ערב שבת שלום ומבורך לכולם
פרשת ויחי שבת חזק
ראשי התיבות של טבת הוא הפסוק בתהילים כא כי תקדמנו ברכות טוב … שנשמע רק בשורות טובות ומשמחות
ונכנסים לשבועות גדולים וקדושים מאוד אלה תחילת ימי השובבי”ם (בשנה מעוברת ת”ת) שזה ראשי התיבות של פרשיות השבוע משמות עד משפטים שמרן רבינו הארי הקדוש זיעא גילה לנו שזה ימים נוראים ומסוגלים לתיקון האדם על פגם ברית הקודש הפה והעיניים
ועל אף שמרנן גדולי החסידות ובדורנו מרן כק נשיא הדור ופלאו הרבי מילובאוויטש סברו שהתיקונים האלה שזה כולל צומות וסיגופים היו שייכים לדורות הקודמים בגלל חולשת הדור ורק ליחידי סגולה ולשרידים אשר ה קורא ולמי שלא יזיק לו כמובן עדיין עושים זאת
דרך מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיעא מייסד תורת החסידות הכללית סברה יותר להתעסק בעשיה של ריבוי גדול בלימוד התורה בעיון בייחד עם תורת הסוד ועשיית מצוות וכשרות בהידור רב והקפדה בטבילה במקווה ותפילה באריכות
וזהירות בברכות הנהנין ועבודת המידות בן אדם לחברו באהבת ישראל ואכילה בקדושה ובטהרה לשם שמיים לברר ניצוצות הקודש שזה היום הכפרה הגדולה בדור חלוש ביותר שבוא אנו נמצאים כמבואר בתניא קדישא אגרת התשובה באריכות.
שנזכה להחיש הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד
עד מתי די לגלות הנוראה לצעוק ולבקש את בקשת משה רבנו עה למה הרעות לעם הזה בחוצפה דקדושה תיכף ומיד אמן ואמן
בחרבי ובקשתי (מח כב)
בצלותי ובבעותי (תרגום)
הבדל ברור יש בין חרב לחץ, בעוד שחרב משסף בעצמו ויש לו כוח עצמי בהיותו חד, ל"חץ" אין כוח היזק עצמי, אלא הדריכות ומתיחת הקשת היא נותנת לו את הכוח.
אף התפילות נחלקו באופן זה.
"צלותא" הוא סדר התפילות והנוסחאות הקבועות נמשל לחרב, שיש לו כאמור כוח סגולי עצמי, ואף בלא הכוונה הראויה מתקבל לרצון בכוח ורב ורבים שטבעו מטבע זו, אבל "בעותי" הם הבקשות שמוסיף האדם מלבו, אין להם כוח עצמי וללא רעותא דליבא אין להם ערך, ורק הדריכות ועוצם הכוונה שבהם נאמרים נותן להם כוח ותוקף להתקבל לרצון לפני אדון כל.
(בשם הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק)
הרמ"מ מאצק אומר: למה נמשלה התפילה לחרב וקשת?
אלא – מה חרב וקשת ככל שמחדדים ומשחיזים את החרב, וככל אלא שמותחים את החץ במיתר, כן החרב חותך מהר ועמוק יותר והחץ מרחיק וממהר יותר ליעדו.
הוא הדבר בתפילה, ככל שיהודי מכין את ליבו ואת כוחות נפשו לפני התפילה, כן תפילתו יכולה להעשות בהתאמצות המחשבה ובעומק יותר, ומרחיקה עד כסא הכבוד.
הוא אף ענה לחסידו ר' שלמה אייגר נכד הגאון ר' עקיבא אייגר שפנה אליו בשאלה, מה יענה לעתיד לבוא כשישאל אותו זקינו הגרעק"א מדוע איחר את שעת התפילה מחמת הכנותיו. אמר לו הרבי מקאצק, תענה שהרמב"ם פוסק שבעל מלאכה המחדד את סכינו כל היום ועשה את מלאכתו בסוף היום מקבל שכר פעולתו על עבודתו כל היום.
