שבת בצהריים, זמן איכות משפחתי. משפחה קטנה וחמודה יוצאת לטיול, וכל ילד מוצא את הרגע שלו לשתף בסיפורי השבוע.
פתאום נשמעת קריאה נרגשת שקוטעת את ההליכה: "טופי! טופי!", קורא שימי בקול. מרחוק נצפה ר' מנדלה המוכר. ר' מנדלה הוא יהודי מבוגר – אומרים שהוא בן שישים, אולי שבעים, ואולי בכלל כבר נשק למאה. הוא תמיד מצויד בחיוך רחב, וחשוב מכך – בטופי בכיס.
ר' מנדלה מתקרב, ושלושת הילדים כבר מושיטים ידיים לקבלת הממתק. אבל הטקס הקבוע עוד לא הסתיים: עכשיו ר' מנדלה מחכה לשמוע "שהכל" בקול רם. כשהמעמד מסתיים, מגיע תורו של האבא להוכיח שהחינוך עובד. הוא מעמיד את הילדים בשורה, מתכופף לעבר שימי ושואל: "מה אומרים ליהודי היקר?". "תו…דה", עונה שימי הקטן. האבא שולח מבט מנצח לעבר ר' מנדלה, כאומר "החינוך הצליח", ור' מנדלה ממשיך בדרכו, בחיפוש אחר החיוך של הילד הבא.
שבוע לאחר מכן, המשפחה שוב יחד. הפעם הם לא ברחובה של עיר אלא ספונים בסלון הבית, תופסים נשימה בין אזעקה לאזעקה. הילדה הקטנה רוקעת ברגליה באכזבה גלויה – היא כל כך רצתה לצאת עם שמלת הכלה המיוחדת שלה, והמציאות טרפה את הקלפים. הגדולים יותר כבר מבינים קצת יותר, נמצאים בתהליך של השלמה עם המציאות אליה נולדו. האמא נודדת במחשבותיה אל סעודת הפורים, שבוודאי תיראה אחרת השנה.
והאבא? הוא עסוק בדוגמה אישית. הוא אוסף את ילדיו ואומר להם בנחישות: "ילדים, אנחנו נצא בפורים. בין האזעקות אנחנו ניסע לגננת ולמלמדים – אלו שמשקיעים בכם כל השנה. אנחנו לא נוותר על משלוח מנות – על משלוח 'הכרת הטוב'.
כי אצלנו בבית, "הכרת הטוב" אינה רק מן השפה ולחוץ, אלא משימה של הלב.
להודות בפה זה קל יחסית. אמנם זה אמור להביע את מה שמרגישים בפנים, אך לרוב זה מסתכם במילה אחת קצרה. להודות מהלב זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה דורש מאיתנו לעצור, להתבונן, ולהעניק משהו מעצמנו – גם כשקצת קשה, גם כשיש אזעקות. זה ההבדל בין נימוס לבין חיים של הכרת הטוב.
