מדוע בכה הילד? זה הכל או כלום / הרב דוד רוזנברג

לא מאה.

קשה לפתוח אתו בשיחה, פניו נפולות. רק לאחר שעה ארוכה נאות אריה לשתף את הוריו ב"טראומה" שחווה…

"זה היה המבחן בגמרא" מסנן הילד כלפי ההורים המודאגים.

העצב משתלט, הדיבור קשה עליו. "תראו", מוכן אריה להציג את דף המבחן לעיני הוריו.

התשובות כפי שנוכחים לראות, נרשמו בשורות ישרות, הסוגיא עליה נבחן בנו, מוכרת לאב היטב.

כרגיל זה נראה מקסים, התשובות המעולות עונות על השאלות, דָּבָר דָּבוּר על אופניו…

אולם, אז כשדמעה סוררת זולגת על לחיו הסמוק, מַפְנֶה הבן המתוסכל את תשומת לבם של ההורים המוטרדים לעבר הציון המתנוסס בשולי המבחן לצד מילות פירגון :

"יישר-כח אריה נ"י, השקעתך ניכרת ! "

ומה רואות עיניהם? – – –

"הציון: תשעים ושמונה אחוזים", אבוי – – –

או אז מתפרצת לה זעקת נפש פצועה 'זה לא מאה. זה כלום!!!'

והורי הילד נבוכו.

* * *

אחים. תאומים. שני גוים. שני לאומים.

ידוע כי שמו של האדם הנו גורם משפיע על החיים, וכמובא בגמרא (ברכות ז:) 'שְׁמָּא גָּרִים' – השם הוא הגורם, ככתוב: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" (תהלים מו, ט) אל תקרי שַמות אלא שֵׁמוֹת. השם אף מוכיח על אישיותו של נושאו כמובא (יומא פג): רבי מאיר הוה דייק (-מדייק) בשמא (-בשמו של האדם).

אם כן הבה נתבונן בשמותיהם של האחים, התאומים המפורסמים ביותר שבאו לעולם בביתם הגדול של יצחק אבינו ורבקה אמנו, לאחר ציפייה ממושכת ורוב הפצרה ועתירה, הלא הם אבותיהם של שני הלאומים יעקב אבינו ועשיו הרשע.

לצד העיון בשם הניתן לו, נעקוב גם אחרי האירועים והמעשים של התאום הנולד ראשון, הלא הוא עשיו. אחר נפנה למי שידו אוחזת בעקב אחיו, הלא הוא יעקב אבינו.

והנה מאות רבות של ביאורים והסברים נאמרו, והרבה קולמוסים נשתברו, בסוגיית האחים התאומים שנולדו שניהם באותו פרק, לתוך הבית הגדול והקדוש של יצחק ורבקה, איך זה שהאחד פונה לאהלי שֵם, 'יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי', ומתעלה עדי מרום, ואילו השני, אחיו בן גילו ממש, פורש לחיי שדה פראיים, הופך לסמל של רשעות לדורות עולם, הפירושים הרבים נפרשׂים מול עינינו בכל דרכי הפשט, הרמז, הדרש והסוד, ממבט היסטורי, מצד מחשבת המוסר ולאור משנת החסידות.

ולאחר שלמדונו רבותינו ז"ל שלכל אחד יש חלק בתורה הקדושה (יעוין שמות רבה פרשה כח), אמרנו ננסה גם אנו בְּעָנְיֵנוּ לדון בפרשה העמוקה הזאת, ונקווה להביא בכך בעזרת ה' תועלת לאחינו בני ישראל, נשתדל לעמוד מעט על נקודת ההסתכלות השונה בין השניים, הנקודה – בה נוצר המרחק העצום בין מה שהביא את יעקב אבינו להעפיל אל המדרגות העליונות, לבין, להבדיל, אחיו הרשע "הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" (בראשית לו, מג), ליפול לבאר שחת, ולשאת את דגל הרוע עד סוף כל הדורות.

ובעיקר ניטול לקח טוב לעצמנו "אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר, וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ" (איוב לח, יט) – ההיצמדות לדרכי התום והצִדקוּת של אבינו יעקב עליו השלום, ובמקביל, ההתרחקות כמטחווי קשת מעלילותיו של אותו רשע, אבי אבות רשעי אומות העולם לדורותיהם – והיה באם נאמץ מסרים אלו ללבנו ונפעל לפיהם, או אז נצליח את דרכנו הרוחנית בהאי עלמא ותישלח הברכה גם בפעולותינו החינוכיות.

