בעוד הכותרות מתחרות על פרטי ההסכם המתגבש בין ארצות הברית לאיראן, שלמה פילבר, אנליסט פוליטי מדיני, מציע לנהוג בחשדנות בכותרות. הוא מדגיש שכל צד מדליף נוח לו, וכבר למדנו כי תמונת הפתיחה ביום הראשון נוטה להשתנות.
הסכם טקטי או הסדר אסטרטגי?
השאלה המרכזית שמעסיקה את מנתחי הזירה היא האם מדובר בוויתור אמריקני של ממש, או בתמרון מושכל שנועד להאריך את המשא ומתן תוך הורדת מתח בשוק האנרגיה העולמי. פילבר מעריך כי טראמפ מעוניין לאפשר לנפט האיראני לזרום שוב – ובעיקר לאפשר למדינות המפרץ לחזור לייצוא סדיר – מבלי להעניק לטהרן ויתורים בעלי משקל אסטרטגי.
שלושת המבחנים
על מנת לבחון האם מדובר בכניעה, מציע פילבר לבחון כמה נקודות: לאורך כהונתו התחייב טראמפ לשלושה עקרונות מרכזיים: מניעת גרעין איראני, הפסקת האיום הבליסטי על מדינות האזור, וסיום מימון ציר הטרור – חמאס, חיזבאללה והחות'ים.
כל הסכם שייחתם יידרש להיבחן אל מול שלושת אמות המידה הללו. האם הוא הסכם הוא טקטי או אסטרטגי – האם טראמפ מעניק הישגים מיידים לאיראן או רק מותח את המו"מ על פני תקופה תוך "שחרור לחצים" בשוק האנרגיה העולמי.
הדינמיקה האמריקנית-ישראלית
בעוד ירושלים חשה אי-נוחות מסוימת מהמהלך, פילבר מזכיר כי יחסי טראמפ-נתניהו מאופיינים בנוסחה של 80/20: בשמונים אחוז מהסוגיות קיימת הסכמה, ובעשרים האחוזים הנותרים נשמר לישראל בדרך כלל מרחב פעולה עצמאי. לדבריו, ההסכם הנוכחי אינו בהכרח המקרה שבו וושינגטון נוטשת את האינטרסים הישראליים – אלא אחד שבו אינטרס אמריקני רחב יותר מקבל עדיפות זמנית.
תקדים עזה כמפתח להבנת לבנון
הוא מפנה תשומת לב לתקדים שנוצר בעזה: גם שם אפשרה ארצות הברית לישראל לחזור ללחימה לאחר שחמאס סירב להתפרק מנשקו. השאלה היא האם מודל זה יחול גם על חיזבאללה – כלומר, האם הסכם הביניים בלבנון יכלול מנגנון ברור שיאפשר לישראל לפעול מחדש אם הארגון יסרב לפרק את עצמו.
המסקנה: להמתין לפרטים
בשורה התחתונה, אישיותו של טראמפ כמשא ומתן קשוח ושאיפתו להנהיג את הסדר עולמי חדש מצביעות על כך שאין בכוונתו להעניק לגיטימציה למשמרות המהפכה מבלי לקבל תמורה של ממש. אולם את הקביעה הסופית, ניתן יהיה לעשות רק לאחר שתתגבש תמונה מלאה של מה שאכן נחתם.
