בחותמותיהם של הנושאים בתפקיד החשוב של "ריש גלותא", אותם נשיאי היהודים בבבל אחרי חורבן בית מקדשנו, מסורת שנמשכה גם דורות ארוכים תחת הח'ליפות המוסלמית במדינה, התנוסס סמל מוזר: זבוב.
הסיפור מאחורי הסמל, הוא סיפורו של ריש גלותא בשם בוסתנאי בן חנינאי, בנו של כפנאי, שהיה ריש גלותא אחרי מר זוטרא בנו של רב הונא. לא כל ראשי העם היהודי בגלות היו מודל לחיקוי, ונגד חלקם נרשמו ביטויים חריפים מגדולי ישראל, אך רבים אחרים היו מיוחסים למלכות בית דוד, תלמידי חכמים ועשירים.
המלך הפרסי יזדגרד השלישי, החליט להכרית את כל זרע מלכות בית דוד – והחל לבצע את זממו.
לילה אחד, והנה הוא חולם כי הוא עומד בתוך שדה יפהפה, ועם הגרזן שבידו הוא הורס את כל עצי הפרי הטעימים.
כאשר נשאר רק שתיל אחד אחרון, נעמד מולו מלך אדמוני שתפס ממנו את הגרזן, תקע אותו במצחו והזהיר אותו: אל תשמיד את הנצר האחרון! מספיק הרסת את כל העצים, אין צורך שתעקור גם את השתילים הרכים!.
החל המלך, בחלומו, להתחנן ולבקש על נפשו, תוך שהוא מבטיח כי ישמור על השתיל האחרון וממנו יחדש את כל הגן.
יזדגרד התעורר מבועת מהחלום, ומה מאוד נדהם לגלות כי הוא שוכב בתוך שלולית של דם…
באופן דומה לסיפורו של פרעה בפרשיות הקודמות, הוא פנה אל כל יועציו אך הם לא ידעו לפתור את החלום, עד שאחד מהם הציע להביא חכם יהודי, אולי הוא יטיב למצוא את הסיבה לחלום המפחיד, שהפך למוחשי.
החכם היהודי שהובא אל המלך, היה חמיו של חנינאי, והוא פתר לו את החלום כך: הזקן האדמוני היה דוד המלך, והוא כעס על כך שהרגת את כל זרעו ולכן הזהיר אותך לשמור על השתיל האחרון, הלוא הוא העובר שנושאת ביתו של החכם, שהרתה לחנינאי לפני שהוצא להורג.
המלך קיבל, ושמר מכל משמר על האישה היהודייה. לבנה הנולד למזל טוב, קראו בוסתנאי, על שם הבוסתן – השדה, שראה המלך בחלומו.
כאשר גדל הילד, והפך לריש גלותא, כבש הח'ליף המוסלמי עלי אבן אבו טאלב את בבל, ובוסתנאי יצא לקראתו, שכן הוא היה שליט אוהד ליהודים, ובתקופתו, בזכות הקשרים החמים עם ריש גלותא וראש הישיבה, פרחו הישיבות בסורא ונהרדעא.
אך כאשר הגיע בוסתנאי אל הח'ליף, התייצב מול השליט המוסלמי יהודי נוסף, שאף הוא הציג את עצמו כ'ריש גלותא'…
בזמן שהתלבט אבו טאלב למי להאמין, התיישב זבוב טורדני על מצחו של בוסתנאי. להפתעת הח'ליף, בוסתנאי לא הזיז את ידו כדי לגרש את הזבוב, ולתמיהת עלי, השיב: כך מקובלני מבית אבי אבא, מבית דוד המלך. כאשר עומדים לפני המלך, לא מזיזים את היד שלא לצורך המלך.
הח'ליף לא היה זקוק ליותר מכך, אישרר את מנהיגותו של בוסתנאי כ'ריש גלותא', ומאז שולב הזבוב בסמל ראשי הגלות היהודיים עד לביטול המוסד המפואר כעבור שנים, על ידי ח'ליף מוסלמי אחר.
סיפור על נצחיות מלכות בית דוד, ניצחון שבט יהודה.
***
בהפטרה לפרשת השבוע, אנו קוראים על נבואת יחזקאל, שהצטווה מפי ה' לקחת עץ אחד ולכתוב עליו יהודה, עץ נוסף ולכתוב עליו ליוסף, לקרב אותם – והעצים יהפכו לעץ אחד. לתמיהת היהודים, אומר הקב"ה ליחזקאל, להסביר להם כי בזמן הגאולה העתידה, לא יהיו עוד שתי ממלכות, אלא "ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם".