כי גם החידוד הוא חלק מהמלאכה…
אולם בזמן הזה שנתמעטו הלבבות המשילו המושלים – משל לאדם שהיו מגישים לפניו בביתו מטעמים משובחים ומעדני מלכים, אולם "חסרון" אחד היה בהם שמרוב שהיו שוקדים על תקנת המאכלים היו מאחרים את שעת האוכל, אך הוא היה שותק ומוותר – נוכח המעדנים המעולים שהוגשו לפניו לבסוף, ברבות הימים ירדה איכות המאכלים ולאחר המתנה ממושכת היה מקבל מאכלים פשוטים. פנה האיש ואמר: כל זמן שהייתם מגישים לפני מאכלים משובחים הייתי מוותר ושותק על האיחור, אבל עכשיו – עבור מאכלים פשוטים כאלו – מה לי להמתין? הגישו אותם לפחות בשעה המיועדת לאכילה…!
כן הדבר בתפילה – חסידים הראשונים שליבם היה כלב הארי ולאחר כל ההכנות היתה תפילתם – אש, מוחם ליבם ורמ"ח איבריהם, היו מאוחדים עם התפילה, והיו מקריבים אז לפני הקב"ה את מיטב חלבם ונפשם, ולכן נסלח להם "חסרון" האיחור. אבל דורות האחרונים בהם מרובה הסתר הלבבות ואף לאחר כל ההכנות אין ביכולתנו להגיש כי אם "מנחת עני", אז צריך לפחות להגישו במועדו ב"זמן תפילה", והן א-ל כביר לא ימאס ולא ישוב דך נכלם.
הרב הצדיק רבי מרדכי חיים סלונים זי"ע (רבי מאטעל) נשא פעם דברים לפני יהודים עמלים, וכה אמר:
יעקב אבינו לא מת – יעקב אבינו עסק במלאכה ובקניני העולם הזה "ויהי לי שור וחמור", אך הראשית והעיקר בחייו היתה התורה שלמד, ולכן נקרא "יעקב איש תם" תם ראשי תיבות ת'ורה מ'לאכה, תחילה תורה ולאחריה וטפל אליה מלאכה, ולכן מדגישים חז"ל "יעקב אבינו לא מת", אצל יעקב אבינו לא היה להיפך – מ'לאכה ראשית, ולאחריה ת'ורה.
מדוע נקראת פרשתנו בשם 'ויחי', בשעה שהאירוע המרכזי שבה הוא פטירתו של יעקב אבינו, וכל המאורעות שבפרשה קשורים למאורע הזה?
אלא כל עוד יעקב חי, לא הוכח עדיין ברורות שחיותו הרוחנית (קרי דבקותו בה') היא בבחינת חיים אמיתיים. כי אמת פירושה דבר שאינו ניתן לשינוי והפסק, והרי גם לגבי צדיק נאמר (אבות פ"ב) "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
רק עם הסתלקותו של יעקב, כשהתברר שהיה בתכלית הדבקות בה' עד הרגע האחרון, או-אז הוכח שהוא חי חיים אמיתיים.
זאת ועוד: חז"ל אמרו (תענית ה) "יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כי מכיוון שהדבקות בה' המשיכה להתקיים בבניו, שכולם היו צדיקים וקדושים, הרי זה כאילו לא מת.
לכן נקראת פרשתנו 'ויחי'.
(לקוטי שיחות חלק טו, עמ' 427-431).
* * *
על-פי הכלל 'נעוץ תחילתן בסופן' מובן שיש קשר מסויים בין הפרשה הראשונה של חומש בראשית לפרשה האחרונה. מה בין 'בראשית' ל'ויחי'?
