כשראש הכולל "התעורר" לפתע במרכז הכיתה מול התלמידים / דעה

זה היה אמור להיות שיעור הגמרא המיתולוגי של ר' אליהו.

הוא בסך הכל שלושה חודשים במערכת. בתוך תוכו ידע שאילו רק רצה, יכול היה לשבת היום על כיסא ראש הכולל, אבל הוא בחר אחרת, הוא בחר בשליחות – להיות מאלו שמעבירים את השמועה לדור הבא.

עד השעות הקטנות של הלילה ישב. סוגיית 'שליחות יד' פועמת בעורקיו, מפורקת לפרטי פרטים. הוא אפילו השאיל מהשכן חבית יין גדולה – המחשה ויזואלית שתשאיר אותם פעורי פה. הוא בקושי נרדם; הלב רגש, הדמיון כבר הריץ את המהלכים. "זה הולך להיות שיעור של פעם בחיים", הבטיח לרעייתו בבוקר.

השיעור החל בדציבלים גבוהים. לרגע ר' אליהו שכח איפה הוא, בעיני רוחו הוא עומד במרכז הכולל, כשראש הכולל יושב מולו ובולע בשקיקה כל מילה מה'חבורה' הבנויה לתלפיות. הוא עצם עיניים בדבקות, וכשפתח אותן, ראה 26 זוגות עיניים מביטות בו.

ובמרכז הכיתה ישב אברימי. אברימי הוא ילד ככל הילדים, יש שיגדירו אותו 'ממוצע ומעלה', אבל באותו רגע הוא נפנף באצבעו בעוצמה, כאילו הוא אוחז בקושי רב קושייה שתפיל את כל המבנה הלמדני של ר' אליהו.

לר' אליהו לא הייתה ברירה. הוא נאלץ "לנחות" ממרומי הפלפול אל קרקע המציאות. הוא עצר את שטף דבריו, נשם עמוק: "כן אברימי, מה השאלה?"

"רבה," שאל אברימי בעיניים נוצצות, "בשיעור הבא אפשר לקבל שיעור חופשי?"

דממה דקה השתררה בכיתה. ואז הגיעה שאגה.

"זה מה שיש לך בראש?!" התפרץ ר' אליהו. הבלון התפוצץ ברגע. כל העמל, הלילות, החבית – הכל קרס מול הבקשה הפעוטה לשיעור חופשי. אברימי השפיל את עיניו, והעניים כבו באחת.

בשיעור הבא, שכבר לא היה שיעור חופשי, ר' אליהו לימד חומש. הוא הגיע לפרשת משפטים, אל הפסוק: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הוא הסביר את הציווי לרדת לנפשו של האחר, להבין את המקום שבו הוא נמצא – כי פעם, פעם, גם אנחנו היינו שם.

כשסיים את השיעור, ניכרה על פניו אי-נוחות.

הוא תהה לעצמו: התורה מכניסה בין פסוקים נוקשים של כסף, שוחד ושמיטה – פסוק אחד רך על 'נפש הגר'. איך הגיעה הנפש לתוך עולם המשפט והממון? מאן דכר שמיה?

או אז החל האסימון ליפול. הוא הבין שלא הכל נמדד במטבעות ובחביות יין. בין הדינים והחוקים, התורה דורשת מאיתנו לזהות את הרגש המסתתר מאחוריהם.

ובתוך המילים העתיקות, הוא שמע פתאום הד חדש: "וְיֶלֶד לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד".

גם אנחנו היינו ילדים.

גם אנחנו ראינו את העולם דרך עדשה אחרת; חשבנו שמה שיקר וטוב – יש ממנו מעט, ומה שזול – יש בשפע. לכן ההפסקה היא תמיד קצרה מדי, והשיעור תמיד ארוך מדי.

ר' אליהו סגר את החומש. הוא כבר לא ראה מולו ראש כולל דמיוני, אלא את אברימי. הוא ידע עכשיו את נפש הילד.
כי ילד הוא היה, בארץ הלימודים.