רבינו דוד נולד בשנת תק"ו לאביו רבי שלמה צבי זצ"ל, ולאמו מרת מלכה ע"ה. י"א שנולד בכפר ביאלא הסמוכה ללעלוב, וי"א בכפר פראדלא הסמוכה לשקטעקעטשין.
מסופר: כאשר הלכו האחים הקדושים הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע והרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע בגלות, נתוודע להם מהילד דוד"ל, והלכו לכפר ביאלע למקום דירת הוריו. בבית היה אז רק רבינו. שאלו אותו: "קינד לעב, תאמר לנו היכן הוא אביך". השיב: "הלך העירה". "ואמך היכן היא" שאלו. "אמי מיד תבוא לבית", ענה הילד. הם חכו עד שבאה, ושאלו אותה: "אמור לנו ההתנהגות של בעלך האיך הוא נוהג בכל דבר שעל ידי זה זכה לבן קדוש כזה". השיבה האם: "האמת אגיד, שאין אני רואה בו שום התנהגות מופרזה של קדושה וטהרה, כל עניניו הם פשוטים בתכלית הפשטות. אלא זאת היא ההבדל בינו לבין שאר פשוטי העם, כי בכל סעודת יום שבת קודש כשמשורר הזמר 'ברוך ה' יום יום', וכשמגיע להחרוז 'ויזכו לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות לשמה', הרי הוא מתחיל לבכות בכי רב, והתלהבותו מגיע לדרגא כזו עד שמכה את עצמו בכותל, ופוכר את ידיו, ומבקש בתחנונים מלפני אבינו שבשמים שיזכה לבן הגון וכשר, ובכייתו הולך ונמשך הולך ונמשך עד שמתעלף. ואני מוכרחת להקיצו לעוררו ולהשיבו לתחיה". כששמעו האחים הקדושים תשובה כזאת, אמרו: "אם כן כבר ניחא מה שזכה לבן קדוש כזה".
ימי נעוריו
עוד בימי נעוריו נתפרסם רבינו במדת אהבת ישראל שלו. ומסופר: אבי רבינו היה עני גדול ולא היה לו די כסף לקנות עבור רבינו בגדים, ובפרט לימי החורף הקרים, לכן הלך קרוע ובלוע. ופעם אחת כאשר היה הקור גדול מאד, נצטנן הילד ונחלה, ורק בחמלת ה' עליו החלים.
פעם אחת הרויח רבי שלמה סכום יפה, ומיד קנה מלבוש חדש לרבינו. הילד שמח שמחה גדולה במלבוש היפה והחם. אולם לא ארכה השמחה, היות שביום השני ראה איזה ילד קטן שהנהו הולך בבגד קרוע, ובוכה, וארכובותיו דא לדא נקשן רועד מחמת הקור. נכמרו רחמי רבינו עליו, פשט מלבושו החדש שכל כך שמח עליו, והלביש את ילד העני. כשבא לביתו ראתהו אמו בלי המלבוש, שאלה אותו: "דוד, איפוא השארת את הבגד העליון"? השיב: "לא שכחתיה, אלא נתתיו במתנה לילד עני". אמרה לו האם: "בני, רוצה נא מהר מאד אל החדר, וקח בחזרה את הבגד, הלא תדע אשר אם יראה אביך שאבדת את הבגד, אזי יכעס עליך, וגם יכה אותך במכות גדולות". הילד לא התפעל כלל, והשיב בשובה ובנחת: "הלא תדעי אמי יקירתי, לגבי עצמי בוחר אני יותר שיכה אותי אבא, מבאם יהיה לו עגמת נפש, כי הכאתו אותי תפעול עליו להפיג ממנו הכעס העצור בלבו". ולא רצה לקחת בחזרה את הבגד שכל כך נצרך לו.
