" גם לילד הטוב מגיע שוקולד"
"אבא, ביום רביעי הקרוב אני עוזב הכל! לא תפילות, לא לימוד, וכיבוד הורים? רק מה שקריטי באמת!". חיים הטיל את הפצצה כמה שעות לאחר שחזר מהישיבה בסיום זמן חורף, והשאיר את הוריו המומים.
חיים תמיד היה הילד האולטימטיבי. הוא מעולם לא פגע בזבוב; אולי רק ביקש ממנו בעדינות שלא יפריע. כזה הוא היה מאז שנולד: בוכה רק בשעות היום, תמיד מכין שיעורי בית, והציונים? ממוצע 98. ילד "חלק".
והנה הוא חזר מהישיבה לבין הזמנים, ופתאום – כבר בערב הראשון – סערה. בכיות, תחנונים, שום דבר לא עזר. חיים עמד על שלו. אבא ואמא היו שבורים. הם עוברים מספיק עם שימי, הבן הצעיר, שגם ככה לא נמצא במסגרת. אפילו רב השכונה נקרא לדגל, הוא ניסה להסביר, עבר לתחנונים, ובסוף אפילו הגיע לאיומים. שום דבר לא הזיז לחיים.
* * *
יום רביעי הגיע. אבא לא ישן כל הלילה, אמא נרדמה לסירוגין כשספר התהילים בידיה. בבוקר הם הציצו בחרדה לחדרו של חיים, והנה הוא כבר לבוש בכובע וחליפה, התפילין בידו, בדרך למניין המוקדם של 6:50. ההורים שתקו, פחדו להרוס את הרגע. בשעה 9:10 חיים כבר יצא ללמוד ב"ישיבת בין הזמנים" השכונתית.
* * *
נדמה שדווקא בפרשת השבוע טמון המפתח להבנת הדרמה הזו. משה מעביר את ציוויי הקב"ה לאהרון ובניו, ואהרון מקיים את ההוראות במדויק. על פניו, הכל נראה שגרתי ומובן מאליו, אך פתאום התורה יוצאת בחגיגה גדולה ומשבחת את אהרון על דברים פשוטים לכאורה: "ויעש אהרון ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה"
רש"י מסביר שהפסוק בא "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה". והשפתי חכמים מוסיף: המעלה הגדולה היא שאהרון לא שינה מהציווי, למרות שלא שמע אותו ישירות מהקב"ה אלא "רק" ממשה. וכי לא מספיק ציווי של משה רבנו כדי שאהרון יבצע את תפקידו נאמנה? למה זה נחשב לשבח כזה גדול?
* * *
רגע לפני שחיים יצא מהבית לישיבת בין הזמנים, אמא הושיטה לו חפיסת שוקולד ואיחלה לו מכל הלב: "בהצלחה, מתוק שלי".
כשחיים חזר בצהריים, אבא פנה אליו בעדינות: "חיים, מה היה הסיפור? למה כל האיומים של תחילת השבוע?". חיים השפיל מבט. "אבא, סליחה שציערתי אתכם, אבל היה לי קשה. קשה לי בלי מילים טובות. גם אני רוצה מחמאה על זה שקמתי לשחרית, שעזרתי בבית, שדיברתי בכבוד. אני רוצה שתראו אותי בזכות מי שאני. אני לא רוצה לעשות בעיות, כדי לקבל תשומת לב".
* * *
כאן טמון המסר: מילה טובה והכרה מגיעות גם לאהרון הכהן. גם לזה שברור לנו שיעשה את העבודה, גם לזה שלא סר מההוראות. נכון, הוא "חייל" שממלא תפקידו מצוין – אבל גם הוא זקוק למבט מעריך.
* * *
אולי זה מה שרמז יעקב אבינו בשעה שבירך את אפרים ומנשה: "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל…". כשאח אחד הוא "גדול", זה לא הופך את השני לקטן. העובדה שמישהו אחד זקוק ליותר משאבים או תשומת לב, אסור שתוריד מהמקום המלא והראוי של הילד "הטוב", בלב ובהערכה שלנו. לפעמים, גם למי שתמיד בסדר, מגיע פשוט שוקולד ומילה טובה.