אומר כ"ק אדמו"ר:
על "בראשית ברא" מפרש רש"י "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו". זאת אומרת שהעולם נברא כדי שישראל ימלאו את הכוונה של 'דירה בתחתונים' על-ידי התורה. זה גם תוכן "ויחי יעקב בארץ מצרים" – גם בהיותו בארץ מצרים, היה בבחינת 'ויחי', כי גם ממצרים – ערוות הארץ – עשה דירה לו יתברך.
(משיחת פרשת ויחי תשכ"ז).
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז,כח)
…הראשונים לא היו חיים, שהרי אמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בעל הטורים).
בהיות אדמו"ר ה'צמח צדק' ילד קטן, פירש לו מורו פסוק זה (על-פי דברי בעל הטורים): "שבע עשרה השנים הטובות ביותר של יעקב היו בארץ מצרים".
שאל ה'צמח צדק' את סבו, אדמו"ר הזקן: הייתכן שיעקב אבינו, בחיר שבאבות, מבחר שנותיו היו במצרים, ערות הארץ?
ענה לו אדמו"ר הזקן: כתיב (בראשית מו) "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גֹשנה", ואמרו במדרש תנחומא (באבער) "אמר רבי נחמיה: להתקין לו בית תלמוד שתהא שם תורה, ושיהיו השבטים הוגים בתורה". כשלומדים תורה – מתקרבים להקב"ה ('גֹשנה' מלשון הגשה וקירוב), ואז גם אם נמצאים במצרים אפשר להיות "ויחי" (בחיים אמיתיים).
(היום יום ח"י טבת עמ' יב).
* * *
המשמעות הפנימית של שאלת ה'צמח צדק':
'מצרים' מלשון מיצר וגבול, מצב שאינו מאפשר גילוי אלקותו יתברך הבלי גבול. עבודת האדם היא יציאת מצרים – לצאת מכל המצרים והגבולים, ולעבוד את ה' יתברך ללא מגבלות. אם כן – הייתכן שמבחר שנותיו של יעקב היו במצרים דווקא?
תשובת אדמו"ר הזקן היתה, שעל-ידי לימוד התורה אפשר שיהיה 'ויחי' גם ב'מצרים', כי התורה, שהיא בלי גבול, מגביהה את לומדיה מעל ומעבר לכל מדידה והגבלה.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 163-165).
* * *
אך עדיין קשה: מדוע היו מבחר שנותיו של יעקב במצרים?
אלא על-ידי זה שיעקב התקין ישיבה במצרים, 'ערוות הארץ', זכה לעילוי של "יתרון האור מתוך החושך".
אולם, אדמו"ר הזקן לא אמר במפורש דבר זה לנכדו. כי את הילד צריך לחנך שצריכים להתרחק מן הרע ולא לבוא במגע אתו. אין להסביר לילד, העומד בתחילת חינוכו, את היתרון הבא מהפיכת החושך לאור.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 160).
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע-עשרה שנה (מז,כח)
"ויחי יעקב" – יעקב המשיך אור וחיות אלוקיים,
"בארץ מצרים" – בעולם הזה הגשמי, הנקרא "מצרים" (מלשון מיצר וגבול),
"שבע-עשרה שנה" – המשכה זו היתה על-ידי בחינת טו"ב, ספירת היסוד, שכל ההמשכות עוברות על-ידה ["טוב" רומז לספירת היסוד, ככתוב (ישעיהו ג) "אמרו צדיק כי טוב", ונאמר (משלי י) "וצדיק יסוד עולם"].
(ספר המאמרים תרכ"ח עמ' נז-נח).
* * *
"ויחי יעקב בארץ מצרים" – על-ידי עבודתו של יעקב בהפיכת החושך של מצרים לאור, זכה ל:
"שבע-עשרה שנה" – בחינת אור וטו"ב (טוב בגימטרייה שבע-עשרה) אמיתי, כי "יתרון האור" הוא דווקא בבואו "מתוך החושך".
