בספר 'ראשית חכמה', מביא כמה מעלות, מה שאפשר לזכות בשבת, דברים גדולים מאוד.
'והנה קדושת השבת נתבאר בזהר הקדוש בחילוק שבין קודש למקראי קודש', בחגים מה אנחנו אומרים? 'מקראי קודש'. בשבת מה אנחנו אומרים? 'קודש'! מה ההבדל? החגים הם נקבעים על ידי החכמים, הם קובעים מתי יהיה חג, כי הם קובעים מתי יהיה ראש חודש, ולפי זה הם קובעים מתי יהיה החג, בשביל זה החגים נקראים 'מקראי' קודש. אבל שבת -פשוט נכנסת הקדושה שלה.
'פירשו ששבת הוא עצם הקודש המתגלה, ועל זה נאמר ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם. ואמר שסוד השבת הוא סוד הבן שעולה לבית אביו בלי רשות…', היינו שהקדושה נכנסת בעצמה, היא לא צריכה שום רשות. '…כמו הבן שנכנס לבית אביו בלי רשות…', ככה, השבת, הקדושה שלה היא באה, לא כמו הימים טובים שלכאורה צריכים לקרוא להם. '…והיינו מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקודש. ואמר בקודש ודאי כך הוא השבת שאין צריך הזמנה, ולפיכך לא נקרא השבת מקרא קודש. ואמר רבי יהודה השמחה והשמירה שביום השבת הוא בכל, משום שיום הזה מתעטר באבא ואמא ומתווסף קדושה על קדושתם. משום זה, יום זה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות וכל העולמות מתתקנים ממנו…', אח"כ הוא כותב, '…כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פירוש כי ביום השבת הוזהרנו בבירור לקדשו בקדושת עצמנו…', שכל אחד צריך לקדש את עצמו, '…זה מה שאמרו במכילתא על הפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת', אמר רבי אלעזר בן פרתא כל המשמר את השבת כאילו עשה את השבת.'
הפסוק אומר 'לעשות את השבת', מה זה 'לעשות את השבת'? הזוהר אומר שמי שמשמר את השבת כאילו עשה את השבת. עוד אומר הראשית חכמה שהשבת היא שורש כל הקדושות, כל הקדושות נמשכים מקדושת השבת.
אז צריכים להגיד שמה שהתורה ציוותה קדושים תהיו כי קדוש אני 'הוא שנתקדש ונמשיך עלינו בכל יום ויום מאור קדושת השבת אם נקדש עצמנו מעשיית מלאכה וטהרת המחשבה…', יוצא שלפי מה שאומר ה'ראשית חכמה', שמה שנצטווינו 'קדושים תהיו' את זה אפשר להמשיך על ידי קדושת השבת. כי השבת היא שורש כל הקדושות וכל הקדושות נמשכים מהשבת.
אח"כ נחזור לספר הזה.
מה זוכים בכל השמחה בשבת?
אז רבנו אומר שאדם צריך לדעת ששבת זה דבר גבוה מאוד. רבנו כותב שאדם צריך לשמוח מאוד בשבת, ועל ידי שאדם זוכה לשמחה גדולה בשבת על ידי זה זוכה שהיראה שלו, יראת ה', היא בשלמות, "… דהיינו עם דעת, כי בחל אפשר שיהיה היראה עם כסילות, בבחינת (איוב ד): "הלא יראתך כסלתך"…". אז למה בשבת אדם יכול לזכות שתהיה לו דעת? כי בשבת אדם זוכה להיות בן חורין, כמו שיסביר רבנו, אבל באמצע השבוע אדם הוא עבד. "…ועקר הכסילות הוא מחמת השעבוד שיש בחל, כי על ידי השעבוד אין הדעת שלם.", שאדם יש לו שעבוד הדעת שלו לא פתוחה, היא לא שלמה, היא לא משוחררת. אדם יכול שהדעת שלו תהיה דעת שלמה רק כשהוא בן חורין, אז יש לו רגיעות, ויש לו יישוב דעת. מה שבאמצע השבוע יש שיעבוד, השעבוד גורם לאדם שהדעת שלו לא שלמה.
"…, וכשיש חרות ואין שעבוד וגלות, אזי הדעת שלם כנ"ל. ועקר החרות על ידי התענוג והשמחה של שבת, בחינת (ישעיה נ"ח): "אז תתענג על ה'", הנאמר בשבת. ועל ידי זה נעשה חרות, בבחינת (שם נ"ה): "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה יוצאין לחרות…" – כי על ידי שמחה אדם יוצא מכל הצרות. שורש כל הצרות זה בלבול הדעת. אם אדם מתחיל להיות לו בלבול הדעת, וזה לא משנה איך תפס אותו היצר הרע, משם מתחיל להיות לו הצרות.