עודו צעיר לימים היה כחו גדול וברכותיו נתקיימו. מסופר: פעם בהיותו בן ו' או ז' שנה, הלך אל האופה לקנות חלה קטנה לחדר. אולם לא היה לו כל הכסף הנצרך לכך. אמר לו להאופה: "אולי יאבה לזקוף לחשבון אבי ג' גדולים החסרים למען קניית החלה, יען שאין לאבי כעת כל הכסף, ואני צריך ללכת אל החדר ללמוד". הסכים האופה ומסר לו החלה בשביעת רצון. כשאך דרך הילד ממפתן המאפיה לחוץ, נכנסה הברכה בעיסה של האופה, העיסה שהיתה נמצאת אז בתוך העריבה עלתה בגבהה על שפת העוגן, והוכרח להביא כלים הרבה בכדי שהעיסה לא תפול על הארץ ותתקלקל, ואז יצא שמעו כי ברכה בו.
פרק האיש מקדש
כאשר הגיע רבינו לפרקו נשא את בתו של בעל בית מזיגה פשוט. חותנו שהיה איש פשוט לא הבין לדרכו של רבינו, והסיגופים שעשה היו לזרים בעיניו, וכמה פעמים העיר לו שיפסיק כבר עם סיגופיו. גם הפריע לו מה שמבלה רוב היום בבית המדרש, במקום לצאת לעבודה, ולהביא טרף לביתו. אך רבינו לא שם לב לדברי חותנו, אלא אחרי אכלו ושתו היה הולך אל העיר הסמוכה נכנס לבית המדרש ישב ולמד שם בשקידה רבה, וזאת היתה כל עסקו והתענינותה.
אמנם יום אחד עלה ערכו בעיני חותנו, ומסופר: פעם כאשר רצה רבינו לשוב אל הכפר לבית, לא היה לו כסף במזומן שהיה נצרך להנסיעה, והוכרח ללכת רגלי. בדרכו נתעייף ועמד לפוש. והנה עבר עגלה לידו, וראה שבעל עגלה הוא יהודי ממכריו הדר באותו הכפר. ניגש רבינו אל הכפרי ונכנס בשיחה עמו, וביקשו כי יען שאין לו כסף במזומן כי יקחהו על עגלתו חנם. הכפרי הסכים והרשה לו לעלות על העגלה וליסע.
כשנסע איזה מרחק עמד פתאום הסוס, ולא רצה ללכת בשום אופן, בעל העגלה הצליף על גבו בשוטו ולא הועיל, הצליף עוד הפעם נפחד הסוס והתחיל ללכת בדרך עקלתון, משך את רסנו ליישרו, נעמד הסוס ולא זז ממקומו. שוב נתרגז הכפרי והכה הסוס במכות נמרצות, נתעורר רחמי רבינו על הסוס, וגער בהבעל עגלה על אכזריות כזו. "ובכן מה יעשה" שאלו הבעל עגלה "הלא אי אפשר לעמוד באם הדרך". הציע לו רבינו: "ידידי ציית לי, ויהיה טוב לך, הכנס בפנים העגלה והתיישב מולי, פניך יהיו מופנים אל פני ותסתכל בי, והניח את הסוס ללכת איפוא שירצה, ותבטח בה' כי תבוא בשלום אל ביתך". הכפרי האמין בו, ועשה כדבר רבינו וישב בפנים פניו מול פני רבינו, וראה זה פלא, עבר רגע, וכבר ראה לפניו את בתי הכפר המוכרים לו, עוד רגע והנה עמד כבר על יד דלת הקרעטשמע אשר בעל הבית הוא חותנו של רבינו.
