רב העיירה חיפש בחור תלמיד חכם עבור בתו. הוא נכנס לישיבה החשובה באותם ימים ושאל את ראש הישיבה, מי הבחור הכי טוב? מי נועד לגדולות? ראש הישיבה ענה בגאווה שכאן כולם יגיעו רחוק. הטוב ביותר הוא שהרב ישוחח בעצמו עם הבחורים ויקטוף את העילוי האמתי.
הרב נקש על הבימה ואמר שהוא מחפש בחור טוב להשקיע בו והוא רוצה לערוך מבחן קצר. הוא העלה סתירה עצומה בין שתי הלכות ברמב"ם וביקש תשובה. בית המדרש התעורר לחיים והגאונים ניסו מכאן ומשם, אבל איש לא ידע לפתור. הרב עזב את האולם מאוכזב וירד לעגלה.
לפתע רץ אחריו בחור אחד ואמר: "אני אמנם לא אקבל את הבת שלך, אבל מה התשובה על השאלה? היא לא מניחה לי". חיבק אותו הרב ואמר: "אותך חיפשתי. בחיים יש משהו יותר חשוב מידע: לרצות לדעת. מי שזכה בצימאון ובמוכנות להשתגע על המסר – זכה בכל".
זה לא רק סיפור, זה אחד המסרים המובהקים ביותר של חג השבועות
הרבי (לקו"ש ח/238, ויסוד הדברים במדרש), שואל שאלה מתבקשת: איך אפשר להבין את הלוקיישן המשעמם שנבחר למתן תורה? מי חוגג אירוע מלכותי נדיר במדבר צחיח ושומם? האם אין בכך פחיתות כבוד ביחס למעמד הנישא שחיבר שמים וארץ?
הרי התוכנית המקורית (לפני חטא המרגלים) הייתה להגיע במהירות לארץ ישראל, ולכן היה הרבה יותר צבעוני ומעשיר לתת את התורה למרגלות חומות ירושלים, על הרי הכרמל או לחוף הכינרת? במיוחד שאומר המדרש כי הקב"ה טרח לצבוע את הר סיני בירוק, וזאת הסיבה למנהג העולם לקשט את בית הכנסת בענפי ירק בחג השבועות. והשאלה גדולה: למה לכתחילה לא נתן את התורה באמצע יער ירושלים, כשהירוק נישא מלוא העין?
התשובה מרוממת: כדי שכל אחד ירגיש בבית. התורה ניתנה במדבר שהוא שטח הפקר ובכך הוא המרחב של כל אחד. אילו ניתנה התורה בכפר שמריהו – היו מרגישים העניים רחוקים ממנה. אילו ניתנה בפריפריה – היו מרגישים העשירים רחוק ממנה. ואילו ניתנה בירושלים – היו הרשעים מתלוננים שאינה שייכת להם.
הוריד הקב"ה את הרמה של ההפקה, כביכול, ובחר בשטח שאינו משקף את רוממות גדולתו, והעיקר כדי שכל אחד ירגיש במקום הטבעי, כאילו מקבל מתנה שניתנה רק עבורו ונועדה עבור חייו שלו.
הסיפור המיוחד על רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה אחד מגדולי התנאים וחכמי ישראל בכל הדורות. אנו זוכרים את סיפור ההגדה של פסח – "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק", ורבי אליעזר הוא הראשון שמוזכר לפני כל אדירי התורה הללו.
הוא עצמו היה ההוכחה לכל מה שדובר לעיל: העובדה שהתורה היא רכוש הציבור ושייכת לכל אחד מישראל.
המדרש שלו – שנקרא על שמו – "מדרש פרקי דרבי אליעזר", מתחיל בסיפור חייו: הוא גדל בוּר ונבער אצל אבא עשיר והיה חורש עם אחיו את השדה. עד גיל 28 לא ידע לקרוא א-ב והרגיש ריקנות. אבא היה שואל מה מציק לו והוא היה מספר על רצונו לקרוא וללמוד, אבל אבא היה צוחק ממנו שכבר מאוחר מדי. אתה בן 28, והילדים שלך יהיו אלו שילמדו לקרוא.
פעם ישב על המחרשה בשדה ובכה. התגלה אליו אליהו הנביא ושאל למה הבכי? הוא סיפר על רצונו ללמוד תורה.
ללמוד תורה. אמר אליהו: תעלה לירושלים, יש שם את הישיבה של מאור העולם, רבן יוחנן בן זכאי והוא ילמד אותך לקרוא. רבי אליעזר עלה לירושלים ולמד תורה בשקדנות יום ולילה. פעם עבר לידו רבן יוחנן והרגיש ריח רע בוקע מפיו. הוא הבין שרבי אליעזר לא עוצר כדי לאכול ולמלא את בטנו. נישק אותו רבן יוחנן ואמר: "כשם שעלה ריח פיך לפני, כך יפוצו דברי תורתך בכל העולם כולו".
וכאן עולה שאלה גדולה על תחילת הסיפור: מה פתאום שלח אותו אליהו הנביא לישיבתו של רבן יוחנן – ל'הרווארד של עולם הישיבות'? האם זה המוסד המתאים לשלוח בחור בן 28, בור ובעל תשובה, שלא יודע קרוא וכתוב?! להעמיד אותו בין גדולי העולם כרבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר בן עזריה?! היה עליו לשגרו לישיבה למתחילים שלומדים לאט תפילה וברכות?
שמעתי רעיון גדול: אליהו הנביא ראה שהוא בוכה, שהוא מבקש באמת להתקדם – ואין מחסום שעומד בפני אדם שמשהו חשוב לו. אם אתה באמת רוצה – אפשר כבר לדעת שתגיע רחוק, גם אם כרגע, אפילו עוד לא התחלת את הדרך..
הראווארד?
מושג יהודי.
תודה.