ושבת זה זמן שמתגלה האמונה, כי זה שורש האמונה שבת, אמונה פשוטה שכל מה שקורה זה רק ה'. אדם מתחיל להתבלבל – 'לא! אולי פלוני אלמוני? אולי אלמוני פלוני? אולי דולמוני דולמוני? אולי קישקושני קישקושוני?', מסכן הבנאדם, הוא רואה שיש הרבה בני אדם, מתחיל להתבלבל, אולי זה עשה, אולי זה אשתי, אולי זה התקשקש, כל זה בלבול הדעת! יש ה' בעולם, מה שהוא רוצה שיעשה, הוא רק עושה את הטוב ביותר, אנחנו בידיים שלו, וזהו, לא חושבים כלום!
ברגע שאדם מתחיל לחשוב על משהו חוץ מה' זה פירושו בלבול הדעת, הוא נכנס לפחדים, לדאגות, ממש לדיכאונות, נכנסים ממש לחרדות, יש להם בלבול הדעת, וכל זה בגלל שאין להם אמונה, 'כי בשמחה תצאו', מי שזוכה לשמחה, זה עולם החירות שמחה! אדם שמח, יודע שיש ה' בעולם, וזהו! לא מדאיג אותו כלום! הוא בידיים של ה', הוא לא בידיים של אף אדם בעולם. כי לבנאדם יש בלבול, הוא חושב שאולי האיש הזה יכול לעשות לו משהו, אולי יכול לנגוע בו, ואולי יעלילו עליו עלילה, הכל דמיונות! מה שיהיה זה ה' רוצה ומה שה' רוצה אנחנו רוצים, כי מה שה' רוצה זה טוב. אז מה יש בכלל לדאוג?
מה זה ביטחון? ביטחון זה אמונה ברורה וחזקה שכל מה שה' יעשה – לטובה! זה נקרא בטחון.
שמחה תלויה באמונה
כשאדם יש לו אמונה ברורה וחזקה שמה שה' יעשה זה לטובה! הוא רגוע, מחייך, הוא בידיים של ה', ומה שה' יעשה זה לטובה, אז גמרנו! נגמר! כל הדאגות נגמרו! כל הבלבולים, כל מיני בלבולים שאדם נופל בהם. בילבול הדעת זה סכנה לבנאדם, פירושו שאדם נפל מאמונה! כי אמונה ושמחה זה דבר אחד! אדם לא יכול 'אני מאמין' והוא לא בשמחה, אין כזו מציאות. אם אתה מאמין אתה בשמחה, אם אתה לא בשמחה אתה לא מאמין! כפשוטו! אתה לא מאמין בה'. בלי שום הסברים וקשקושים – אתה לא בשמחה? אתה כבר לא מאמין בה'! אתה מאמין בה' אתה בשמחה! מה יש? יש ה' בעולם! איזה רגיעות, איזה נעימות, מה יש? אתה רק בידיים של ה'. ועל ידי השמחה אדם יוצא מכל הצרות, כי בשמחה תצאו. והסברתי לכם שהצרות באות מהבלבול הדעת של הבנאדם, לכן אדם שיש לו אמונה אין לו שום צער, שום צרות, יש אמונה וזהו. יש ה' בעולם, וזהו! אין צרות! איפה יש צרות? כשאין אמונה יש צרות. מי שיש לו אמונה אין לו שום צרות! גמרנו! יש אמונה, וזהו. יש ה' בעולם, והוא מנהיג את העולם וזהו.
"…שעל ידי שמחה יוצאין לחרות. וכשיש חרות, הדעת בשלמות כנ"ל ואזי היראה כראוי" – אז הוא ירא רק מה', כי כשאדם הדעת שלו לא בשלמות הוא מתחיל לפחד מאנשים, מתחיל לפחד מכל מיני דמיונות, מתחיל לחשוב 'ואם יגידו ככה, ואם יעלילו ככה…', כל זה יראות נפולות, יראות נפולות הכל, הדעת לא בשלמות. כי אין, הדעת לא בשלמות. ובשביל שאדם יזכה שהדעת שלו תהיה בשלמות צריך שיהיה בשמחה, ואז הדעת שלו בשלמות, ואז הוא זוכה ליראה נכונה, שהוא ירא את ה'.