"… בְּנֵי יִצְחָק עֵשָׂו וְיִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' א, לד)

"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשיתכה,כה) ע"ש שהוא עשוי וגמור, 'לפי שהיה נַעֲשָׂה ונגמר בשערו' (רש"י), כולל זקנו ושיניו (תרגום יונתן), והנה יתכן לומר שגם גישתו של עשיו לחיים, זאת שהורידה אותו מהדרך הישרה, היתה המחשבה שאך ורק השלימות המוחלטת היא הַשָּׁוָה והכדאית, והחיוב הוא להיות מושלם בלבד, ללא פגם כלשהו. והמסקנה לדידו: באם ניתן להגיע לדרגת מושלמוּת ממש, הרי טוב, ואם לא, מה שווה היא העבודה שאיננה כלילת השלימות ואינה מתוקנת בכל-מכל-כל, ובמצב של חסרון כל דהו, הרי הוא משוכנע (מְשׁוּכנָע) ובטוח שכאילו לא עשה דבר.

התופס – באורחות חייו ובעבודת השי"ת – דרך שכזאת, עד מהרה משתלטות עליו מחשבות של ייאוש ורפיון-ידיים, שהרי קשה עד בלתי אפשרי לבצע את המשימות באופן המושלם ביותר, ולבטח לא בראשית דרכו, וממילא בעיניו הוא כבר בגדר של 'כישלון מְהַלֵּךְ', ומכאן המדרון פרוש לפניו להחליק חלילה מטה מטה.

אין 'מילה'

שימו לב. חכמינו הקדושים מספרים על עשיו הרשע (מדרש, הובא ב'דעת זקנים' תולדות כה, כה): "כשראהו אביו (שהוא אדמוני), אמר: עדיין לא נבלע בו דמיו, ולא רצה למולו לשמונה ימים … כשעבר שנה או שנתיים וראה יצחק שלא החליף מראיתו ידע שזו תולדתו (זהו טבעו) ואפילו הכי לא מל אותו, אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמונה כמוני, אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו. וכשהיה בן י"ג שנה הוא עיכב בעצמו ולא רצה למול."

לפי דרכנו נלמד, שכך חשב בעצמו אותו רשע: הרי שהמצווה המושלמת היא להימול כשהוא בן שמונה ימים, והנה אצלי לא כך היה, אם כן מה תועלת ישנה בקיום מצווה החסרה ממידת השלימות? מכיוון שכך, הגיע לידי החלטה, לשיטתו המעוותת, שכעת כבר עדיף שלא להימול כלל חלילה.

הופעת 'בכורה' מושלמת

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (בראשיתכה, כט), עשיו נתקף בבולמוס של חולשה ורעב ודורש בחוזקה מאחיו יעקב "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". מתנהל אז דין ודברים, עד שיעקב אבינו רואה את ההזדמנות הנדירה שנקרית בדרכו לקנות את הבכורה הקדושה מידיו של הרשע, "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי".

ענהו עשיו, הרי שמירת קדושת הבכורה קשה עלי, ובוודאי לא אצליח לעמוד על כל החיובים שלה, ולהינצל מהעונשים הכרוכים באי שמירתה. לבסוף תביאני הבכורה לידי מוות, "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (שם פסוק לב, עפ"י פירש"י).

וכך עשיו, שוב נאמן לגישתו ה'פֶּרפֶקציוניסטית'*(פרפקציוניסט) (פרפקציוניזם = מֻשְׁלָמוּת, הצורך הנפשי להיות פֶּרְפֶקְט-מושלם, יעויין ב'הבהרה' בסוף החוברת), אומר הוא בלבו, הרי ה'בכורה' מדרגה גדולה היא, בין כה וכה בסופו של דבר לא אזכה לשמור עליה ב'שלמות' ואיכשל בה, אם כן המסקנה המתבקשת לשיטת עשיו: 'וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב', לפחות אהנה מהעולם הזה… 'וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה' (שם, פסוק לד).

