1.
כל הקלפים פתוחים: הניסיון של נתניהו לקדם את חוק הגיוס הוא ניסיון לשמור על אופציות, ותו לא
בשעה ששורות אלו נכתבות, מצביעה הכנסת על חוק הפיזור בקריאה הטרומית. אבל עוד לפני שהחוק מקודם ויעבור סופית או שלא, ברור לכולם שהמדינה נמצאת כבר במצב בחירות על מלא, זה פחות חשוב אם זה יהיה חודש או חודשיים לכאן או לכאן.
השבוע פורסם סקר בחדשות i24, לפיו בפעם הראשונה מצליחה מפלגה מגוש המרכז שמאל לקחת מנדטים מהליכוד. על פי הסקר, מפלגתו של איזנקוט מצליחה להעביר לעצמה שני מנדטים ממפלגת השלטון, ובכך הופכת למפלגה השניה בגודלה אחרי הליכוד, משאירה הרחק מאחור את מפלגת "ביחד" של בנט ולפיד.
במבט ראשון מדובר בחדשות רעות לליכוד, משום שבכל מערכות הבחירות כמעט ולא הייתה מפלגה שהצליחה באופן מובהק לקרוא תיגר על הליכוד עצמה. אבל בראייה של נתניהו, מדובר דווקא בחדשות טובות כי יתכן שהתוכנית שלו בינתיים עובדת כמתוכנן.
חשוב לזכור, שלמרות התהפוכות הביטחוניות והפוליטיות שהתחוללו כאן באופן יחסי אחרי המלחמה, והשינוי שנתניהו עשה בהתנהלותו כשרגע אחרי פרוץ המלחמה הוא התחיל לנהל את הזירה באופן אחר מהתפיסה שהיה רגיל אליה לאורך השנים, ולמרות השינויים המתחוללים כל הזמן בגוש המרכז שמאל, עדיין נתניהו עצמו נשאר אותו נתניהו. ההתנהלות הפוליטית ששמרה עליו כרלוונטי וכמנצח לאורך שנים – לא השתנתה, ואיתה הוא ימשיך גם הלאה. לכן לפני שאנחנו מתרגשים משינויים כאלה ואחרים, כדי לדבר על נתניהו שנשאר נתניהו.
אחת השיטות הקבועות והיעילות ביותר מבחינתו, היא להחליט שלא להחליט. כלומר: תמיד לשמור את הקלפים קרוב לחזה, לשמור על כל האופציות פתוחות וברגע הנכון להשתמש במה שנכון לאותו רגע. ולכן – כפי שנכתב לא מעט, בין היתר מעל במה צנועה זו – הוא שומר על האופציה שאחרי הבחירות הוא יוכל להקים ממשלה הטרוגנית, מגוונת, לא ממשלת ימין על מלא. מכל הסיבות שפורטו ונכתבו רבות.
אבל מצד שני, הוא גם חייב לשמור על האופציה שהוא יצטרך בסוף להקים ממשלת ימין, אם לא תתאפשר לו התוכנית המקורית. ומשכך, אחרי המשבר הגדול מול המפלגות החרדיות שהחל בשבוע שעבר, התקבל הרושם שנתניהו מנסה לפחות למראית עין לתקן ולהציל מה שאפשר. כך הגענו השבוע לדיווח לפיו נתניהו מנסה בכל זאת לקדם כניסיון אחרון את חוק מעמד לומדי התורה. ביום רביעי השבוע, כבר התכנסה שוב ועדת חוץ וביטחון לדיון סוער בקידום הצעת החוק המונחת על השולחן.
המפלגות החרדיות הודיעו בהוראת גדולי ישראל, שלמרות הניסיון הזה ההצבעה עדיין תהיה בעד פיזור הכנסת, משום שכולם כבר שבעו מהבטחות פוליטיות ומניסיונות הסחה כאלה ואחרים, ולכן אין מקום יותר למשחקים: או שיש חוק, או שאין קואליציה.
