הפסיכיאטר היהודי הדגול, ויקטור פרנקל, מספר על חוויה במחנה ההשמדה אושוויץ, ממנה למד עד כמה עמוק הקשר בין התקווה לעתיד טוב ליכולת ההישרדות (וכך כותב בספרו האדם מחפש משמעות 95): "יום אחד ניגש אלי אסיר בשם פ. הוא היה זקן ה'בלוק' שלנו [יחידת מבנים במחנה] ומלחין מוזיקלי ידוע. הוא לחש ברטט: 'דוקטור, הלילה חלמתי חלום ובו אני יכול להביע משאלה והיא תיענה. ביקשתי לדעת מתי המחנה ישוחרר וסבלנו יגיע לקיצו? הקול לחש לי: שלושים במרץ'.
פרנקל הפך להיות בטוח בחלומו והתמלא תקווה וכוחות חיוניים, הוא האמין וציפה לו, אבל ככל שקרב היום והתברר לפי הידיעות מחזיתות המלחמה כי החלום לא עומד להתגשם בתאריך המיועד, בריאותו התרופפה. לילה לפני התאריך הקובע, ב-29 במרץ, לקה בחום גבוה ולמחרת היום המובטח, ב-31 לחודש, נפח את נשמתו מטיפוס".
מסיפור זה ומאות אחרים כמותו בהם צפה במחנות הריכוז למד עד כמה חשוב התאריך שבו האדם יודע שיפגוש את המשמעות והתקווה של חייו.
ובכן, מה תאריך הגאולה המדויק? מתברר שיש מועד כזה.
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים: הקבצו ושמעו בני יעקב אל ישראל אביכם: ראובן בכרי אתה וגו'" – רש"י מביא מדרש מפתיע: "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לדבר דברים אחרים".
וכאן מזדעקת הציפייה לדעת מה התאריך שהתכוון יעקב לנקוב? אימתי קאתי מר?
יתירה מכך: העובדה המצערת היא שחלפו 4000 שנה מימי יעקב והמשיח לא בא. ובכן, האם התכוון לגלות להם שהוא יבוא רק היום, שבת פרשת ויחי תשפ"ג, כארבעת אלפים שנה יותר מאוחר מהמועד בו עמדו אז?! הרי היה מייאש אותם לחלוטין ומדחיק את הציפייה מהתודעה?
או אולי היה תאריך במועד מוקדם יותר ופספסנו אותו? אז מדוע הוא לא בא? ומתי כן יבוא?
עוד צריך להבין: למה התכסה הסוד? מה היה אכפת לקב"ה שיעקב ימריץ את בניו לצפות לגאולה?
הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כ/228 ואילך) בונה מהלך מרתק שמראה: א. עד כמה הגאולה קרובה ויכולה להתרחש בכל רגע. ב. המעשה האחרון שנותר כדי לחתום את התהליך.
יעקב התכוון להציע לבניו מקל וגזר. הוא רצה לשים על השולחן את האמת הלא קלה לשמיעה, אבל עמה לחשוף את ההזדמנות האדירה שנקרית לפתחנו. הוא התכוון לומר: זה לגמרי בידיים שלכם. אם לא תעשו כלום – זה ייקח הרבה זמן, אבל אם תתעלו על עצמכם – הגאולה מעבר לפינה.
והאמת היא שיעקב אבינו נוכח בכך בעצמו: שנות הרעב במצרים תוכננו להיות שבע שנים, כפי שצפה פרעה בחלומו, אבל ירידת יעקב למצרים הורידה ברכה על הנילוס, והנהר עלה והשקה את הארץ והרעב קוצר לשנתיים. כך היה גם בהמשך: גלות מצרים תוכננה ל-400 שנה, אבל היא קוצרה ל-210 שנים, וגם הן היו ברובן שנות תענוג ונוחות בבחינת "ויחי יעקב בארץ מצרים".
***
אכן, כך חיו יהודים גדולים בכל הדורות, בציפייה שזה יכול לקרות בכל רגע ממש. מסופר על החפץ חיים שכשהיה נוסע מהבית, היה לוקח עמו מזוודה סגורה. הוא לא פתח את המזוודה, אך מעולם לא יצא מהבית בלעדיה. אחרי פטירתו מצאו בה בגד שבת חדש. הם נזכרו שהחפץ חיים אמר פעם שראוי לקבל את משיח עם קפוטה חגיגית…
הנה דוגמה אחת לנס גאולה כזה: בשנת תש"ו, 1946, נפתח פתח צר לחצות את מסך הברזל הקומוניסטי. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר את אזרחיה שברחו לרוסיה בעת המלחמה ופתחה את הגבול בין רוסיה לפולין באזור לבוב. זאת הייתה הזדמנות נדירה לברוח מרוסיה הסגורה וקבוצת חסידים נועזים הקימו מעבדה לזיוף ניירות פולניים כדי לחלץ אנשים ממסך הברזל.
