משה רבינו, סיחון, ובתי הדין: מי שבונה דברים גדולים לא מחפש מלחמות

לפני שהתחלתי לעבוד כעורך דין, רציתי להבין איך העולם הזה עובד באמת. והתנדבתי כספרא דדיינא באחד מבתי הדין בירושלים. הגעתי ביום הראשון כולי התרגשות. התיישבתי ליד הדיינים, פתחתי מחשב, והמתנתי לראות את העולם הגדול. הייתה לי ציפייה ענקית. לראות איך מתנהלות המלחמות על הכסף הגדול, על עסקאות ענק שעלו על שרטון. הרי כל הזמן שומעים על שותפויות שהתפוצצו, על יזמים שהסתכסכו, על מיליונים שעומדים על הכף. הייתי בטוח שכל אותם סיפורים מסתיימים כאן.

נכנס התיק הראשון. בניין ברמות פולין בירושלים. מי שמכיר את השכונה יודע שהבניינים שם בנויים בצורה של תבניות ביצים. דייר אחד הרחיב. השכן טען שזה פוגע לו בנוף. הביאו תוכניות, שרטוטים ומדידות. כל צד הסביר מדוע ההחלטה שתתקבל היום תקבע את עתידו, את עתיד ילדיו, ואולי גם את עתיד העם היהודי כולו. צעקות, הקפדות, כמעט אלימות – ותכל'ס מלחמה על חצי מטר.

נכנס תיק שני. אדם הזמין דלתות חדשות לביתו, וכשבאו להתקין התברר שהדלתות ארוכות מדי. המתקין החליט לחתוך מלמטה. התוצאה הייתה בערך מה שקורה כאשר רופא שיניים מחליט על דעת עצמו לקצר קצת את האף. שוב מלחמת עולם. שוב צעקות. שוב דרמות. והכול סביב גימורים של דלת.

אחרי כמה חודשים שאני יושב שם פעם בשבוע התחלתי לחשוד שאולי כל המיליונים שעליהם שמעתי פשוט קבעו דיונים ביום שאני לא מגיע.

בשלב מסוים עברתי להיות ספרא דדיינא בבית הדין הרבני. גם שם היו מלחמות. האם המזונות יהיו 800 ש"ח או 1,000 ש"ח. שוב, אינני מזלזל. מאתיים שקלים לחודש במשך שנים הם סכום משמעותי. אבל אלו היו סדרי הגודל. ועל הרכוש – האם הדירה, שרובה שייכת בכלל לבנק, תתחלק בדיוק חצי חצי, או שכיוון שכאשר התחתנו אבא שלה נתן עשרה אחוז יותר, אז עכשיו מגיעים לה עשרה אחוז יותר.

יש גם זוגות שלא באים להתדיין בבית הדין, אלא מגיעים עם הסכם גירושין מוכן. בדרך כלל מקדישים לזה יום מיוחד. אני זוכר את הזוג הראשון שנכנס. אני מסתכל בהסכם. לידי ישב דיין שבאותה תקופה לא ראה היטב, ואני מסביר לו את פרטי ההסכם. לזוג היו חמש דירות, חסכונות במיליונים ותיק השקעות מכובד, והם מחלקים הכול ביניהם חצי חצי.

ואני מחכה.

הרי אם אנשים מסוגלים לנהל מלחמת עולם על שני סנטימטר של דלת, מה אמור לקרות כשעל השולחן מונחות חמש דירות?

אבל לא קרה כלום. כמה שאלות טכניות, כמה חתימות, וההסכם אושר. אחר כך נכנס עוד זוג. ועוד זוג. ועוד הסכם. ופתאום אני קולט שדווקא התיקים עם הכסף הגדול בכלל לא נלחמים.

אני יושב שם ולא מבין. ריבונו של עולם, איפה המריבות? איפה הצעקות? איפה האיומים? איפה כל מלחמות העולם שחשבתי שאפגוש? הרי דווקא כאן נמצא הכסף הגדול. דווקא כאן נמצאים הנכסים הגדולים. דווקא כאן יש הכי הרבה על מה לריב.

לקח לי שנים להבין.

התיקים הגדולים לא נעלמו.

הם פשוט נסגרו לפני שהגיעו לבית הדין.

מסתבר שככל שהכסף גדול יותר, כך קטן הסיכוי שמישהו ירצה לשרוף אותו על מריבה. מי שמנהל מיליונים מבין שלצדק יש תג מחיר, והוא בדרך כלל לא משתלם כלכלית. הם יודעים שאפשר לנצח במשפט ולהפסיד בדרך שנתיים מהחיים, עסקאות אחרות, לא מעט בריאות וכמה שערות לבנות. לכן הם מעדיפים לבלוע צפרדע מאשר לגלות ששנתיים מהחיים שלהם נבלעו במלחמות עולם.

ולכן, הרבה לפני שמישהו מגיש תביעה, הם כבר יושבים בחדר. מתווכחים. רבים. בולעים כמה צפרדעים. אבל בסוף חותמים וממשיכים הלאה. פשוט מפני שהם מבינים שהמלחמה היא בדרך כלל העסקה הכי גרועה בחדר.

מאז שנהייתי עורך דין אני שם לב שאותה תופעה קיימת גם בבתי המשפט. רוב התיקים הם על כסף קטן יחסית. לא על המיליארדים ולא על האימפריות שעליהן שומעים בעיתונים. לפעמים נדמה שיש יחס הפוך בין גודל הסכום לבין הסיכוי לראות אותו באולם הדיונים. ככל שהכסף גדול יותר, כך קטן הסיכוי שהתיק הזה יגיע בכלל לבית המשפט.

השבוע, כשלמדתי את פרשת חוקת, ראיתי את זה מול העיניים. משה רבינו רוצה לעבור דרך ארץ סיחון. הוא יכול לפתוח במלחמה. הוא יכול לכבוש אותה במהירות. הוא יכול פשוט לעבור בכוח, ואוי למי שיעז לעצור אותו. אבל הוא בוחר בדרך אחרת. הוא פותח בשלום.

"אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ."

"תן לי לעבור", מבקש משה רבינו מסיחון. "אני לא רוצה ממך כלום. לא שדה, לא כרם, לא טיפת מים בחינם. אפילו את המים אקנה ממך בכסף מלא. רק תן לי לעבור בשקט."

ולכאורה, למה? הרי משה רבינו היה יכול לבוא מיד ולכבוש אותם. הוא יודע שהוא יכול לנצח אותם ברגע, כמו שבאמת היה בסוף. ובכל זאת הוא שולח שליחים. הוא מבקש. הוא מנסה להגיע להסכמה.

משה רבינו פתח בשלום, לא מפני שלא ידע להילחם, אלא מפני שהבין שגם לניצחון יש מחיר. ואם אפשר להגיע לאותה תוצאה בלי מלחמה, חבל להתחיל אחת.

לקח לי שנים להבין.

התיקים הגדולים לא נעלמו.

הם פשוט נסגרו לפני שהגיעו לבית הדין.

הרבה יותר קל לנצח מלחמה מאשר לתקן את מה שהיא הורסת.