אך גם מבחינת נתניהו עצמו, לא מדובר בניסיון אמיתי להציל את הגוש כתוכנית עבודה, אלא בניסיון לשמור על כל האופציות פתוחות. נתניהו עדיין ינסה לפרק את הגוש אחרי הבחירות, אבל כדי שזה יקרה הוא חייב להגיע למוצאי הבחירות עם ניצחון ברור, להגיע למקום שיאפשר לו להחליט האם להקים ממשלת ימין, או להקים ממשלה כרצונו.
ולכן כשהבין שהמשבר מול המפלגות החרדיות הוא אמיתי, ויתכן שיביא את סופו של הגוש הרבה לפני הבחירות, הוא הבין שזה גם יכול לסכל לו את היכולת להיות זה ששולט במצב ולהיות זה שמפרק את הגוש מרצונו ולא שאחרים יפרקו לו. אז זה מה שהוא מנסה לעשות עכשיו. הוא מנסה למראית עין לקדם בכל זאת חוק, כדי לא לשרוף את הגשרים מול הגוש ומול הבלוק, וכך לנסות לסחוב את הזמן כמה שיותר בלי למצוא את עצמו במלכודת שהוא לא יוכל לצאת ממנה, כלומר בלי להגיע למצב שהשליטה כבר לא נמצאת בידיים שלו.
כדי לשמור על השליטה בידיים שלו, אחד הדברים המועדפים מבחינתו זה לסמן את איזנקוט כמנהיג גוש המרכז שמאל, לסמן אותו כאויב ובכך בעצם לחזק אותו על חשבון בנט ולפיד. משום שאיזנקוט מצד אחד הוא יריב מאוד נוח שקל מאוד לתקוף אותו לפני הבחירות ומצד שני הוא פרטנר יעיל מאוד ביום שאחרי הבחירות.
בנט ולפיד הם סחורה משומשת ומוכרת היטב לציבור, לנתניהו יש את כל היכולת לתקוף אותם, להוציא את דיבתם, הציבור גם ככה לא מדי מסמפט אותם, גם אלה שניצבים מאחוריהם זה בגלל שהם רואים בהם את אלה שיכולים לנצח את נתניהו. לליכוד יהיה קל מאוד לנהל קמפיין משפיל, מבזה ויעיל נגד השניים האלה, אבל אם הקמפיין יתמקד בזוג הידידים החדש-ישן, זה יגרום לכך שהם יהיו היריב המרכזי מול נתניהו והם יתחזקו מאוד בסקרים. ואיתם כבר יהיה קצת יותר קשה להקים ממשלה. למרות השקר הפוליטי המהותי, עדיין יהיה קשה להסביר לציבור איך שני אנשים מסוכנים כל כך וגרועים כל כך הופכים פתאום לשותפים פוליטיים לגיטימיים.
מצד שני, איזנקוט הוא סחורה טריה. הציבור עדיין לא ממש מכיר אותו, יהיה קל מאוד למקד מתקפה נגדו שהמסר שלה יהיה בעיקר – איזנקוט יביא את הערבים, איזנקוט יביא את השמאל, כך בלי ללכלך את האיש באופן אישי אלא רק להדגיש כמה הוא מסוכן כמנהיג שמאל, בגלל שהוא זה שיקים ממשלה עם הערבים, עם מרצ ועם כל תנועות קפלן שגם כך מאוסות בעיני הציבור.
מצביעי גוש השמאל יבינו שאיזנקוט צובר כוח ויעבירו את התמיכה אליו, וכך הוא יכול להגיע למוצאי הבחירות עם תוצאה נאה שקרובה יותר ל-20 מנדטים מאשר ל-10. גם אם איזנקוט יקח אי אלו מנדטים בודדים מהליכוד, הוא יקח באופן זה יותר מנדטים מבנט ולפיד, וזה מה שחשוב.