מלח מהודר ומשובח

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו …" (שם פסוק כח), עשו היה צד אביו בדברים ושואלו: אבא! כיצד מעשרין את התבן? כיצד מעשרין את המלח? 'כי ציד בפיו' – בפיו של עשו, שהיה צד את אביו יצחק ומרמהו בדברים (רש"י).

עשיו הרשע הַדָּבֵק ב'שיטתו', הלך וחיפש 'מדרגות' ו'עניינים' גבוהים ורמים 'גבוה מעל גבוה', הוא תר אחרי מצוות שאף לא הצטווה עליהן. יצחק אבינו, רואה בזה רצון עז מצדו של עשיו לעשות הכל ביתר שלמות, ואילו לפי ה'גישה' האמורה של עשיו, ישמש זה עבורו כתירוץ נפלא שיתאפשר לו כעת להתנער מכל מחויבות ומכל עול, שהרי זוהי דרכו, ליצור לפניו 'תמונה' מושלמת, כזאת שלא יוכל להשיג, ממילא כך ימצא את עצמו פטור מכל אחריות – – –

יוצא מכך שדווקא עשיו שמציג ציור של הגעה ל'שלימות', לעולם לא ימצא סיפוק מעבודתו, רמז לדבר מצינו במדרש על הפסוק (משלי יג, כה), "…וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסַר" – זה עשו הרשע… (מדרש תנחומא במדבר), דהיינו, בהנהגה כזאת האדם אף פעם לא חש סיפוק בעבודת ה', והאם יתכן שבן אנוש יעבוד ויעבוד ללא הרף מבלי שיהיה לו כל סיפוק ונחת רוח מפרי עמלו?!

* * *

… וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב (מלאכי א, ב)

"וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב".

(תולדות כה, כו)

"יעקב, זהו שמו שקראו‍ֹ השי"ת".(רש"י, ולדעה השניה אביו יצחק קראו).

"ושֵם יעקב מורה על השלימות הרוחני הנקנה בסוף (=עקב) ". (כלי יקר).

יעקב = עקבי

לעומת עשיו שרוחו נוחה רק בהשגת הכל בשלמות, שאם לא כן, יעדיף את ריקנות העוה"ז על כל תאוותיה על-פני החיים הרוחניים האמתיים המתנהלים בבית אבא יצחק ומיסודו של אבי-אבא אברהם, כנגדו עומד יעקב אבינו צופה ומביט לעבר היעד האמתי – "לאן פניי מוּעָדוֹת?", כל העת הוא צועד בבטחה במסילה העולה בית א-ל, בדרך למטרה האמתית שלמענה נשלח לעולם, מתקדם הוא לשם 'עקב בצד אגודל' (יעוין רש"י סוכה נב. דיבור המתחיל 'עקב בצד גודל' – הוליכןבנחת, עקב רגל אחד בצד גודל של חבירתה) בעקביות (עֲקֵבִיוּת) רבה.

הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח (משלי י, ט). כל הקורות את יעקב אבינו, לא פוגעים ומשנים במאומה את הליכתו הבטוחה באורחות התום והיושר – גם כאשר הדרך כולה זרועה מכשולים, "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ …", יעקב אבינו מְכֻוָּן מטרה!

תמימות-שלמות

"… וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", 'גבר שלים' (תולדות כה, כזובאונקלוס), יעקב שְׁלֶימְתָּא בחיר האבות – נאמן לדרכו התמימה-השלימה, שוכן הוא בתוך אהלה של תורה, עוסק בחיי הנצח, וצועד ליעדו – צעד אחר צעד.

צירוף אחר צירוף

גלים רבים של סבל עוברים על אבינו ישראל סבא לאורך כל ימיו, וכפי שהעיד יעקב עצמו בפגישתו עם מלך מצרים, אומר יעקב אבינו לפרעה '…מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי …' (ויגש מז, ט).