על-דרך מה שנאמר (תהילים לד,יג), "מי האיש החפץ חיים – אוהב ימים לראות טוב", כי תכלית החיים הוא לראות טוב.
(אור-התורה בראשית כרך ב' דף שנד-שנה).
* * *
רבי יהודה הנשיא היה דר בציפורי שבע-עשרה שנה, והיה קורא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – וחיה יהודה בציפורי שבע עשרה שנין (ב"ר)
בחינתו של "רבי" היא מידת התפארת, שהיא מידתו של יעקב. דבר זה נרמז במאמרו של "רבי" במסכת אבות (פ"ב) "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".
לכן מצינו כמה דברים שבהם דמה רבי ליעקב אבינו:
א) יעקב גר במצרים שבע-עשרה שנה, ורבי גר שבע-עשרה שנה בציפורי, שהיא כמו מצרים, כדכתיב (הושע יא), "יחרדו כציפור ממצרים".
וסימנך: "צפרי" עולה בגימטרייה ש"פ (380), כמספר "מצרים".
ב) ביעקב אבינו כתיב (בראשית מו), "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גושנה", ופירש רש"י – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כיוצא בזה מצאנו ברבי: רז"ל אמרו (מנחות קד) – "רבי יהודה מוריינא דבי נשיאה הווה" (היה להם לבית רבי מורה הוראות, ועל-פיו היו עושים כל דבריהם, רש"י).
(תורת לוי-יצחק הערות למסכת כלים עמ' שז).
* * *
יש לציין קשר נוסף בין רבי ליעקב אבינו:
נאמר בספרים ש"נשיא" הוא ראשי-תיבות ניצוצו של יעקב אבינו, היינו שכל נשיא בישראל הוא ניצוץ מנשמתו של יעקב. דבר זה מודגש ובולט באופן מיוחד אצל רבי, שנקרא שמו בישראל "רבי יהודה הנשיא".
(משיחת כ"ק אדמו"ר שבת-קודש פרשת דברים תשל"ה אות לט).
האלוקים אשר התהלכו אבותיי לפניו (מח,טו)
רבי יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר: לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דרבי יוחנן – אנו צריכין לכבודו; על דעתיה דריש לקיש – הוא צריך לכבודנו (ב"ר).
אומר הרב המגיד ממזריטש: מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
רבי יוחנן מדבר על בני-ישראל כפי שהם "מקבלים" את האור והשפע האלוקי הנמשך בעולמות ובנבראים. בבחינה זו – "אנו צריכין לכבודו" יתברך.
לעומת זאת, ריש לקיש מדבר על בני-ישראל כפי שהם בבחינת "משפיעים" כביכול (כמאמר "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים"), זאת אומרת שהם גורמים נחת רוח למעלה על-ידי עבודתם במילוי והשלמת הכוונה העליונה של בריאת העולם. בבחינה זו – "הוא צריך לכבודנו" (עבודתנו) כביכול.
(אור-תורה בראשית דף כ"א).
וידגו לרוב בקרב הארץ (מח,טז)
וידגו: כדגים הללו… (רש"י).
בפסוק זה יש רמז לנשמות דאצילות.
נשמות אלו, גם בהיותן למטה בעולם הזה ("בקרב הארץ"), הן משולות לדגים שבים ("וידגו לרוב"): כשם שהדג מובלע במקורו, ששם כל חיותו, וכשפורש ממקום זה מיד הוא מת – כך גם נשמות אלו הן בבחינת ביטול ודבקות מוחלטת באלוקות. אין בהן שמץ של פירוד והן "מובלעות" במקורן העליון.
(המשך תרס"ו פרשת בא עמ' קנ"ח).
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו (מח,יט)
טעם הדבר הוא, כי אפרים – ולא מנשה – הוא העיקר של יוסף. וסימנך:
א) אפרים הוא על שם "כי הפרני אלוקים", ותרגומו "אפשני", והוא כמו "יוסף" שפירושו תוספת וריבוי.
