת שכל כולה רק הטרלה אחת גדולה, תהפוך בעתיד הלא רחוק לחברת כנסת מן המניין ועוד במפלגת השלטון, שכנראה גם תמשיך להיות מפלגת שלטון או לפחות מפלגת קואליציה בסיטואציה כלשהי.
מהצד השני, גם עינב צנגאוקר, אימו של החטוף שהוחזר מתן, כבר לא מכחישה את השמועות לפיהן בכוונתה להצטרף לפוליטיקה, כמובן מהצד השמאלי של המפה. אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא אצלה, ובעיקר האם מישהו עומד מאחוריה ומפעיל אותה, אבל ברור שהיא אשה שכוחה בצעקותיה ובמהומותיה, כמו מקבילתה מוכתר מהימין. ברגע שהיא נכנסת לפוליטיקה אין ספק שעכשיו גם מהצד השמאלי של המפה יראו בה רכש חדש וימהרו ולהציב אותה ברשימות, ואולי גם אותה נראה בכנסת הבאה.
עכשיו נתאר לעצמנו איך תיראה הפוליטיקה בעוד כמה שנים. בנט כנראה ינסה להחזיק חזק, גנץ ינסה להחזיק חזק, איזנקוט, לפיד וליברמן גם הם ינסו לנהל את הפוליטיקה עד כמה שהם יכולים וסביר להניח שימצאו דלת פתוחה גם כשנתניהו עדיין בשלטון. הוא ינסה לייצר אחדות ולהמציא משהו חדש שיחזיק אותו הלאה בשלטון ושהעם יאהב אותו, כפי שכבר פורש ונותח בין היתר מעל במה צנועה זו.
אז איך תיראה הכנסת בעוד כמה שנים? את המערכת יובילו אנשים שבלשון המעטה אפשר לומר שכבר ראינו מה שווה יושרתם ואמינותם, ויחד איתם חברות כנסת חדשות שלא יוסיפו כבוד לבית הנבחרים, אם להתנסח בזהירות. ואם חשבנו שהפוליטיקה של היום כבר ירדה לשפל שהיא לא הייתה בו, מסתבר שהשפל הבא כבר באופק והוא עומד להיות רק עמוק יותר. לפי מה שנראה כעת, הפוליטיקה הישראלית יורדת אל עומקים ותהומות של רדידות, של צעקנות וחוסר בושה, ממש שוק אמיתי.
המידע הדולף של בנט לא מביך אותו, הוא מביך אותנו. זה לא סתם שרוב אזרחי מדינת ישראל הרגישו בושה רק מלקרוא את הדברים שנחשפו, זה לא סתם שרק אנחנו הרגשנו את הבושה ולא הוא, זה לא סתם שכל הפוליטיקאים שנחשפים בקלונם לא מתביישים אלא ממשיכים וממשיכים ללא הפרעה ואנחנו אלה שמתביישים בשבילם.
בימים כאלה כשאנחנו רואים כבר את האופק של הכנסת הבאה או זאת שאחריה, שתהיה כנראה מורכבת מאנשים כמו בנט, הדר מוכתר ועינב צנגאוקר, הבושה היא לא שלהם, כי הם לא יודעים מה זה להתבייש. הבושה היא של העם, של המצביעים שהכניסו את הפתק וממש הצהירו בכך שהם רואים את האנשים האלה כראויים להיות נבחרי ציבור.
מסתבר שאלה פניה של הפוליטיקה שלנו. ההדלפות של בנט לא חושפות רק את קלונו, הן חושפות את קלוננו, את קלונה של הפוליטיקה כולה, של אנשים שלא מתביישים לעשות כלום ואנחנו אלה שמתביישים בעבורם ובכל זאת – הם דוהרים קדימה כל הדרך אל המליאה.
2.
חקירה מהשפה ולחוץ: הביקורת על הקמת ועדת החקירה הממלכתית חייבת להיות דו צדדית
בחוגי אופוזיציה ובקרב משפחות שכולות, נשמע השבוע זעם רב על החלטת הממשלה, לקדם בשבוע הבא את הקמת ועדת החקירה הממשלתית לבדיקת מחדלי המלחמה ומתקפת הטרור בשביעי לאוקטובר.
על פי התכנית, ביום שני הקרוב יתכנס צוות השרים שהוקם לבחירת חברי ועדת החקירה, כשבראשות צוות השרים יעמוד נתניהו עצמו. צוות השרים שהוקם ע"י הליכוד אמור לבחור חברי ועדה אובייקטיבים עם ייצוג שווה לכל הצדדים, אבל באופוזיציה תוהים כיצד נתניהו כמי שאמור להיות הנחקר הראשון והראשי של ועדה כזאת, יכול לבחור בעצמו את ההרכב שלה.
לעומד מהצד זה נשמע כטענה הגיונית בהחלט. מהותה של ועדת חקירה הוא היכולת שלה להיות מנותקת מהנחקרים הפוטנציאליים שלה, בכל מדינה מתוקנת לא היה קורה דבר כזה. אבל מצד שני, מדינת ישראל היא לא ממש מדינה מתוקנת, לכל הפחות בכל הקשור למערכת המשפט.
בזמן שכולם עסוקים בחדשות המתחלפות, לא כולם זוכרים שהפצ"רית עדיין נחקרת וגם זה אחרי שהחקירה התעכבה בשבועות ארוכים, באופן די תמוה ומעורר תהיות. הקשר האפשרי ללשכת היועהמ"שית עצמה לא הוכח משפטית אבל הוא כבר ברור וידוע לעין כל גם בלי שיוכח כך לכאורה, ועם כל זאת המערכת ממשיכה לנסוע הלאה ועולם כמנהגו נוהג, כמעט.