צרות ויסורים רבים סבבוהו שוב ושוב, עוד בטרם לידתו, וכל פעם שביקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפצה עליו צרה מסוג אחר, והרשימה ארוכה: ההכרח להימלט מפני רדיפה וסכנות נפשות מוחשיות, אלמנוּת, שכול, איבוד ממון, הונאה ומרמה, צער גידול בנים…

וכפי שמצינו במדרש (תנחומא, וישלח י' ):

"…ללמדך, שהרבה יסורין עברו על יעקב. עד שהיה במעי אמו, היה עשו מריב עמו, שנאמר: וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים (בראשית כה, כב) … ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות, שנאמר: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וגו' (בראשית לא, מ). ואחר שיצא, רדף לבן אחריו להרגו, שנאמר: וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים (בראשית לא, כג). נמלט ממנו, בא עשו, ביקש עוד להרגו, והפסיד עליו כל אותו הדורון עִזִּים מָאתַיִם וגו' (בראשית לב, טו). יצא מעשו, באה עליו צרת דינה. יצא מצרת דינה, באה עליו צרת רחל. אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא, באה עליו צרת יוסף. והכתוב צווח, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי (איוב ג, כו). אחר כך באה עליו צרת שמעון. אחר כך צרת בנימין. לפיכך היה מתפלל באל שדי ואומר: מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר ליסורי די…"

"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב"(מיכה ז, כ)

הנה כי כן, עטרת תפארת ישראל, למרות הכל, נותר 'איש תם' – הבעלים (שמות טו, ג ברש"י: ה' איש מלחמה – בעל מלחמה) של מידות האמת, התום והיושר, "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו, וַיֵּלֶךְ …" (ויצא כט, א), פסיעה אחר פסיעה, שלב אחרי שלב יעלה אביהם של שבטי ישורון ב'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה' (שם כח, יב), הוא יפעל בנאמנות, יבצע את המוטל עליו מבלי להתייחס לכל העובר עליו, וכך ורק כך יגיע יעקב עדי… היותו הרגל השלישי במרכבה.

הבה נשים על לבנו להעריך כל מעשה טוב כקטן כגדול, וכלל לחיים ננקוט בידינו 'הצלחה גדולה מורכבת מהרבה הצלחות קטנות', וביחוד כשמדובר בעשיה רוחנית, בה אין דבר הולך לאיבוד, ואפילו מחשבה של רצון טוב נשמרת היא לנצח, כאמור בספר הזוהר (שמות, תרומה קנ:): '…ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא' (ואין רצון טוב שנאבד מלפני המלך הקדוש).

הילד המושלם?!

כך נתנהל באופן המופלא הזה גם כלפי בני ביתנו, צאצאינו ותלמידינו.

יש ואנו כמהים לראות בהם אנשים מושלמים ללא כל חיסרון ומגרעת, ובשגגה עלולים אנחנו לתבוע זאת מהם בדרכים שונות, "לנשוף להם בעורף", לנדנד ולהפעיל לחץ שוב ושוב, הכל כדי שיגיעו לשלמות, לא פחות.

התפיסה השגויה נובעת מאחת משתי הסיבות דלהלן:

א. הדרישה מהם ממלא לנו צורך אישי, אנו רוצים שיבואו הם הילדים ו'ישלימו' … אותנו, במקום בו אנחנו נכשלנו…

ב. כאשר נדמה לנו שאנו חזקים בנקודה מסוימת, מידה או מעלה כלשהי, בתחומי הרוחניות או בתחומי הנימוסים והליכות החיים, או-אז אנו משוכנעים שגם הם הצעירים חייבים לאחוז בזה בשלימות. וזאת תוך כדי שִכחת וסליחת החולשות האישיות שלנו, ואי שימת לב מתבקשת להבנה כי לאותם הישגים שהגענו, קדמו שנים של עמל, יזע בגרות וניסיון.

בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם …

(ישעיהו ל, טו)

הורים יקרים! מחנכים דגולים!

לטובת הנשמות היקרות שהפקיד ה'בורא כל הנשמות' בידינו, הבה נרפה! נחשיב כל התקדמות. נעריך כל צעד קטן. נהיה ממוקדים על מעשים טובים שמבצעים, גם על הניסיון וההשתדלות.

והדבר ברור, באם נהיה מכוונים על התֶּדֶר של חיפוש הטוב והחיובי, נצליח למצוא אצלם נקודות זכוּת לרוב – והתוצאה קירוב לבבות, וקידום והצלחה בכל תחום בס"ד.

ועתה אחיי הקוראים, 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' (ישעיהו נא, א), 'הִקָּבְצוּ … וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם'(בראשית מט, ב). הבה נַפנה מבט, ונשית את לבנו לדברים שנושא ישראל סבא אל עשיו לאחר פגישת הפיוס ביניהם, וטרם נפרדו דרכיהם לנצח, והנה באורח פלא נמצא בס"ד רמזים מיוחדים שיהוו לנו ללקחי חיים מועילים:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים … וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן" – אומר יעקב אבינו: שלא כשיטתך אדוני עשיו הרשע שגורסת שמוכרחים לדרוש השגת שלימות באופן המיידי בכל כוח ובכל מחיר, וְשֶׁאַל לנו לאפשר את קיומו של אף חיסרון קל הפוגע בתמונה המושלמת, אז לא כדברך, דע לך כי הילדים הם בתחילת דרכם ועדיין חלשים הם בטבעם, לא ניתן לתבוע מהם למהר ולרוץ מעבר לכוחות הרכים שלהם, לא נעמוד על דברינו בכל מחיר כדי לאלצם ולהביאם ליעדם ביום אחד כפי דעתך המשובשת, לא ולא! אלא נגונן עליהם ונשמרם מכל משמר, שהרי באם נכפה עליהם עלול הדבר להביאם ח"ו לידי נפילה ומיתה רוחנית, והרי בהצלחתם אנו חפצים.

ממשיך יעקב אבינו ומבהיר: "…וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא …" (וישלח לג, יג-יד) – גישתי לחיים בכלל ולחינוך הילדים היקרים אשר חנן אלקים את עבדך בפרט, ההצלחה בגידול צעירי הצאן היא רק באופן של – לאט אבל בטוח! אתנהל עמם בשובה ונחת, 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ …' (משלי כב, ו), אושיט להם יד ואדריכם בדרכי היושר, לפסוע צעד אחרי צעד עדי יגיעו הם ליעדם הנכסף.

"…וכבר אמרו (תנא דבי אליהו רבה כה) שחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מַעֲשַׂי לְמַעֲשֵׂי אברהם יצחק ויעקב. וְעִם כי דלונו מאד, את אשר בכוחנו לעשות נעשה, שלא לְפַנּוֹת אֵ-ל מדעתנו ולא לפנות לבבנו לבטלה, וה' אלהי'ם יעזור לנו… ('פלא יועץ' ערך שקידה)

נחתום בדברי המדרש (בראשית רבה עח, יד) :

"אמר רבי אבהו: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו. אפשר יעקב אמיתי היה ומרַמה בו?! אלא אימתי היה הוא בא אצלו? לעתיד לבוא! הדא הוא דכתיב (עובדיה א, כא): וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה, וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט)."

בתקוה ובתפילה שהנה ימים באים והבטחתו זאת של יעקב שלימתא בחיר האבות, תתגשם מול עינינו 'ובא לציון גואל', במהרה בימינו.

* * *

לעת הסיום נבהיר הבהרה חשובה לגבי כל הנכתב במאמר:

השאיפה ל'מושלמות' ככל תכונה אנושית יש לה צדדים לכאן ולכאן, ועל האדם להטותה ולכוונה לעבר החיובי, לעתים בשילוב עבודה עצמית, כדי לאזן את הנטייה .

'פֶּרפֶקציוניזם' –(שְׁלֵמוּתָנוּת) בגרסאות הקיצוניות שלה הינה הרסנית וחייבת טיפול. יובהר שהסובלים מכך אינם הופכים להיות 'צדיקים' או חלילה 'רשעים'…

במאמר שלפניכם ניסינו להבליט את הטעות בגישה שאומרת 'או הכל או כלום', שעל פנֶיה נראית שהיא שיטה המעודדת עשיה חיובית והגעה לשלימות, אך מהר מאוד מביאה לידי רפיון ידיים וחוסר רצון להשקיע הלאה.

תמורת זה, נציב לנו את היעד מול העיניים, ולאט לאט נתקדם לקראתו.

ובשם ה' נעשה ונצליח!

"תָם, גם אם לא נִשלם …"
לתגובות הארות והערות [email protected]
להאזנה לקו 'עולמות' 08-61-61-682

הרב דוד רוזנברג, יו"ר מכון 'עולמות'

להזמנת הרצאות, סדנאות ופגישות אישיות: 0527624095

הכל או כלום – לחצו כאן להורדת המאמר