ב) אפרים הוא מלשון חן, כמו "אפריון (חן שלנו, רש"י) נמטייה לרבי שמעון" (סוף בבא-מציעא), וביוסף נאמר (בראשית לט) "וימצא יוסף חן בעיניו", "ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר". כן כתיב לקמן (מט) "בן פורת יוסף", ופרש"י "בן חן".
(תורת לוי-יצחק על הש"ס הערות למס' מנחות עמ' רמה).
בך יברך ישראל… ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (מח,כ)
אפרים ומנשה, אף שנולדו וגדלו במצרים, לא היו נחותים מראובן ושמעון, שנולדו וגדלו באוהלו של יעקב, כדכתיב (לעיל פסוק ה), "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".
ולא עוד אלא שבמידה מסוימת היה בהם עילוי ויתרון על ראובן ושמעון – המעלה של "יתרון האור מתוך החושך". משום כך יתברכו בני-ישראל באפרים ומנשה דווקא.
(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 462).
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (מח,כב)
"שכם" – רומז לאהבה לענייני העולם. כדכתיב (בראשית ט), "וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית", ונאמר (מלכים א יח) "ואתה הסבות את לבם אחורנית".
"שכם אחד" – בכוחו של יוסף להפוך את בחינת "שכם" לבחינת "אחד", דהיינו להפוך את האהבה בענייני עולם-הזה לאהבה לאלוקות.
"על אחיך" – לאחר שהשבטים כבר ביררו את חלקם לפי מדרגתם ומעלתם, בא ה"בירור שני" דיוסף. כי יוסף, שהיה נשמה דאצילות, היה בכוחו לברר גם בירורים כאלו שאחיו לא היו מסוגלים לברר.
(ליקוטי-תורה דברים דף פ' עמ' ב').
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מט,א)
ואגידה לכם: ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה… (רש"י).
אף-על-פי שבפועל מנע הקב"ה מיעקב לגלות את הקץ לבניו, מובן שכיוון שיעקב היה מרכבה לרצון העליון, הרי גם ה'ביקש' שלו היה כפי הרצון העליון. יתרה מזאת, ידוע שבקשת צדיק אינה חוזרת ריקם, ובפרט כשהדבר נכתב בתורה, שאז זו הוראה נצחית לכל הדורות.
ביאור הדברים: כשם שיעקב ביקש לגלות את הקץ, כך גם עלינו לרצות ולבקש שיהיה 'גילוי הקץ' – ביאת המשיח. כמאמר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". בקשה זו עצמה נותנת סיוע ועידוד רב בעבודת הבורא. כנראה במוחש, שכאשר אומרים ליהודי כי "הנה הנה משיח בא", ו"ווי וואנט משיח נאו" (=אנו רוצים משיח עכשיו) – הרי זה מעורר אותו ומזרזו לבטל מעליו כל עניין שיכול לעכב חס ושלום את הגאולה.
(ליקוטי שיחות כרך כ, עמ' 228).
יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך (מט,ח)
לקמן בפסוק י' נאמר "לא יסור שבט מיהודה גו'" והכוונה היא על דוד ושלמה.
הקדמת "ידך בעורף אויביך" ל"לא יסור שבט מיהודה" רומזת לכך שעוד קודם ביאת המשיח (שיהיה מזרע דוד ושלמה), והיינו כבר בזמן הגלות, נזכה למצב שאימה ופחד יפלו על שונאינו.
(קונטרסים חורף תשל"ח, עמ' 110-111).
יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך (מט,ח)
יהודה – רומז להודאה וביטול הבאים מעצם הנפש.
"יהודה אתה" – רומז להתגלות בחינה זו (אתה – משמעו לשון נוכח, גילוי).
