חוסן בתוך הכאוס: הקשר הזוגי בצל טראומה ומלחמה – חלק ג'

המתח בחוץ זולג פנימה: הזוגיות כ"כליא ברק"

בימים אלו, כשבחוץ משתוללת סערה של מלחמה, דאגות קיומיות וחוסר ודאות, הבית היהודי אמור להיות המבצר שלנו. אך המציאות האנושית מוכיחה, שמצבי חירום וטראומה אינם נעצרים על מפתן הדלת, להפך.

הטראומה מחוללת סדק בתחושת הביטחון הבסיסית של האדם בעולם, והיא אינה מסתפקת בפגיעה בנפשו של היחיד, אלא מתנהגת כחומר רדיואקטיבי המחלחל אל תוך המרחב האישי ביותר – הזוגיות.

אין דבר כזה טראומה 'אישית' בלבד בתוך קשר. כשאדם עובר למצב הישרדותי, האנרגיה הנפשית שלו מופנית למעין מצב לחימה (באויבים דמיוניים או ממשיים), ונותר לו הרבה פחות מקום בנפש לטיפוח, לטיפול ולקרבה. הטראומה משנה את הארכיטקטורה של המוח והנפש, והשינוי הזה פוגש את הזוגיות בדרכים כואבות: בשתיקות רועמות, בהתפרצויות זעם או בניתוק רגשי. הזוגיות היא כליא הברק של הטראומה, כל הלחץ מתנקז למקום הזה שבו אמורים אנו למצוא נחמה.

במובנים רבים, הזוגיות אינה רק קורבן של הטראומה, אלא המרחב שבו הטראומה מתקיימת ובו היא יכולה להירפא.

הריקוד ההרסני: כשאין מילים לכאב

מושג המפתח להבנת התקיעות הזוגית במצבי טראומה הוא הדיסוציאציה (ניתוק). בניגוד להדחקה, שבה חומרים רגשיים מעובדים ומאוחסנים, בדיסוציאציה החוויות נותרות כ'איים מבודדים' ללא מילים.

כאשר אין מילים לתאר את הכאב, בני הזוג מתחילים לפעול מתוך הטראומה מול בן הזוג, במקום לדבר עליה (מצב הנקרא בפסיכולוגיה "Enactment" – פריצה של חוויות מודחקות דרך התנהגות). בשלב זה מתחיל מעין ריקוד הרסני שבו בני הזוג משחזרים את הטראומה שוב ושוב, במקום לדבר עליה.

למשל, אישה שחוותה טראומה עשויה לפרש את שתיקתו של בעלה בעת קונפליקט כחזרה של אותה הסכנה, כנטישה או כפגיעה מחודשת. המוח הטראומטי נוטה להכליל סכנה מסיטואציה ספציפית לכלל תחומי החיים.

בתגובה, היא עשויה לתקוף מילולית בניסיון נואש ליצור קשר. התוקפנות שלה, בתורה, מפעילה אצל הבעל מנגנון הגנה של שיתוק וניתוק משלו. כך נוצר "מעגל פגיעות" שבו האסטרטגיה ההישרדותית של האחד (השתיקה) מפעילה ישירות את הפצע של האחר (הפחד מנטישה), וחוזר חלילה.

לפעמים הריקוד הזה כל כך מוטמע, שקשה לזהות ולצאת ממנו ללא טיפול זוגי שמספק עוגן ותמיכה.

מערכת הפאניקה הזוגית

המערכת המרכזית בזוגיות היא מערכת ה'פאניקה/התקשרות'. מערכת זו מופעלת בכל פעם שאנו חשים שהקשר עם האדם החשוב לנו ביותר נמצא בסכנה. בזמן ריב סוער, לרוב זה לא באמת רק ויכוח על כלים בכיור או על איחור לעבודה; המוח מפרש את הסיטואציה כסכנה לניתוק קיומי. השאלה הלא-מודעת המהדהדת בראשנו היא: האם אתה באמת שם בשבילי כשקשה לי? – כאשר התשובה שמתקבלת מבן הזוג היא שתיקה, ביקורת עוקצנית או התעלמות, מערכת הפאניקה נכנסת לעבודה בעוצמה.

ההסלמה ההרסנית מתרחשת כאשר שתי מערכות הפאניקה של שני בני הזוג מופעלות בו זמנית. במצב כזה, שניהם נכנסים ל"הישרדות", ואף אחד מהם אינו פנוי רגשית לקחת צעד אחורה ולהיות ה'מבוגר האחראי' שמפעיל את מערכת האכפתיות והחמלה – המערכת היחידה שיכולה להרגיע ולווסת את הצד השני.

עבור חלק מהזוגות, ה"הפעלה" הזו קשורה ל'פצע ילדי' ישן של חרדת נטישה. עבור אחרים, זוהי תוצאה של טראומה אקוטית טרייה (אזעקה, למשל) שהופכת כל ניסיון לקרבה או מתח למאיים. ועבור זוגות הסובלים מטראומה מורכבת ומתמשכת, עצם המושג 'ביטחון' בקשר עלול להיות זר ובלתי מוכר.