הניצחון הסופי של מלכות בן דוד, משבט יהודה.
בפרשה, אנו נתקלים בסיטואציה הפוכה לחלוטין. המשנה למלך הוא יוסף, ויהודה הוא זה שניגש אליו להתחנן על נפש אחיו בנימין, לשלומו ערב בפני אביו, יעקב אבינו.
בשלב זה, יוסף הוא זה ששולט. הוא המשנה למלך, המשביר לכל ארץ מצרים, וזה שדואג לכל המשפחה. יהודה מנגד, הורד מגדולתו אחרי מכירת יוסף, ומשם התגלגל הסיפור של תמר, וכעת הוא ניגש אל יוסף.
אך המדרש, בראשית רבה בפרשתינו, מתאר זאת כפגישה בין מלכים.
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו'. 'כי הנה המלכים נועדו', זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדו', זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. 'המה ראו כן תמהו', ויתמהו האנשים איש אל רעהו. 'נבהלו נחפזו', ולא יכלו אחיו לענות אותו. 'רעדה אחזתם שם', אלו השבטים. אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מתדיין עם מלך. 'ויגש אליו יהודה', אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף, 'ורוח לא יבוא ביניהם', אלו השבטים. אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו?".
הקשר בין יוסף ויהודה, מתפרש לכל אורך ההיסטוריה היהודית. יהושע בן נון משבט אפרים בן יוסף, והוא יחד עם כלב בן יפונה משבט יהודה, אך יהושע נבחר למנהיג.
דוד מלך ישראל משבט יהודה, אך אחרי מות שלמה המלך – המלכות מתפרקת. לקראת הגאולה יהיה משיח בן יוסף, אך משיח בן דוד יהיה זה שיגאל אותנו, וכך בדוגמאות נוספות לאורך ההיסטוריה, ואין כאן המקום.
הגמרא כבר דנה בקשר ביניהם ובהבדלים ביניהם, ואומרת כי "יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה".
***
מדוע בסופו של תהליך, כאשר יהיה ייחוד ביניהם בזמן הגאולה העתידה לבוא, יהודה הוא זה שממנו תצא המלוכה, והוא יהיה במדרגה עליונה יותר? ההסבר הבא מבוסס על קטע מתוך מאמר של האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, ב'תורה אור' בפרשתינו.
יוסף הצדיק, כשמו כן הוא. מלשון הוספה וצמיחה – צדיק כתמר יפרח. יהודה לעומת זאת, הוא כנגד מידת המלכות, מידה הנמוכה יותר ממידת היסוד בסדר של עשרת הספירות, וכשמו כן הוא – מלשון הודאה. כדי להודות למישהו, יש צורך בביטול אליו. שכן אם הכל "מגיע לי", למה להודות למי שעשה עבורך?
לכן, יוסף היה המשביר כי שורשו היה גבוה יותר, ואילו יהודה הוא זה שהיה צריך לגשת אליו, שכן למידת המלכות אין לה משלה כלום, וכל מהותה שהיא מקבלת מהמידות הנעלות מעליה – ומשפיעה לעשיה.
בעבודת ה', מידת המלכות, היא העבודה מתוך קבלת עול, כי כך הצטווינו. לעשות את רצון הבורא.
אך מידת המלכות, בשורשה, נעלית יותר. לכן, לעתיד לבוא, יהודה יתעלה בדרגה נעלית יותר מיוסף, ודוד יהיה מלך על ישראל.
ירבעם בן נבט קיבל הצעה מהקב"ה: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". מספרת הגמרא במסכת סנהדרין, כי ירבעם לא קפץ על המציאה אלא שאל: "מי בראש", וכאשר נענה מהקב"ה כי "בן ישי בראש", סירב.
אמרו רז"ל, כי "גסות הרוח שהיה בו בירבעם – טרדתו מן העולם". הסיבה שירבעם בן נבט סירב לחזור בו, כי הוא לא חש את מידת הביטול. הוא לא היה מסוגל לכופף את רצונו מפני רצון אביו שבשמיים, ולא החזיק במידת השפלות.
אך לעתיד לבוא, מתנבא יחזקאל בהפטרה של פרשתינו, יתאחדו יוסף ויהודה – ואז, דווקא יהודה, דווקא בגלל שנכשל וידע להודות 'צדקה ממני', הוא זה שיגבר. בגלל הביטול.
למה תמונה מכפר דרוזי?
תודה על דברי התורה המענינים
מרתק!
צריך לבדוק את המקור של הסיפור שמופיע בשלל גרסאות כבר מתקופת הגאונים