יום העצמאות תשפ"ו: יבוא יום וכולם יחגגו, והיום הזה הולך ומתקרב / יהודה אייזיקוביץ

צריך לומר את המובן מאליו: את הקמת המדינה הזאת צריך היה לחגוג לא רק בה' באייר, אלא בכל יום ויום סביב השנה. פשוט אי אפשר שלא להודות להלל ולשמוח על הנס הבלתי נתפס בכך שאנו זוכים לחיות כאן בארץ הקודש ברוגע יחסי, דבר שלא זכו מיליוני יהודים באלפיים שנות גלות.

כילד שגדל בשכונת בית וגן הסמוכה ל"הר הרצל" – המקום בו נערך הטקס הרשמי שפותח את אירועי יום העצמאות, היום הזה היה מורגש היטב. כתלמיד ב"חיידר" אני זוכר כיצד בבוקר יום העצמאות היינו מגיעים ללימודים ומשוחחים בהתרגשות על הזיקוקים המרהיבים שהאירו לילה קודם את שמי השכונה, הם באמת היו מרהיבים, ובאופן אישי חשתי שהחגיגה הלאומית שייכת גם אלי.

בחלוף הזמן, כשגדלתי קצת, הצטרפתי לטרנד שהיה מקובל בקרב ילדי השכונה ו"התפלחתי" ללא הזמנה אל טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. צפיתי נפעם באנשי משמר הכנסת הצועדים באופן מופתי במדים ההדורים, בחיילים נושאי הדגלים שיצרו צורות שונות לקול תשואות הקהל ואז הגיעו קטעי השירה, ומשהו לא הסתדר לי – הרי אלו הם ימי ספירת העומר ובביתי כמובן הקפידו שלא לשמוע מוזיקה, אז איך הם מנגנים ושרים כאן? ובכלל, ממתי נשים שרות בפני גברים? בשנה שלאחר מכן כבר נשארתי בבית, ומאז ועד היום, כמו מרבית הציבור החרדי, אינני חוגג את יום העצמאות.

חשוב להכיר את ההיסטוריה: היו שנים שחלקים מהציבור החרדי ממש חגגו ביום הזה, בשירים ובשמחה. היה זה בראשית שנותיה של המדינה כאשר נדמה היה שהנס הבלתי נתפס בהקמת המדינה אחרי אלפי שנות גלות יתורגם לכך שהיא תהפוך למקום בו היהדות תפרח שוב כבראשונה, ויחד עם שיבת הגלויות לארצם, אזרחי המדינה הזאת ישובו גם למקורותיהם הרוחניים.

אך מהר מאד הגיעה ההתפכחות.

תוך זמן קצר מהקמת המדינה החלו המאבקים הקשים והנואשים של ציבור שומרי המצוות להצלת העולים הרבים משמד רוחני. נערכו הפגנות נגד גיוס הבנות לצבא. ובעיניים כלות הם ראו כיצד חילולי השבת פושטים במרחב הציבורי. כל אלה ועוד הבהירו לציבור החרדים לדבר השם כי כוונותיהם ופועלם של מקימי המדינה רחוקים מאד מחזון המדינה היהודית אליו ייחלו. מדינת ישראל נעשתה כור היתוך בו דורות של יהודים עברו חינוך מחדש אשר בינו לבין המסורת היהודית אין ולא כלום.

ההתפכחות הכואבת הזאת הביאה להתבדלות של החרדים מהמדינה וליחס לעומתי כלפי מוסדותיה ומנהיגיה ובוודאי כלפי חגיגותיה. שכן, אם זאת מטרת המדינה, כיצד ניתן לחגוג את הקמתה?

בשעתו נדמה היה כי החילוניות ניצחה. מדינת ישראל הצמיחה מאות אלפי ילדים עמי ארצות שגדלו להיות חילונים למהדרין, ונראה כי חלומם של מייסדיה התגשם. החרדים מאידך, הסתגרו בתוך עצמם וניתקו מגע עם המדינה שסבבה אותם. חומות הגטו החרדי הוגבהו כך שרוחות החילוניות לא יחדרו פנימה והחרדים חיו כמו באוטונומיה. את ההתנהלות מול מוסדות המדינה הם מסרו לידי חברי הכנסת החרדים, שתדלנים ועסקנים, בעוד הציבור הרחב שמר מרחק. כך התנהלו הדברים במשך שנים רבות.

אולם, אם תחילת שנות השמונים החל להתחולל שינוי:

אחרי דורות שהחילוניות יצקה לאורח חייה ערכים ואידאולוגיות שהוחלפו מעת לעת לפי הצרכים ורוחות הזמן, הגיע עידן בו החילוניות התקשתה להמציא את עצמה מחדש והחיים החילונים החלו לאבד את חינם. הריקנות פשטה והעיקה ודור חדש של צעירים חילונים התחיל לחפש משמעות. הם חיפשו וחיפשו ורבים מאותם צעירים מצאו אותה לבסוף בחיק היהדות.

לא צריך להתאמץ היום כדי לזהות עד כמה רחוק הגיע השינוי הזה –  כל מי שמאזין לפסקול המוזיקלי שמלווה את העידן הנוכחי יוכל להבחין כי השירים המובילים כיום בפלייליסט של תחנות הרדיו מאופיינים בזיקה ברורה למסורת ישראל, וזה לא קורה סתם כך – סקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, מלמדים כי בקרב צעירים קיימת מגמה מובהקת של התקרבות למסורת היהודית, ולפי סקרים אחרים מתגלה כי מרבית הציבור היהודי בישראל כיום ממוקם על הסקאלה בין אורח חיים חרדי למסורתי, וזו בהחלט בשורה נפלאה.

אבל עד אשר תושלם המהפכה היהודית – עוד ארוכה הדרך. המגמה החיובית הזאת אינה נסתרת מעיניהם של גורמים פרוגרסיביים שהדבר חורה להם מאד והם פועלים בכל כוחם כדי לעצור אותה. ניטשת כיום מלחמה קשה מול אותם גורמים המנסים ולעתים אף מצליחים לכפות את דעותיהם על הציבור וקשה להעריך כיצד ומתי תסתיים המלחמה הזאת. אך כאשר היא תוכרע בעז"ה בניצחון היהדות, או אז נחגוג כולנו יחד את תקומתו של העם היהודי בארץ ישראל.