מהלכה למעשה: מפת דרכים לריפוי הזוגי

בזוגיות תחת טראומה מוצע לחשוב דרך מגוון ממדי כניסה לשיפור.

הראשון והחשוב מכולם הוא ממד הוויסות והביטחון. ללא החזרת תחושת הביטחון לגוף וזיהוי 'חלון הסיבולת הזוגי', כל ניסיון לדחוף לשיח רגשי עמוק לפני שיש ויסות גופני, נידון לכישלון. בני הזוג חייבים ללמוד לווסת את עצמם ואז זה את זה. אם המוח נמצא במצב הישרדות, אין יכולת ביולוגית לחשוב או לאהוב. איך נראה "ממד הוויסות" בפועל? למשל: לקיחת פסק זמן של 20 דקות כשהטונים עולים, שתיית כוס מים קרים, או תרגול נשימות.

הממדים הנוספים כוללים את שיקום התקשורת והשיח, המעבר משפת אשמה של 'אתה תמיד שותק', לשפת כאב של 'אני מפחדת מהשתיקה שלך'. בזוגיות בריאה נדרשת יכולת להיות פגיע וחשוף, אך עבור נפגע טראומה, מצב זה עלול להיתפס כמסוכן ומעורר מגננות אוטומטיות.

הפסקת דפוסי הימנעות ואקומודציה כמו 'הליכה על ביצים'. כאשר בן הזוג הבריא לוקח על עצמו הכל כדי 'לא להפעיל' את הפצע, ובכך הוא למעשה מחמיר את ה-PTSD בטווח הארוך, כי זה מקבע את הפחד ואת ההימנעות, במקום לאפשר התמודדות הדרגתית.

העמקה אל תוך המבנים התוך-נפשיים והבין-דוריים. לעיתים קרובות, בני הזוג אינם מגיבים רק זה לזו, אלא ל'קולות' שהביאו עמם מבית אבא, חוויות עבר שהתעוררו מחדש או דפוסים שהוטמעו בנו בילדות. פיתוח היכולת לעצור ולשאול: 'האם אני כועס על אשתי עכשיו, או שזו חרדה ישנה שלי שמתפרצת?' – הוא צעד קריטי לבניין הבית.

רשת של תקווה: כל שינוי קטן משפיע

זוגיות בצל טראומה פועלת כמו מערכת של כלים שלובים. ההתאוששות של זוגיות בצל טראומה אינה מסלול ישר ולינארי שבו עוברים משלב א' לשלב ב'. אלא תהליך שבו כל שינוי קטן בתחום אחד מקרין על המערכת כולה. למשל, החלטה לצאת להליכה משותפת בערב פעם בשבוע (שינוי התנהגותי), יכול לחלחל ולהשפיע לטובה על התקשורת המילולית או על המצב הנפשי הכללי.

בגישה זו הוא אין מקום 'נכון' או 'שגוי' להתחיל בו. כל שינוי חיובי, קטן ככל שיהיה, יכול להניע את גלגל הריפוי. ביום אחד העבודה תהיה על נשימה וקרקוע, וביום אחר על ניסיון לפרק ביחד סטריאוטיפ או ציפייה מגדרית שמעיבים על הקשר.

מכיוון שהכל מחובר, שינוי בנקודה אחת ברשת משפיע על כולה. כאשר הצד הפגוע מצליח סוף סוף למצוא מילים לכאבו, המתח הגופני שלו יורד אוטומטית; ירידת המתח מאפשרת לצד השני להפסיק להתגונן ולהימנע ממנו, ופותחת פתח אמיתי לקרבה מחודשת.

המאבק המשותף נגד מעגל הפגיעות

לסיכום, הריפוי מטראומה דרך הזוגיות הוא מסע משותף להשבת "פונקציית העדות" – היכולת שלנו כבני אדם לראות את הכאב העצום של האחר, להיות איתו שם, מבלי להיבלע בתוכו וללכת לאיבוד.

כאשר בני הזוג מצליחים, לעיתים רק בעזרת עבודה ותמיכה טיפולית, לזהות את "מעגל הפגיעות" ההרסני הייחודי להם, ולראות בו כאויב המשותף שלהם – ולא לראות זה בזו את האויב – הם מתחילים לעבור תהליך בו הם הופכים משני כואבים ובודדים הנלחמים על חייהם, ליחידה אחת, מלוכדת, המסוגלת לבנות עתיד של קירבה ותקווה, גם מתוך השברים והכאב.

המטרה הסופית היא להפוך את הזוגיות מטריגר שמעורר פאניקה, בחזרה למרחב בטוח, עוטף ומגן; מרחב שבו בני הזוג יכולים להאזין ולקבל את הקולות החרישיים שנותרו ללא מילים – הצורך הנואש בביטחון, בהכרה, ובקשר אמיתי. "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם".

לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:

חוסן בתוך הכאוס: מדריך להורים להתמודדות משפחתית עם מצבי חירום | חלק א'

חוסן בתוך הכאוס: הנחיות מעשיות – מה עושים בזמן אמת? | חלק ב'

כותב המאמר: חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי. לתגובות וליצירת קשר – [email protected]