"ידך בעורף אויביך" – בשעה שמתגלית בחינת עצם הנפש, אזי אויביך – הרע שבך, מפנה אליך את עורפו ובורח ומתבטל. לא כפי שהיה בשעת יציאת מצרים, שבני-ישראל ברחו מן הרע – "כי ברח העם" – והרע נשאר בתוקפו, אלא שעל-ידי התגלות עצם הנשמה הרע נדחה ונתבטל לגמרי.
(המשך תער"ב כרך ב, עמ' תתיא).
גור אריה יהודה (מט,ט)
כמה מהשבטים נמשלו כאן לבהמות וכמה לחיות (יהודה – אריה, יששכר – חמור, נפתלי – אילה, בנימין – זאב).
משמעותם הפנימית של הדברים:
החיות מסמלות מצב של תוקף והתגברות באהבת ה', העלאה מלמטה למעלה; כנאמר (יחזקאל א), "ופני אריה אל הימין" שזה בחינת 'רצוא'. ואילו בהמות מסמלות קבלת עול מלכות שמים, המשכה מלמעלה למטה; כדכתיב (שם), "ופני שור מהשמאל", עניין ה'שוב'.
כלומר, השבטים שנמשלו לבהמות – עבודתם היא בבחינת 'שוב'. לדוגמה: יששכר, שנמשל לחמור, עבודתו היתה ביגיעה בתורה, שעניינה המשכה מלמעלה למטה, מתוך קבלת-עול מוחלטת – "כחמור למשא".
לעומתם, השבטים שנמשלו לחיות – עבודתם היא בבחינת 'רצוא'. לדוגמה: בנימין שנמשל לזאב, על שם המזבח שהיה בחלקו (שהיה 'טורף' את הקרבנות, כזאב שטורף את קורבנו). עבודת הקרבנות היא – העלאת הבהמה הגשמית למעלה.
(אור-התורה, בראשית, עמ' 1984).
כיבס ביין לבושו (מט,יא)
מכל מצווה שאדם מקיים נעשה 'לבוש' לנשמתו, שתהיה צרורה בצרור החיים את ה'. אך המשכת קדושה עליונה זו תלויה בשמחה של מצווה דווקא.
זהו שרמז הכתוב: "כיבס ביין לבושו" – יש להקפיד שלבושי המצוות יהיו "מכובסים" ב'יין', שהיין מסמל שמחה, כנאמר (תהילים קד), "ויין ישמח לבב אנוש".
(תורה-אור בראשית דף מו ע"ב).
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר הריי"צ:
הדרך להגיע ל'יין' – שמחה של מצווה – היא על-ידי לימוד פנימיות התורה – 'יינה של תורה'. הלימוד וההתבוננות בהשגה אלוקית מעוררים בלב האדם רגש של אהבת ה'. אהבה זו תתבטא אחר-כך בקיום מצווה מתוך שמחה גדולה ובחיות יתרה.
(ספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 59).
חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב (מט,יב)
בזוהר כאן נאמר ש'יין' הוא תורה שבכתב, ו'חלב' – תורה שבעל-פה.
אומר על כך הגה"ק המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:
רז"ל אמרו (גיטין ס), "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על-פה, ודברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב".
לכן תורה שבכתב, שנמשלה ליין, נאמר עליה "חכלילי עיניים מיין". כי בתורה שבכתב צריך לראות את הכתוב בעיניים. לעומת זאת, התורה שבעל-פה, שנמשלה לחלב, עליה נאמר "ולבן שיניים מחלב", כי יש צורך לומר את הדברים בפועל, על-ידי חמשת מוצאות הפה.
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר, כרך א, עמ' רנ"ג-רנ"ד).
יששכר חמור גרם (מט,יד)
אמר הבעל-שם-טוב:
יששכר – יש שכר רב.
חמור – חומריות העולם והגוף.
"יששכר חמור גרם" – ההתעסקות בבירור וזיכוך החומר גורמת ומביאה לאדם שכר רב.