אין ספק שזה לא תקין שראש ממשלה שאמור להיחקר, בוחר בעצמו את מי שיחקור אותו. אבל כשבצד השני המציאות הזויה הרבה יותר בכמה רמות, הטענה על נתניהו מקבלת גם היא פרופורציה אחרת.
באף מדינה אין מציאות בה הממשלה ממנה את ועדת החקירה של עצמה, אבל באף מדינה גם אין ראש ממשלה שנקרא לבית המשפט לימי דיון ארוכים גם בעיצומה של מלחמה, כשעל הפרק האשמות על סיגרים ובובות פלסטיק. באף מדינה מתוקנת אין מציאות כזאת שפרקליטה צבאית נחשדת בהטלת האשמות שווא בחיילים שהיא אמורה להגן עליהם בבתי המשפט, וכשזה נחשף היא מתאשפזת וחקירתה מתמהמהת. באף מדינה מתוקנת אין מערכת משפט מוטה, חד צדדית וחסרת בושה כמו במדינת ישראל.
ומשכך, גם הטענה על נתניהו ככל שתהיה נכונה, חייבת לקבל את המיסגור הנכון בהתאם למציאות שמסביבו. הממשלה תקים ועדת חקירה כלשהי, חצי מהעם לא יקבל אותה ולא יתייחס אליה ברצינות, והיא תהיה מקובלת על החצי השני של העם, זה שלא מקבל את מערכת המשפט עצמה ולא מתייחס אליה ברצינות.
למעשה, שום ועדה לא יכולה לקום כאן, אין אף ועדה שבאמת תוכל להוציא את האמת לאור ולעשות סדר, ולכן מדובר רק בהוצאת קיטור משני הצדדים. נתניהו יכול לבחור בעצמו את הרכב הוועדה, כי גם כך לא תהיה ועדה אמיתית עם שיניים שתהיה מקובלת על כולם, כך שכל מי שמבקר את המהלך הזה, חייב לזכור שגם לו עצמו יש חלק ביצירת המציאות המעוותת הזאת.
3.
סימון גבולות הטרור: להסכם עם מצרים יש חשיבות מדינית משמעותית
בהתראה קצרה מאוד, התייצב נתניהו ביום רביעי בערב מול המצלמות ועדכן את אזרחי מדינת ישראל על הסכם הגז שנחתם עם מצרים.
ההסכם הכלכלי רחב ההיקף נועד להכניס עשרות מיליארדי שקלים לקופת המדינה, צעד נחוץ בפני עצמו, אך גם מהפן המדיני יש להסכם חשיבות גדולה. מצרים נמצאת בשלום קר עם מדינת ישראל ומשמשת כמתווכת העיקרית מול חמאס, אך בזמן המלחמה מצרים ערכה אימונים צבאיים רחבי היקף בחצי האי סיני, מה שעורר דאגה בישראל מפני פלישה אפשרית של מצרים שתהפוך את הקנים שלה ותצטרף לארגוני הטרור.
על פי הסכם השלום, למצרים אסור להכניס כוחות צבא לחצי האי סיני, אבל מדינת ישראל מעלימה עין מנוכחות צבאית מצרית באזורים הללו, מפני שהמצרים פועלים שם נגד כוחות דאע"ש המתבססים שם. לכן קיים כל הזמן החשש שמצרים תחליט יום אחד שהשלום כבר לא משתלם לה, ותשתמש בכוחות הצבא שלה כדי להילחם מקרוב עם ישראל.
הסכם כלכלי מסוג זה שנחתם השבוע, מרחיק במעט את החשש שמצרים תחליט לשנות את עמדתה. התלות הכלכלית שלהם בישראל תגרום להם לחשוב פעמים לפני מהלך צבאי דרמטי כזה ולכן ישראל רוצה בהסכם כזה לא רק בגלל הכדאיות הכלכלית שלו.
בנוסף, ישראל מרוויחה פה רווח נוסף. הרי את עזה כבר הבינו כולם שלא ניתן להכריע וכך גם לא את חמאס וחיזבאללה. מה שאפשר לעשות בינתיים הוא לבודד את הארגונים הללו ולמנוע לפחות מהבעיה להתרחב.
מדינת ישראל לא יכולה להכריע למשל את איראן לחלוטין אבל היא יכולה לפחות לבודד אותה, למנוע ממנה את ההיאחזות במזרח התיכון כולו. כך גם כלפי עזה ואפילו כלפי הרשות הפלשתינית, כל עוד לא ניתן להכריע את הסכסוך ויש צורך להמשיך לנהל אותו, כדאי לפחות לסמן את הטריטוריה המדויקת של הסכסוך הזה ולהשאיר אותו בודד בתוך עצמו.
לכן ניתנת תשומת לב רבה לקידום הסכם עם סעודיה, להרחבת הסכמי אברהם, לחתימת הסכמים עם מצרים, ליצירת נורמליזציה כלשהי עם המשטר הסורי החדש, כך יישארו ארגוני הטרור מבודדים בלי תמיכה פומבית ורשמית של מדינות ערב האזוריות וזה כבר יכול להקל על המשך המלחמה בטרור.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
למה אתה חושב שיש לבנט מבוכה? הוא משקר בקצב שהוא נושם (או אפילו יותר…) אז הוא לא נבוך מכלום. זה האיש, נקודה.