ביום שאחרי הבחירות, איזנקוט ייתפס כשותף לגיטימי מאוד, בגלל שהוא עצמו עדיין מיוצג כאיש ראוי, הקמפיינים לא לכלכו אותו באופן אישי, מה גם שהוא עצמו צמא מאוד להוכיח את עצמו, הוא לא ירצה להתחיל את הקריירה הפוליטית שלו כראש מפלגה אי שם בשיממון אופוזיציוני ובחוסר מעש שיימשך ארבע שנים ארוכות ויקרות. אם נתניהו יציע לו את תיק הביטחון היוקרתי או את תיק החוץ, מתוקף תפקידו כגנרל לשעבר, הוא יהיה שותף יעיל מאוד ואפקטיבי מאוד בממשלה.
אחריו יכולים כבר לזחול לממשלה גם בנט ולפיד, מוכים וחבולים ממקום חלש של 10 עד 15 מנדטים לשניהם יחד, והם כבר יקבלו את חלקם היחסי ובהתאם לכך גם את הג'ובים. מבחינת נתניהו מדובר בתרחיש אידיאלי מאוד, לשם הוא חותר, זו מבחינתו ממשלת החלומות שתהיה לו אחרי הבחירות. ולכן הוא חייב לחזק מאוד את איזנקוט ולהחליש את בנט ולפיד על חשבונם, גם אם זה יבוא בסקרים על חשבון אי אלו מנדטים בודדים מהליכוד.
ועדיין, כדי שכל זה יקרה ונתניהו עדיין יהיה בעמדת הובלה, כדי שהוא יוכל להיות זה שפונה לאיזנקוט ולא זה שאיזנקוט פונה או לא פונה אליו, הוא עדיין חייב את הגוש חי וקיים. בלי בלוק ימין חזק איזנקוט יקבל כוח ועוצמה דווקא בזכות הקמפיין של הליכוד, ואז הרבה מאוד מפלגות – כולל אלה שנספרות היום כגוש – ימליצו עליו לנשיא והוא יהיה זה שינסה להרכיב את הממשלה עם או בלי הליכוד.
יש מספיק מפלגות מכל הצדדים שיתמכו במהלך כזה. מי שמתנהל בנוכלות פוליטית, צריך לקחת בחשבון שגם אליו זה יחזור כבומרנג. הוא יכול להיות השחקן הפוליטי הטוב ביותר שהיה פה אי פעם בפער עצום מול הכוחות הקיימים, אבל עדיין גם הכוחות הקיימים יכולים לעשות את החשבונות שלהם. ולפעמים דווקא בזכות העזרה של הליכוד יכולה לקום פה ממשלה אחרת, שבראשה איזנקוט ואיתו ביחד בנט, לפיד, ליברמן, מרצ ואולי גם פורשי ליכוד שיבינו שגורלם נחרץ.
זה מסביר את המהלכים של נתניהו בימים האחרונים. הרי את כל זה הוא מבין טוב מאוד ולכן הוא מנסה שוב לקדם את חוק מעמד לומדי התורה. לכן הוא עורך שיחות ופגישות אישיות עם המורדים הפוטנציאלים בליכוד, הוא מנסה לרכך את כולם מכל הכיוונים, אבל כל זה אך ורק כדי לשמור על כל הקלפים פתוחים, הא ותו לא.
נתניהו הוא אותו נתניהו, המהלכים שלו יכולים להיות גאוניים – אבל הם צפויים ושקופים להחריד, אפשר כאילו לנחש מראש מה הוא יעשה וזה מה שהוא אכן עושה.
בסיומו של שבוע כזה, נתניהו מוצא את עצמו שוב עושה את מה שהוא עשה תמיד: מנסה לתמרן בין כולם, בניסיון לשמור על כל האופציות, לנסות למנוע מעצמו החלטות חד משמעיות, לא להכניס את עצמו לשום מלכודת ובעיקר לא לדחות למחר החלטה שהוא יכול לדחות למחרתיים.
2.
