איציק חזר יום אחד הביתה קורן מאושר. "אמא" הכריז, 'הרבה הזה הוא הכי שווה בעולם'!
מה קרה? שאלה אמא בסקרנות.
היום שאלתי שאלה בשיעור, סיפר איציק, והרבה עצר הכל ואמר: איציק, אתה פשוט גאון! והוסיף: תכננתי לומר לכם היום חידוש מיוחד שחידשתי אתמול בערב, אבל אחרי ששמענו כזו שאלה גאונית – אנחנו חייבים להקדיש את השיעור רק לה.
* * *
איציק חזר יום אחד הביתה נבוך ומתוסכל. 'הרבה הזה סתם מעצבן' מלמל.
מה קרה? שאלה אמא בסקרנות.
היום שאלתי שאלה בשיעור נאנח איציק, והרבה פשוט אמר: 'זו שאלה יפה, אבל בואו תשמעו עכשיו משהו חזק ביותר שאני חידשתי אתמול – ועבר לדבר על שלו…
* * *
בפרשת השבוע נאמר: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב".
השאלה מתבקשת: אם הכהן כבר מקריב את לחם האלוקים והוא קדוש מעצם תפקידו, מדוע התורה זקוקה ל"וקידשתו" שלנו? מה מוסיף הכבוד והקדושה שאנחנו ניתן לו?
* * *
כאן טמון הסוד: כשהרבה "קידש" את איציק והפך אותו לגאון, הוא לא רק הרים את איציק – הוא הרים קודם כל את עצמו. שהרי אם איציק הוא כזה גאון, הרבה שלו הוא בהכרח במדרגה גבוהה הרבה יותר.
כשהרבה רומם את איציק לרמה של "שאלה גאונית", הוא הציב את עצמו בקומה אחת מעל הגאונות הזו.
* * *
לעומת זאת, כשהרבה השאיר את השאלה של איציק כ"שאלה יפה ותו לא" וביקש לרומם רק את החידוש של עצמו, הוא אולי נשאר גבוה מאיציק, אבל התקרה שלו נשארה נמוכה. כי אם התלמיד הוא רק "בסדר", גם הרבה נמדד ביחס אליו.
* * *
אולי זהו עומק המצווה של "וקידשתו", ככל שנקדש את הכהן ונעמיד אותו במקום גבוה וקדוש יותר, כך המקום שלנו – שנמצא תמיד שלב אחד מתחתיו – יהיה גבוה יותר בקדושה.
* * *
כך גם בחינוך: ככל שנרומם את התלמיד או את הבן, נגלה שבאופן אוטומטי גם אנחנו התרוממנו דרגה אחת מעל ולא להיפך!
מעניין