(צוואת הריב"ש סי' ק' עמ' 34).
* * *
איתא בספרים ש'חמור' ראשי תיבות חכם מופלג ורב רבן.
אומר רבי לוי-יצחק שניאורסון:
החמור, שמוכן תמיד לשאת משא כבד ואינו מתנגד לזה כלל, מסמל שיא של שפלות והכנעה. כשאדם קונה בנפשו את מידת הענווה והביטול הזאת – הוא זוכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה. כמאמר "ונפשי כעפר לכול תהיה, (ועל-ידי זה) פתח ליבי בתורתך".
(לקוטי לוי יצחק לזוהר כרך א, עמ' רעז).
הנותן אמרי שפר (מט,כא)
שהם משפרין אמרים שניתנו בשופר (דברי תורה שניתנו על-ידי קול השופר) (ב"ר).
אומר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
'שפר' רומז לפנימיות התורה, הנקראת 'נופת צופים', והיא 'משפרת' את חלק הנגלה שבתורה, כמו הנשמה שנותנת כוח לגוף (בזוהר מכנים את חלק הנגלה 'גופא', ואת חלק הנסתר – 'נשמתא').
פירוש הדברים:
התורה היא ממוצע בין המאציל ב"ה להנאצלים, והיא כוללת (ככל ממוצע) את שני הדברים המתחברים על-ידה: הן 'הארת המאציל' הן 'שורש הנבראים'. 'הארת המאציל' שבתורה זו פנימיות התורה; ו'שורש הנאצלים' – חלק הנגלה שבתורה. זהו שנאמר (דברים כט) "הנסתרות – לה' אלוקינו, והנגלות – לנו ולבנינו".
פנימיות התורה 'משפרת' את חלק הנגלה שבתורה, שתאיר ותזרח בו בחינת 'הארת המאציל'.
(אור התורה בראשית כרך ב, עמ' 756-שעט).
בנות צעדה עלי שור (מט,כב)
בנות צעדה: אלין תריסר שבטין… (זח"א רא).
בהמשך לזה מפרש הזוהר שהפסוק "רבות בנות עשו חיל" (משלי לא) אמור על השבטים, ומקשה: והלוא לא היו אלא שנים-עשר איש, וכיצד נקראים 'רבות'? ומתרץ, ש'רבות' פירושו 'גדולות', כמו "זעקת סדום ועמורה כי רבה", שפירושו 'גדלה'.
אומר על כך כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
השבטים היו נשמות כלליות. בנשמתו של ראובן היו כלולות כל הנשמות הפרטיות של שבט ראובן; בנשמתו של שמעון היו כלולות כל הנשמות של שבט שמעון; וכן בכולם. לכן נקראו 'רבות'–'גדולות', כי נשמותיהם היו 'גדולות': כל אחת ואחת מהן כללה אלפי נשמות פרטיות.
(אור התורה כרך י, עמ' 2288).
בנימין זאב יטרף (מט,כז)
בנימין נקרא "בן אחר" (בראשית ל, כד), היינו העבודה של הפיכת בחינת 'אחר', נפש הבהמית, לבחינת 'בן'.
זהו שנמשל בנימין לזאב, הטורף את הבהמה [=הנפש הבהמית].
(אור התורה כרך ב, דף תי"ז).
ויגוע ויאסף אל עמיו (מט,לג)
ויגוע ויאסף: ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת (רש"י).
אברהם יצא ממנו ישמעאל, ויצחק יצא ממנו עשיו, היינו שעבודתם אִפשרה יניקת החיצונים, הנקראת 'מיתה'. לעומתם, יעקב, "שהיתה מיטתו שלמה ולא היה בה רשע" (פרש"י ריש פרשתנו), לא מת – לא היתה לקליפות שום יניקה מעבודתו.
(ספר המאמרים תרכח עמ' נז-נח).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה
