הסבא מנובהרדוק
הרב יוסף יוזל הורוביץ הידוע כ"סבא מנובהרדוק" זצ"ל: נולד בשנת ה'תר"י בפלונגיאן שבליטא. כבר בצעירותו ניתן היה לראות, כי היו בו כישרונות מיוחדים. בגיל 16 מינהו אביו למגיד שיעור שלמדו בביה"מ בעיירה. בגיל 18 התארס עם בת עיירת שוויקשנה אולם לאחר האירוסין נפטר ל"ע חותנו ורבינו נאלץ לקחת על שכמו את פרנסת כל משפחת חותנו. בתחילה התעסק במסחר והיה נוסע לרגל עיסוקיו לעיר קליפדה ממל. שם בעקבות פגישה עם ר' ישראל סלנטר עזב את כל עיסוקיו והתמסר כולו ללימוד המוסר בהדרכת רבו החדש. הוא הצטרף לכולל שהקים בעיר קובנה, וניצל את הזמן בלימוד ללא הפסקה.
במשך שנה ותשעה חודשים הסתגר בבית בעיירה סלובודקה ליטא ולא הניח לאיש להיכנס אליו, כעבור תקופה זו נפגש עם "הסבא מקלם", אשר שכנע אותו שכיום אסור להסתגר לבד ולהתפתח, אלא חייבים להשפיע על העולם. על כן החל לערוך מסע בקהילות היהודיות הגדולות, הקים בתי מדרש ללימוד גמרא עם מוסר בהתאם לשיטתו בסיוע קרן הנדיב ר' עובדיה לחמן מברלין. בשנת ה'תרנ"ו החליט שכדי להשפיע על בני דורו יש לפתוח ישיבה, שתהיה מרכז רוחני לפעילותו להפצת המוסר לבני העם. המטרה המרכזית שהגדיר לעצמו היא: 'להחדיר בליבות הכל, שידע האדם מהי חובתו בעולמו'. מיקום הישיבה נבחר בעיר נובהרדוק, ועל שמה הישיבה נקראה.
יסודותיה של השיטה הם שאין ללכת באמצע. צריך להשתחרר מהרצונות, התאוות, הגופניות והחומריות, ויש להידבק אך ורק בתורה וברוח. יש לשבור את כל המידות בלי להשאיר מהם שום נטייה ושורש. הנגיעות הורסות את שיקול הדעת למידות ולמעשים, ועל כן יש להיזהר מאוד מכל נגיעה ולבטל אותה לדוגמא: אם מצא שהנגיעה שלו היא כבוד – צריך לבזות את עצמו עד שהיא תתבטל. וכן שיטה זו קיצונית בסוגיית הביטחון, והיא גורסת שכמעט ואין לעסוק בהשתדלות, אלא רק ביטחון. לימוד מוסר בסערת נפש- ברעש, ולמשך שעות רבות. וכן יש להתפלל ברעש. על התלמידים להתאגד בחבורה.
בשנת ה'תרע"ו עבר יחד עם הישיבה לעיר הומל, שהייתה רחוקה יותר משדה הקרב.
בשנת ה'תר"פ עבר עם חלק מתלמידיו לקייב לחזק את הפליטים שנמצאו שם. התנאים הסניטריים היו קשים ורבים נספו במגפה. רבינו ניסה לסייע לחולים, אך נדבק בעצמו והשיב את נשמתו ליוצרה. נפטר ב-י"ז כסליו ה'תר"פ בקייב שבאוקראינה. חי כ-69 שנים. לאח"מ הועלה ונטמן בחלקת הרבנים האשכנזים שבהר המנוחות בירושלים.
אביו: ר' שלמה זלמן. אשתו: בתו של ר' יעקב שטיין מרבותיו: ר' ישראל סלנטר, ר' אברהם שינקר, ר' שמחה מרדכי זיסקינד
זיסל זיו ה'סבא מקלם'. מתלמידיו: ר' אברהם יפה'ן חתנו, ר' ישראל יעקב ליובצ'נסקי חתנו, ר' יהושע לב ר"י נובהרדוק בלובר, ר' יואל ברנצ'יק ר"י נובהרדוק בצריצין, ר' אברהם זלמנ'ס ר"י נובהרדוק ברוסטוב, ר' דוד בליאכר מקים רשת ישיבות "בית יוסף" ברחבי פולין ור"י בית יוסף במזריץ', ר' יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלר, ר"י בית יוסף בבני ברק, ר' שמואל וינטרוב ר"י בית יוסף בפינסק, ר' אהרן וינשטיין ר"י בית יוסף בתל אביב, ר' הלל ויטקינד מייסד ישיבת בית יוסף בתל אביב, ר' חיים אפרים זייצ'יק ר"י בית יוסף בבוצ'אץ', ר' ירחמיאל אליהו בוצ'קו ר"י עץ חיים במונטרה, ר' דוד בודניק, ר' שלמה בלוך, ר' קלמן גולדברג.
חתניו: ר' אברהם יפה'ן ראש ישיבת נובהרדוק, ר' רפאל אלתר שמואלביץ רבה של סטוצ'ין, ר' ישראל יעקב ליובצ'נסקי משגיח בישיבת אהל תורה, ר' ראובן סילבר שליוואנסקי.
מספריו: • מדרגת האדם – שני חלקים.
באחד מימי השישי היה רבינו בדרכו לעיירה מרוחקת, שבה תכנן לשהות במהלך השבת. כשהגיעה העגלה ליעדה, פנה לחפש אכסניה, שבה ישהה בשבת. כשהגיע לשם, הוכנס לחדר, שבו השתכן יהודי נוסף. מיד כשנכנס רבינו, התחיל את הכנותיו לשבת, שכן השעה הייתה מאוחרת. הוא הוציא את בגדי השבת שלו וחיפש מברשת ע"מ לנקותם, אולם זו לא נמצאה. שכנו לחדר שראה את חיפושיו הגיש לו את המברשת שלו. רבינו נטלה בתודה, ניקה את חליפתו ופנה לשאר ההכנות. כשחזר לחדר, רצה להחזיר את המברשת לבעליה, אולם שכנו כבר יצא לביה"כ. הוא הניח את המברשת בצד יחד עם דברי המוקצה שלו ויצא לתפילה. כך עברה השבת, כשהמברשת ברשותו. בצאת השבת, כשחזר רבינו לאכסניה, נוכח הוא לראות, שהיהודי כבר יצא לדרכו, והמברשת נותרה בפינת החדר. הצדיק היה מודאג עד מאוד. כיצד ימצא על בעלי המברשת ע"מ להחזיר לו את הפיקדון? הוא לא ידע דבר על היהודי מלבד שמו ושם משפחתו )שלמה לוי(, אותם בירר אצל בעל האכסניה. עברו שנתיים מאותו מקרה, ורבינו הסתובב בכל רחבי רוסיה, כשהוא מקים סניפים לישיבתו בערים השונות. בכל מקום אליו הגיע לא שכח לשאול אודות בעל המברשת. מנסה נואשות להשיג מישהו, המכיר אותו שידע לומר עליו פרטים מזהים. פעם אחת הגיע לפתרון חלקי של
התעלומה. באחת העיירות פגש אדם, שאמר שהוא מכיר את אותו יהודי והוא מתגורר במוסקבה. אולם לא ידע היכן בדיוק מתגורר. "מי שעזר לי להגיע לידיעה הזאת, יעזור גם להגיע לאותו יהודי ולהחזיר את המברשת" אמר באמונה וביטחון. חלפו שנתיים נוספות והמברשת עדיין מלווה אותו לכל מקום אליו הוא מגיע והרב חוקר ודורש למצוא את בעל המברשת. כך עברו להם שבע שנים!. יום אחד נסע ברכבת כשצרורו בידו. לידו ישב יהודי, וכיוון שהדרך הייתה ארוכה פתחו השניים בשיחה. תוך כדי שיחה שאל הרב את היהודי היכן הוא מתגורר והלה השיבו במוסקבה. "במוסקבה?!", שאל בשמחה. "ואולי מכיר אתה יהודי בשם ר' שלמה לוי?" -"בודאי", ענה היהודי, "הוא שכן שלי!".
"ברוך ה!'", אמר הרב ואנחת רווחה פרצה מפיו. למראה פליאתו של אותו יהודי, הוציא רבינו מאמתחתו מברשת ישנה והגישה לו. הלה הביט בפליאה ולא הבין מדוע הרב הוציא מברשת. חלפו שניות אחדות והרב פתר את סקרנותו. "עכשיו אני ממנה אותך שליח להחזיר את האבידה, שהייתה מופקדת אצלי שבע שנים!".
הסבא מנובהרדוק היה יוצא להתבודדות ולחשבון נפש, ביער סמוך לישיבת נובהרדוק. באחד הימים גילה בקתה עזובה, שבנוה חוטבי עצים לתקופה בה חטבו עצים באותו אזור. שמח הסבא על המציאה שנתגלתה לו, ומני אז השתמש בה רבות, הביא לשם ספרי מוסר, ולא פעם גם התפלל בה, התייחד בה וערך את חשבון נפשו באין מפריע.