זירה כפולה ומסוכנת: מערכת בחירות בצל מלחמה באיראן זה לא משהו קל לניהול, אבל זו יכולה להיות הזדמנות
מאז שהחלה הפסקת האש באיראן אחרי פסח ובעקבותיה גם הפסקת האש בלבנון, אין כאן אפילו יום אחד שבו יש באמת הפסקת אש. איראן עצמה משתקמת במהירות, ועל פי דיווחים זרים שנשמעו רק השבוע, היא כבר שיקמה את רוב מערך הטילים שלה, תוך פיזור המשגרים ברדיוס נרחב של מקומות נסתרים שיקשו על מטוסי ישראל וארה"ב להשמיד אותם.
בלבנון אין יום אחד שקט, הזירה המדממת הזאת גובה מחיר דמים קשה רח"ל וישראל תצטרך מהר מאוד לחזור שם ללחימה עצימה. כל זה קורה כשמדינת ישראל נמצאת בעל כורחה במערכת בחירות, שאמורות להתקיים בכל מקרה לא יאוחר מחודש חשוון הקרוב.
מדינת ישראל רגילה לשילוב הקבוע בין זירה ביטחונית רותחת לזירה פוליטית מבעבעת, אבל כשמדובר במלחמה אמיתית מול איראן זה כבר יכול ליצור מצב אחר. לאורך השנים, היו מבצעים צבאיים רבים שהתקיימו בזמן ממשלות מעבר, זה קרה גם במשמרות של נתניהו, גם במשמרת הקצרה של לפיד אז התקיים מבצע עלות השחר בעזה, וזה קרה אפילו במלחמת תש"ח, אז נגררה המדינה הצעירה למלחמה הראשונה שלה תוך כדי ממשלת מעבר לא קבועה.
כפי הנראה, נתניהו הוא זה שדוחף את טראמפ לא להמשיך עם הפסקת האש אלא להכות באיראן בעוצמה עד כמה שניתן, בעוד טראמפ הוא זה שניצב מול כוחות אחרים שבולמים את הרוח ההתקפית הזאת. במצב כזה, בראיה ביטחונית נטו, נתניהו רוצה לקדם מלחמה מול איראן כי כל יום של הפסקת אש רק מעצים את היכולות של הרפובליקה האסלאמית המסוכנת בעולם, אבל מצד שני, מלחמה בזמן מערכת בחירות היא לא משהו שיהיה קל לנהל.
מצד שלישי, האינטרס הפוליטי של נתניהו יכול להתחבר גם עם האינטרס הביטחוני. נתניהו מנע הקמת ועדת חקירה בין היתר בזכות הטיעון שלא חוקרים תוך כדי לחימה, ואחרי המלחמה יהיה זמן לעשות זאת, באותה מידה הוא יכול להשתמש במלחמה משמעותית מול איראן כטיעון לפיו זה לא הזמן לעשות פוליטיקה וזה בדיוק הזמן לעמוד מאחורי הממשלה ולהתאחד מול האויב החיצוני.
טיעון כזה יכול להיות דווקא טריגר לזירוז הרצון שלו להקים ממשלת אחדות רחבה. אם מערכת הבחירות תתנהל בצל תקיפות באיראן, מלחמה בצפון ואזעקות ברחבי מדינת ישראל, זה יקל עליו מאוד לאחד תחתיו גם את המפלגות היריבות בטענה שזה לא הזמן לחולל בישראל שינויים דרמטיים, בזמן שהשלטון אמור להיות עסוק בניהול המלחמה.
נתניהו לא בהכרח יקבל החלטות ביטחונית בגלל שיקולים פוליטיים, אבל לפעמים המפה מסתדרת מעצמה לטובתו והוא יכול להשתמש בה מבלי לצייר אותה בעצמו.
3.
עוד מאבק אבוד: ההתנגדות למינוי גופמן היא מכת גרזן של מערכת המשפט על החומה של עצמה
סערת מינויו של רומן גופמן לתפקיד ראש המוסד מסרבת לגווע, כשמערכת המשפט עומדת עם מפוח גדול ומלבה את האש הזאת בכח, עד כדי להבות ענק.
