ההצבעות האחרונות בקונגרס ובסנאט על עצירת אספקת נשק לישראל אמנם הסתיימו באישור העסקאות, אך חשפו תופעה עמוקה בהרבה: לראשונה בהיקף כזה, חלק משמעותי מהמערכת הפוליטית האמריקנית ביקש לבלום סיוע צבאי לבעלת ברית הנלחמת על עצם קיומה.
אין זו מחלוקת על עסקת נשק. זהו סימפטום – סימפטום לפיצול עמוק בתוך ארצות הברית, פיצול בין שתי תפיסות מוסריות, שתי מערכות ערכים, שתי ציביליזציות – המתקיימות כיום בתוך מדינה אחת.
- שתי ציביליזציות – לא שתי מפלגות
המאבק בארצות הברית איננו עוד ויכוח פוליטי רגיל. הוא מאבק בין שתי תפיסות יסוד של המציאות – תפיסות שאינן רק שונות, אלא כאלה המחייבות בחינה במסגרת דיון ציביליזציוני.
גם אם לא לשם הכרעה ביניהן – הרי שלשם הבנה עמוקה של משמעותן. שכן אין מדובר בהבדלים תיאורטיים בלבד, אלא בבחירה מעשית בין שתי דרכי שיפוט שונות בתכלית:
מוסר אובייקטיבי ואוניברסלי – ולכן קבוע ונצחי – יסוד המהפכה האמריקנית.
מוסר שאינו אובייקטיבי – ולכן פרקטיקולרי ומשתנה – מורשת המהפכה הצרפתית.
הראשון רואה את האמת כקבועה, בלתי תלויה ברצון הרוב, ומחייבת חובות כתנאי לחירות. השני רואה את האמת כתוצר של שיח, כוח ונרטיב – ולכן משתנה, זמנית ותלויה בהקשר.
ההצבעה על ישראל חשפה עד כמה הפיצול הזה כבר איננו תיאורטי – אלא מעצב בפועל את פעולתה של המערכת הפוליטית.
- מהו מוסר אובייקטיבי – ולמה הוא תנאי לקיום יציב
המוסר האובייקטיבי איננו המצאה אנושית. הוא תרגום אנושי של חוקי המציאות עצמה – כשם שחוקי הפיזיקה אינם תלויים בדעה, כך גם חוקי המוסר אינם תלויים ברצון.
המסורת המקראית, שעליה נשענה גם המהפכה האמריקנית, ראתה את האדם כחלק מיקום בעל סדר:
חוקי הטבע מייצרים – כאשר פועלים לאורם – יציבות בממד הפיזי.
ערכי המוסר – כתרגום אנושי של חוקי המציאות – מייצרים יציבות בממד החברתי.
לכן מוסר אובייקטיבי הוא תנאי לקיום יציב: הוא מחבר את ההתנהגות האנושית לעקרונות היסוד המייצרים סדר במציאות עצמה, ומכיוון שערכיו נגזרים מהם – הוא גם אוניברסלי.
- מהו מוסר שאינו אובייקטיבי – ולמה הוא מוביל לעיוות שיפוט
מוסר שאינו אובייקטיבי איננו נגזר מחוקי המציאות, אלא מן השיח האנושי. הוא תלוי זמן, תלוי כוח ותלוי נרטיב – ולכן איננו אוניברסלי.
כאשר אין אמת אובייקטיבית – הסבל הנראה לעין הופך למטבע היחיד של הצדק.
במסגרת מוסר כזה:
- מי שמציג עצמו כחלש – נתפס כצודק;
- מי שמפעיל כוח להגנה עצמית – נתפס כתוקפן;
- העובדות מאבדות את מעמדן, והנרטיב תופס את מקומן.
כך מתהפכת ההבחנה בין תוקפן למתגונן:
חמאס מבצע זוועות – אך "הקורבן הפלסטיני" מנצח את השיח;
איראן מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל – אך ישראל נבחנת;
מדינה המגינה על עצמה מפני השמדה – מוצגת כמי שיש להענישה.
אין זה כשל שיפוט מקרי – אלא תוצאה הכרחית של מוסר שאינו אובייקטיבי, שאינו מסוגל להבחין בין אמת לשקר, וממילא גם בין טוב לרע ובין צדק לרשע.
- אירופה כדוגמה – אמריקה כחריג שנשחק
אירופה היא המעבדה ההיסטורית של תרבות דמוקרטית שעיגנה את עצמה בשלילת קיומה של אמת אובייקטיבית – ובביסוס הממד החברתי על אמת יחסית. מאז המהפכה הצרפתית היא נעה בין אוטופיות לקריסות:
מהפכת החופש → טרור יעקוביני
אשליית בונפרטה → מלחמות הרס
אוטופיה קומוניסטית → טוטליטריות
השפלת ורסאי → נאציזם
כאשר אין אמת אובייקטיבית – אין גבול לדמיון; וכאשר הדמיון מתנגש במציאות – נוצרת קריסה.
אמריקה הייתה היוצא מן הכלל: היא שמרה על סינרגיה ייחודית בין אמת מדעית לאמת מוסרית. זו הייתה סוד עוצמתה.
כעת, הסינרגיה הזו נשחקת.
- נקודת השבר: מה המשמעות של נטישת האמת האובייקטיבית
כאשר מחוקקים מאמצים מוסר שאינו אובייקטיבי, הם אינם משנים מדיניות – הם משנים זהות.
הם מתנתקים מהערכים שעליהם הושתתה הרפובליקה האמריקנית.
פסלו של משה רבנו אוחז בלוחות הברית בבית המשפט העליון, ופעמון החירות בפילדלפיה – אינם קישוטים. הם הצהרת יסוד: המדינה האמריקנית מחויבת לאמת אובייקטיבית ולמוסר אוניברסלי.
כאשר המעשה הפוליטי פועל בניגוד לערכים אלה – נוצר קרע ציביליזציוני, לא מחלוקת פוליטית.
- סוד עוצמתה של אמריקה – ומה מאיים עליו
עוצמתה של ארצות הברית לא נבעה רק ממשאבים או מגודל אוכלוסייה, אלא מסינרגיה נדירה:
בממד הפיזי – דבקות בחוקי המדע;
בממד החברתי – דבקות במוסר הנגזר מאותם חוקי טבע שבבסיס המדע.
כאשר שני הממדים כפופים לאותה אמת – נוצרת יציבות, ודאות ויכולת הכרעה.
כאשר הסינרגיה הזו נשברת – נשברת גם עוצמתה של אמריקה ושום דרך אחרת להשבתה לגדולתה לא תצלח.
- השורה האחרונה: סימן אזהרה לציביליזציה
כשם שהתכחשות לחוקי הטבע מביאה לקריסה בממד הפיזי – כך התכחשות לאמת אובייקטיבית מביאה לקריסה בממד החברתי.
אירופה ניצלה שלוש פעמים במאה ה־20 בזכות ארצות הברית – בזכות דבקותה באמת ובמוסר נטוע באמת. אך אם ארצות הברית עצמה תתכחש לאמת זו – מי יציל הפעם את אירופה, את העולם, ואת ארצות הברית עצמה?
כאשר מחוקקים מוכנים להפקיר את ישראל בשם מוסר שאינו אובייקטיבי – הם אינם מפקירים רק בעלת ברית; הם מפקירים את מדינתם ואת העולם כולו בידי כוחות שאינם מבחינים בין אמת לשקר.
על ישראל להתייחס למהלך זה – גם לאחר שנהדף – לא כאל אפיזודה פוליטית, אלא כאל סימן אזהרה מוסרי: ראיה לכך שהקרע הציביליזציוני כבר חודר אל המוסדות שנועדו להגן על הסדר החופשי, מפני קואליציה מסוכנת של רשע ועיוורון מוסרי.
זהו סימן אזהרה – לא לישראל בלבד, אלא לציביליזציה כולה.
ציביליזציה שמפסיקה להאמין באמת – לא מובסת מבחוץ; היא קורסת מבפנים.
*
אל"מ במיל' ד"ר חנן שי, הוא עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי
