ר' גימפל אורמלנד היה יהודי מבוסס שניהל בית אבות במיאמי. הוא לא היה חסיד חב"ד, אבל התקרב באמצעות הבחורים השלוחים בישיבה במיאמי. באחת השנים שהה ב-770 בשבת בראשית. הגבאים מכרו את זכות ה'מצוות' של כל השנה ור' גימפל – ששמע מרחוק שאוספים כסף – הכריז שהוא תורם אלף דולר לטובת בית הכנסת. באופן חריג, הרבי פנה אליו ואמר: "אני רוצה ממך 5,000 דולר". גימפל נבהל והרבי הגיב שהוא נותן לו הבטחה כי בשנה הבאה יוכל לתת כפל כפליים.
זאת הייתה הוצאה גדולה עבורו, אבל בסתר לבו שמח על ההבטחה הרומזת כי הוא עתיד לשנה עסקית מוצלחת. בכל יום חיכה לטלפון ממנהל ההשקעות שלו או ממפעל הפיס, אבל השנה עברה ולא קרה שום דבר מיוחד. לפתע סמוך מאוד לראש השנה, הוא קיבל טלפון ממנהל הקמפוס של בית הרפואה שעמד צמוד לבית האבות שלהם עם הצעה למכור להם את הבניין.
ר' גימפל הגיע למסקנה שזאת הזדמנות למכור את המקום והם חתמו על 'זיכרון דברים'. הוא קיבל מקדמה על העסקה והחלק האישי שלו במקדמה היה 15,000 דולר, פי 3 מאותם 5,000 דולר שהוא נתן לרבי אשתקד. נו, כעת ברור שהוא קנה כרטיס טיסה נוסף לניו יורק לשמחת תורה וציפה לשמוע את הסכום אותו יבקש הרבי. בסתר ליבו קיווה שהרבי יתבע בגדול ויבקש סכום עצום וכך יוכל לדעת מראש כמה ירוויח בשנה הבאה בכפל כפליים… סוג של תכנון מס מוקדם…
הוא התחרה בעקשנות מול החסיד ר' בערל ווייס על קניית הפסוק הראשון ב"אתה הראת" עבור הרבי, אך לבסוף נכנע. הוא קנה את הפסוק השני ואמר שהסכום יהיה 'על דעת הרבי'. בליבו קיווה שהסכום 'על דעת הרבי' יהיה מפתיע… אחרי שבת בראשית הוא נכנס ליחידות. הרבי לא העלה את הנושא והוא שאל כמה לכתוב בצ'ק עבור הפסוק בשמחת תורה?
הרבי השיב: "126 דולר". אורמלנד נדהם והרבי אמר: "אני לא זקוק לכסף שלך, אני צריך שתפרוץ את ההגבלות שלך. בשנה שעברה, זה היה עם הסכום ההוא וכעת תיתן מה שתיתן [לשם שמים]…"
***
הסיפור המיוחד מוביל אותנו אל הביאור הנפלא של הרבי על דברי מכתב לחזקיהו, רבי חזקיה פרץ מרבני ג'רבה לפני כ-250 שנה וכך הוא כותב: "נראה עפמ"ש הלבוש (אבן העזר סימן קכו) שצריך לכתוב בגט 'ירח פלוני', דכתיב 'גרש ירחים', אבל בכתובה יכתוב 'חודש', דכתיב (בפרשתנו) 'כי יקח איש אישה חדשה'. משום שאין רוצה הקב"ה בקיומה של אשת יפת תואר אצל ישראל … אלא וגלחה וגו' כדי שתתגנה בעיניו … ולכן כתוב 'ירח' לרמוז שצריך לגרשה. בזה יובן מה שאמר במשה 'ותצפנהו שלושה ירחים', לפי שנצרכה לגרשו מביתה … לפני שיבואו המצרים".
מה משמעות הדברים מעבר לקודים לשוניים? מדובר בבשורה אמיתית שרומזת את סוד נישואי הנצח.
הוותק מעניק יתרונות רבים, כמו הגנה, ביטחון, שותפות אמת שתשרוד כל קושי, אבל הוותק נושא מחיר כבד: הוא הורג את ההתלהבות. שכן אנחנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים ולא מסוגלים להתרגש מדברים מוכרים. האדם נברא בצלם אלוקים. הוא נועד להיות יוצר ופורץ דרך כמו הקב"ה ולכן הוא תוכנן בצורה כזו שתמיד יחפש את ההישג הבא. הוא סקרן, תאב להכיר עולמות חדשים ולכבוש מחוזות שלא היה בהם. ולכן אינו מסוגל להתלהב מדברים מוכרים. אין כאן סיפור מלהיב.
הנה לשונו הברורה של הבעש"ט:
כתר שם טוב קכא: "תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג"
ובעברית: "השגרה היא האויב של האהבה".
ככל שהדברים אמורים בין איש לאשתו, הם נכונים פי כמה בין אדם למקום (ראו בארוכה בתורת מנחם שם): אנחנו מוכרחים ליצור חידוש. עבודת ה' חיה ונלהבת היא כזו שיש בה ממד של רעננות, תוספת ופריצה למחוזות חדשים בהם עוד לא היינו.
כמובן, אפשר לשרוד את החיים עם עמידה בדרישות השולחן ערוך, אבל אז הכול הופך להיות יבש, שולי ולא חשוב. כדי שעבודת ה' תמלא אנרגיה, אנחנו מוכרחים להוסיף לה ממד של התקדמות שממלאת אנרגיה לנצח בה. הרבי מדגיש שאין כאן רק חוב, אלא זה סוד התענוג וההתלהבות:
הרבי גילה כמה פעמים על עצמו כי הוא נוהג לקבל הידור חדש בראש השנה. עם כל רום מעלתו, הראה דוגמה של התחדשות תמידית. דוגמה: בכל שנה נהג לשלוח בקבוק משקה לקראת התחלת אפיית המצות בכפר חב"ד. פעם שלח מנהל המאפייה, ר' יוסקה פרמן, הודעה על התחלת האפייה והרבי לא החזיר כלום. אחר כך הסביר כי קיבל על עצמו בראש השנה דקדוק יותר בזהירות מחמץ ולא לחבר כלל בין (ענייני) חמץ למצה ולכן לא שולח בקבוק משקה בקשר לתחילת אפיית המצות.
ספר המאמרים תרח"ץ/כד: "חסידים הם המתנהגים לפנים משורת הדין דהנהגתם היא לשבור גם הרגילות הטובות המיוסדים על פי דיני התורה ולהחמיר על עצמו להיות כל ענין עבודתם בעילוי מדרגא לדרגא. וכמו שכתוב במקום אחר שבכל ר"ה צריכים לקבל תוספת הנהגה ביראת שמים וברגילות במידה טובה ועי"ז גורמים גילוי האור בכל העולמות יותר מכפי הקצוב".