לילה אחד הדליק את נרו, וישב ולמד בבקתה זו ברגש ובהתעלות, מתוך השתפכות הנפש ודבקות בבורא. שעה חלפה ולאחריה עוד אחת ועוד אחת, והסבא לא שת לבו לזמן החולף. יושב ולומד בהתמדה. ונר, כדרכו של נר, כילה את חלבו וכבה. ישב הסבא ודמם. אף לא ביקש ולא התפלל. מה לו להתפלל? הן הקדוש ברוך הוא רואה אותו , ויודע שרוצה ללמוד, ומה לו לבקש? אבא ייתן לו מה שהוא נזקק לו, הוא צריך רק לחכות בסבלנות. לפתע נפתחה דלת הבקתה. דמות אדם נראתה בפתח, ובידה נר דולק. הניח הזר את הנר בפמוט הריק, ויצא אל הרוח, הקור והחשכה. הסבא לא הרהר מי היה האיש. ואם היה אליהו הנביא? או שמא מלאך? או אולי שליח בשר ודם ששלח הקדוש ברוך הוא? אז מה?! מה לו ומי לו מי הייתה אותה דמות פלאית? העיקר אביו שבשמים שלחו, והוא הדואג לכל מחסורו, כעת יש לו אור, ויוכל להמשיך וללמוד עד הבוקר.
אתא בוקר, הסבא כיבה את הנר, ולקחו עמו לישיבה. העמידו במקומו למזכרת, סיפר לתלמידיו את הסיפור וקרא לנר בשם ”נר הביטחון“. התפעמו תלמידי הישיבה והתרגשו מן הסיפור. מן הביטחון השליו, השקט, היצוק, של רבם. ברור היה לו, כי אם הוא זקוק לאור, ישלח לו הקדוש ברוך הוא את האור, בצורה זו או אחרת. ולא זאת בלבד, אלא שאם לא נשלח אליו השליח סימן שאינו זקוק לאותו דבר…
כחלוף השנים, פרצה שריפה בעיר. הבתים, עשויי העץ, בערו באש המכלה באין מפריע. ומאמציהם של האנשים לכבותה היו כלעג לרש. מהרו בני הישיבה להוציא את ספרי הקודש מן הישיבה, בטרם יהיו למאכולת אש. ספרי התורה, התפילין והספרים הוצאו, וראו זה פלא, תפילתם של בני הישיבה נענתה, והאש דעכה. בניין הישיבה נותר שלם על תלו אך מחמת החום העז הותך נר הביטחון, ואיננו. הבחורים הצטערו עד מאוד על אובדנו של נר הביטחון, וכאבו את העובדה שלא חשבו לחלץ אותו כמו שחולצו יתר ספרי הקודש. רב היה הצער וגדולה האכזבה אבל היה אחד שלא הצטער כלל. היה זה הסבא מנובהרדוק בעצמו. ”כל עוד היה לנו נר הביטחון“, אמר לתלמידיו, ”אות היא שנזקקנו לו. כשאיננו – סימן שאיננו זקוקים לו עוד…“. זהו כוחו של ביטחון. לדעת מתי צריך את הנר, ומתי לא… צריך או לא צריך? או שתיתן לי, או שתיתן לי להבין שאיני צריך…
הסיפור הבא נכתב בצורת שיר, על ידי רבינו יעקב ישראל קנייבסקי, 'הסטייפלר', וז"ל:
"ביער גדול וגבוה בין שדרות שקמה
בית קטן קבוע משנות קדם הוקמה,
ואחד קדוש ונורא מתבודד לו שמה
ועוסק בקדושה ובטהרה בתורת ה' תמימה.
ויעמול בתיקון המידות וירדפם עד חרמה…
ועל בטחונו בקונו הנפלאה והרוממה
נתן ליבו ועינו מימים ימימה…
ובאחד הלילות וזה שעות כמה
לומד הצדיק בהתפעלות בהשתפכות הנשמה,
ושעה אחר שעה חולפת ונעלמה
והנר דולק בדומיה עדי שמנו נשלמה.
והצדיק אביר תקוותו ובטחונו בקונו עצומה
להיות אור בביתו, היפלא מה' מאומה?
הנר אך כבה, ואיש נכנס פנימה
ונר הניח בענווה, ויעלם האיש פתאומה.
בית אימי, עמ' 145.
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