פעם התחוללה דרמה בגבול.
ר' ברל וחנה גורביץ' היו זוג צעיר, חודשים ספורים אחרי החתונה והתכוונו לעלות על הרכבת לפולניה. חנה החזיקה את הניירות הפולניים ובערל היה אמור לקבל אותם בגבול. הדקות חלפו והנער שהיה אמור להביא אותם לא הגיע. שוטרי ביקורת הגבולות החלו להתקדם לאורך הרכבת ולבערל אין ניירות. התחילה היסטריה משום שחנה הצעירה צפויה להפוך לעגונה לכל חייה. בערל יישלח לסיביר והיא לא תראה אותו יותר. החלו צעקות לכתוב לה גט בחיפזון, אבל לא היה מי שיכתוב ועל מה לכתוב והם נפרדו בכוח זה מזו.
בערל נשלח למחנה עבודה בתוך רוסיה ואילו חנה התגלגלה ללודז' ומשם לפריז. היא חיה בבדידות גמורה, אישה צעירה ללא עתיד וללא אופק. בימים ובלילות הייתה בוכה ולא היה מי שיאזין לה. אבל אדם אחד הבחין בכאב שלה: שכן שגר בדירה סמוכה בשם ר' איצ'ה גולדין, התעקש להציף אותה בתקווה. בכל בוקר היו יוצאים מהבניין ללכת לעבודה ואיצ'ה היה נעצר ומבטיח לה כי בעלה עוד יחזור. "את תראי שהוא יחזור, הקב"ה לא ישאיר אותך אומללה, אני מבטיח לך שהוא ישוב".
לא היה שום כיסוי למילים שלו, אבל הן נאמרו בביטחון שסחף את חנה להאמין להן. היא פיתחה תלות במילים שלו ומדי בוקר הייתה מחכה בחזית הבניין כדי לשמוע את איצ'ה מבטיח: "הוא יחזור".
בינתיים אירע נס ברוסיה. הממשלה הרוסית חתמה על עסקת חילופי אסירים עם פולין וקיצרה את העונש של 8 אסירים ושחררה אותם. באופן פלאי, אחד מהם היה ר' ברל גורביץ', שעונשו קוצר דרמטית. הוא הגיע ללודז' וניסה לברר לאן המשיכה קבוצת החסידים שיצאה מרוסיה לפני שנה וחצי? איש עסקים מקומי אמר שהוא מכיר אדם אחד מכל מאות האנשים שיצאו והוא יכול לשלוח אליו מכתב לברר היכן נמצאת גברת גורביץ'.
לאותו אדם קראו: "ר' איצ'ה גולדין"!. כך זכה ר' איצ'ה להיות מבשר הגאולה בעצמו לחנה גורביץ…
הנה כי כן: היה תאריך מקורי בו ר' בערל גורביץ היה אמור לצאת לגאולה והתאריך תוכנן להרבה מאוד שנים מאוחר יותר, אבל היה אדם אחד בקצה השני של אירופה שרומם עצמו לאמונה תמימה של "זכו", עד שהקב"ה פשוט לא היה יכול לאכזב אותו, ופתח שערי גאולה בפני הזוג הצעיר.
***
אבל אם כן, למה נעלמה השכינה מיעקב? מדוע נפל חושך על פניו ולא העביר את המסר המאיים והממריץ?
כאן טמונה ההבנה לצעד האחרון שנותר כדי לפתוח את השער לגאולה: הגאולה לא תבוא כתוצאה מהרצון של הצדיקים, אלא בכוח התחינה שלנו, המון העם. הגאולה לא תבוא כתוצאה מהלחץ או האיומים של גדולי ישראל, אלא רק כאשר כל אחד יהפוך להיות גדול בעצמו. הוא יבער בכוחות עצמו באותו רצון לגאולה שבוער בנשמתו של הצדיק.
הגאולה היא הרגע בו העולם יבחר באלוקים. הרגע בו ההכרה במציאות ה' והתשוקה בגילוי כבודו, תהיה חזקה כמו הרצון לכסף ולעוצמה גשמית. ולכן אי אפשר לכפות אותה על העם, אין טעם לאלץ את הקב"ה להביא אותה, כי אי אפשר לגאול אדם שטוב לו בגלות ולא תובע להיגאל.
נשים לב שכל ההיסטוריה היהודית היא בעצם תהליך של ירידת השכינה יותר ויותר למטה. היא העברת הכוח מידי האלוקים לידי הצדיקים ואחר כך מידי גדולי העם להמון העם, וזאת במטרה לתת לכל אחד את ההזדמנות לבחור בקב"ה בעצמו, מרצונו וביוזמתו.