השבוע החליטה המערכת המשפטית להחזיר את הנושא לבדיקה חוזרת, זאת על אף שכל ההתפתחויות האחרונות מצביעות על כך שהמינוי אכן ראוי ולא נפל רבב בהתנהלותו של גופמן. בקצירת האומר רק נזכיר, כי נתניהו החליט על המינוי מתוקף סמכותו, אך הוועדה המייעצת למינוי בכירים בראשות השופט בדימוס אשר גרוניס, קבעה כי נגד גופמן עומדים תחקירים ביטחוניים שבגללם אין לאשר את המינוי.
בפועל, הסמכות למנות ראש מוסד נתונה אך ורק בידי ראש הממשלה. אולם כחלק מחוק עילת הסבירות – שעדיין קיים כזכור אך ורק בזכות בג"ץ שפסל את החוק לשנות אותו – המינוי עובר דרך ועדה שבודקת אותו מבחינה משפטית. וכעת כשנמצאה עילה כלשהי לעכב, מערכת המשפט עושה זאת עם כל הכוח.
המלחמה הקבועה של מערכת המשפט מתנהלת בדרך כלל מול הכנסת, אבל בפרשת המינוי יש למערכת המשפט הזדמנות למקד את המלחמה הפעם בראש הממשלה עצמו ובסמכויות האישיות שלו, ולכן כל כך חשוב ליועמ"שית להקדיש לזה זמן ואנרגיה ולסכל את המינוי מכל סיבה שהיא, העיקר לסכל.
הסערה המתחוללת סביב גופמן היא חלק מהמדיניות העיוורת שמערכת המשפט אימצה לעצמה. לאף אחד שם לא באמת אכפת האם ראש המוסד יהיה גופמן או כל מועמד אחר, מתאים יותר או מתאים פחות, המערכת הזאת נמצאת במלחמה מתמדת על קיומה, אבל זו מלחמה שנועדה מראש לכישלון.
בכל הקרבות הפוליטיים שמערכת המשפט התערבה בהם, היא עשתה זאת בכוחנות ובאפס מחשבה. מועמד פוליטי שיתנהל בצורה כזאת, ימצא את עצמו מהר מאוד מחוץ למשחק, אבל מערכת המשפט ממשיכה להילחם מצד אחד מלחמה פוליטית, אבל מצד שני להפסיד באופן קבוע בדעת הקהל.
ככל שהמערכת הזאת מתערבת בפוליטיקה, כך היא משניאה את עצמה על העם, רוב הציבור כבר לא מאמין למערכת הזאת ולכן זה רק ענין של זמן עד שהסדקים שם יתרחבו עד כדי קריסה. המאבק החדש על מינויו של גופמן הוא מכת גרזן נוספת שמערכת המשפט מנחיתה על החומה של עצמה, ההתנגדות האוטומטית והעקשנית למינוי רק גורמת להעמקת הפער בין המערכת לבין אמון הציבור. וככל שזה יימשך, כך מתקרב היום בו העם ינצח את מערכת המשפט. זו כבר לא שאלה של האם, אלא של מתי.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
לא אגיע דעתי על הפרשנות. אבל לגבי גופמן. העובדות פשוט לא נכונות.
ועדת גרוניס אישרה את המועמדות שלו
לפעמים נדמה כי יוסי טיקוצ'ינסקי 'מייעץ' לנתניהו מה ואיך לשעות, כל כך הוא תואם עמדות ביבי… אולי הסיעות החרדיות יאמצו אותו כיועץ פוליטי, ואז המצב אתנו יראה אחרת??
כדי לעשות סדר בעולם המשפט
צריך להחליף את נתניהו שהוא המגן ההיסטורי של החונטה הזאת. למנות אותו לנשיא המדינה, או נציג המדינה הבכיר לעניינים עולמיים/אקלים/חור באוזון/הצלת יערות האמזונס וכו'
אבל כל עוד הידיים שלו על ההגה, מה שהיה הוא שיהיה.