מצבי חירום דורשים מאיתנו לא רק הבנה תיאורטית, אלא הכוונה פשוטה וקונקרטית המורה לנו "מה לעשות כשזה קורה", אחרי חשיפה לאירוע קשה.
המפתח טמון בשני עקרונות יסוד וטיפ קטן:
א. עיקרון הרציפות: לשמור על חוט השדרה של החיים
לפי עיקרון זה, המטרה העיקרית היא לשמר או לשקם את הרציפויות שנשברות בזמן חירום: החל מרציפות תפקודית מבחינת שמירה על עשייה ופעילות למרות המצב; רציפות בין-אישית הכוללת שמירה על מחוברות חזקה למשפחה המורחבת ולקהילה; וכלה ברציפות קוגניטיבית שמשמעותה יצירת סיפור הגיוני ובהיר של האירועים.
ביחס לרציפות התפקודית: רבים מאיתנו נוטים לחשוב שבזמן אזעקה או נפילה, התפקיד המרכזי הוא 'להרגיע' את הילד או המבוגר המבוהל ('תנשום עמוק'). אולם, מחקרים מראים כי הרגעה פסיבית או עידוד לנשימות עמוקות אינם מתאימים למצב אקוטי. ניסיונות הרגעה מעין אלו מכוונים את הקשב של האדם פנימה, לתוך הגוף והרגשות המציפים, מה שמוביל לפסיביות ולשיתוק.
אדרבה, מצב חירום דורש היערכות לפעולה. במקום להרגיע, יש לארגן. תנו לילד משימה קונקרטית בתוך המרחב המוגן – 'אתה אחראי על הצעצועים של האחים הקטנים' או 'עזרי לי לסדר את השמיכות'. אפילו אם מישהו בהלם ואינו מגיב, ניתן ליצור פעילות ראשונית דרך מגע גופני, כמו לחיצת יד ובקשה ללחוץ חזרה, כדי להחזיר אותו בהדרגה למעגל העשייה.
ככל שנצליח להפעיל ולהעסיק את הילד, סמוך לאירוע הקשה – אפילו בתכנית פעולה פשוטה, שמרנו על הרציפות התפקודית שלו.
ביחס למחוברות הבין אישית: אחד הכלים המשמעותיים ביותר הוא המסר של הנוכחות ההורית: "אני כאן, אני נשאר כאן איתך, אני לא עוזב אותך". בעידן הטכנולוגי, ניתן ורצוי להשתמש בסלולרי כדי לייצר רציפות בין-אישית גם עם מי שנמצא מחוץ למרחב המוגן.
אנחנו יכולים לבקש מכל ילד שיבנה רשימה של אנשים שיתקשר אליהם כדי לדעת לשלומם – סבא, סבתא, דוד, דודה. או אנחנו יכולים לבקש מהסבא והסבתא, דוד והדודה, שיתקשרו וידברו עם הילדים וישאלו בשלומם. זה מחזק את תחושת השייכות והמחוברות.
ומה הכוונה ברציפות הקוגניטיבית? אחד הדברים הבעייתיים ביותר במצבי טראומה הוא הקטיעה שזה עושה ברצף הנרטיבי שלנו. 'רגע, מה קרה? קרה פה.. ואחר כך אני לא יודע מה קרה.. הייתי בתוך כאוס…'.
כשהחיים שלנו נעשים מקוטעים, כאוטיים, אנחנו מאבדים את האחיזה האמוציונלית. אנחנו זקוקים לקוהרנטיות, למעין איזשהו חוט זמן הגיוני. 'פה אני הייתי, ככה זה קרה, זה אני עשיתי, ואז הרגשתי ככה ואז קרה ככה'. כשאנחנו יוצרים את הנרטיב הקוהרנטי, אנחנו כביכול מחברים מחדש את החוטים של יכולת העמידה שלנו, של האישיות שלנו, את הנרטיב האישי שלנו.
השאלות החשובות הן כאלו שיוצרות את הנרטיב השלם: 'רגע, איפה היית? עם מי היית? מה קרה? מה עשית? ואחר כך? ואחר כך? ומה אמרת? ומי יודע?'. כך אנחנו יוצרים את החוט המחבר של סיפור האירוע.
ההבדל הגדול הוא בין סיפור שנעשה קוהרנטי לבין סיפור שנשאר מקוטע. לאנשים אחרי מצבי טראומה יש צורך עמוק לבנות סיפור קוהרנטי. בגלל זה מאוד חשוב ליצור רציפות ובהירות קוגניטיבית.
לקריאת חלק א': הצבע של החרדה – הלא מודע ההורי בשעת חירום לחצו כאן
ב. עיקרון צמצום ה'אקומודציה' ההורית
גם עיקרון זה נוגע לגבי ההתנהלות שאחרי סיום המצב הטראומטי.
הורים רבים נלחצים כאשר הילדים מפגינים נסיגה בהתנהגות: רצון לישון במיטת ההורים, היצמדות יתרה או פחד לצאת מהבית. חשוב להבין: אלו תגובות נורמליות לחלוטין במצבים לא נורמליים. המוח של הילד מכתיב את התגובות הללו כדי לעזור לו להתמודד עם האיום. במקום להיבהל, עלינו לתקף את הרגש של הילד, לתת לו לגיטימציה ולהבטיח לו שלאט לאט תחושת הביטחון תחזור.
עם זאת, לעיתים בזמן שאנו מנסים לגונן על ילדינו, אנו עלולים ליפול למלכודת ה'אקומודציה ההורית'.
'אקומודציה' זו 'התאמה' של פעולות שאנו עושים כהורים במטרה למנוע מהילד להרגיש לחץ או סבל, אך בפועל מעמיקות את ההימנעות והחרדה.
הורים רבים מרגישים שהם 'נדחפים' לעשות אקומודציה (התאמה) לתגובות הפוסט-טראומטיות החרדתיות שמתפתחות בעקבות מצבי חירום.
למשל, הורים שמשתפים פעולה כאשר ילד מפסיק לישון במיטתו או מסרב לצאת החוצה בעקבות המצב שהיה בעבר כדי 'לחסוך ממנו סבל', הם למעשה יוצרים בכך אזורי הימנעות עמידים שקשה לפרק בהמשך.
אחד המרכיבים הגדולים ביותר שמגשרים בין חוויה קשה ל-PTSD זו האקומודציה ההורית.
יש לבנות תוכנית הדרגתית שעיקרה הפחתת האקומודציה והחזרת הילד לרציפות תפקודית.
טיפ אחרון: ילד משחק הוא ילד בריא
המשחק אינו רק פעילות פנאי להעברת הזמן. הוא בונה מבנים במוח, עוזר לוויסות רגשות ומחזיר לילד תחושת שליטה. במובן מסוים זו הזירה המרכזית שבה נולד ה'עצמי הספונטני' של הילד.
בזמן חירום, כשהעולם הופך למאיים והמערכת הנפשית עוברת ל"צמצום" הישרדותי, המשחק המשותף יכול לשמש כמפתח מרכזי לחזרה ל"הרחבה" ולתפקוד תקין.
תנו לילד להיות ה"במאי" של המשחק; כשהוא בונה "קיר שאי אפשר לפרוץ" בקוביות, הוא מעבד את הפחד ובונה לעצמו תקווה.
לסיכום: היכולת שלנו לצלוח את מצבי החירום תלויה ביכולתנו לשמור על רציפות העשייה, הקשר והסיפור האישי, תוך הימנעות מהגנת יתר שעלולה להפוך לפגיעה ארוכת טווח, ויצירת סביבה מחזיקה ומשחקית עבור הילד.
לקריאת חלק א': הצבע של החרדה – הלא מודע ההורי בשעת חירום לחצו כאן
חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי. לתגובות וליצירת קשר – [email protected]