בעמדו על יד הקרעטשמע, הציע הבעל בית מזיגה: "למה לא תשתה מעט יין שרף, הלא כל כך התעייף מהדרך", ובכן מבלי שום שהיות נכנס הבעל עגלה בפנים הקרעטשמע, וציוה להגיש לו כוס מלא של יין שרף. שאל הבעל עגלה את בעל בית מזיגה: "אולי ידע כבודו איפוא הוא חתנכם"? "חתני" השיב לו החותן בטון של רוגזא, "על מי אתה שואל על חתני, צא החוצה ותמצאהו בודאי עומד בבטן הנהר וטובל שם או מגלגל עצמו בשלג". אמר לו הבעל עגלה: "איך אתה מבטל מכל וכל את ערך חתן שלך, כאילו הוא איש פשוט, איש מן השוק. אגלה לך סוד שאתה תצטרך לנהוג עמו במדת דרך ארץ, כי אדם גדול הוא ובעל מדרגה", וסיפר לו מה שעבר עליו בדרך. יצאו החוצה לחפש אחרי רבינו, ומצאוהו במקום כמו שצייר החותן עומד וטובל בנהר גליד. אולם מאז והלאה כבר נהג החותן בדרך כבוד עם חתנו המסתיר עצמו, לבלתי ידעו ממנו וממדרגותיו הגדולות.
בצל הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע
רבינו היה תלמידו של הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע. כשנסע בפעם הראשונה אל הרבי ר' אלימלך, כאשר נכנס אל הקודש פנימה לקבל שלום, צעק עליו הרבי ר' אלימלך: "צא מביתי", והלך. כאשר בא הרבי ר' אלימלך בליל שבת קודש לבית המדרש, התחבא רבינו שם מאחורי התנור. אף תיכף הרגיש בו הרבי ר' אלימלך, וצעק אליו שוב: "צא גם מכאן". וכמו כן היה גם בבוקר, וכן בסעודה השלישית. ביום המחרת החליט רבינו בדעתו, כי בודאי איננו מוכן עדיין להתקרב אל הרבי ר' אלימלך, לזאת הלך בחזרה לביתו להכין את עצמו מחדש.
כשהלך בדרך, בא לכפר שדר שם יהודי, והביט היהודי מהחלון, וכשראה את רבינו הולך, הלך אליו החוצה וצעק אליו: "עמוד עמוד", וכשעמד אמר לו בזה הלשון: "כבעהט אייך, אז מען האט זיצען ברודער צווישען אזוי פיל גוים, טרעיט מען נישט אפ פריעגען לעבסטו ברודער"? [וכי כשפוגשים אח שגר מסביב הרבה גויים, אי אפשר להכנס לביתו ולשאול מה שלומך אחי]. אז הלך אליו רבינו הביתה ודיבר עמו זמן מה, ונפרד ממנו לשלום. כשיצא החוצה, עלה במחשבתו לקבל על עצמו מעתה, שבכל מקום שיסע בדרך ויבוא לכפר שדר שם יהודי, לא יסע משם עד שיתראה עם היהודי שדר בו.
כאשר קבל זאת על עצמו התיישב בדעתו, אולי היה חסר לו זאת באהבת ישראל, לכן לא רצה הרבי ר' אלימלך לקבלו אז, אבל כעת כשקבל על עצמו זאת, יכול להיות שעתה יתן לו הרבי שלום, והלך תיכף בחזרה, ונכנס אל הקודש פנימה. ואכן כאשר ראה אותו הרבי ר' אלימלך, הלך אליו לקראתו ונתן לו שלום בשמחה רבה ושמח עמו הרבה, והיה שם איזה שבועות, ונעשה תלמיד מובהק של הרבי ר' אלימלך. (גדולת הצדיקים אות א)
גירסא אחרת אודות פגישתו הראשונה עם הרבי ר' אלימלך: כשבא רבינו בפעם ראשונה להרבי ר' אלימלך, היה הולך רגלי מעירו לליזענסק, כשנכנס בהיכל קדשו של הרבי, שאלו הרבי ר' אלימלך: "מאיזה עיר הוא"? וענהו: "שם עירי הוא לעלוב". "מי הוא האיש" – המשיך הרבי לשאלו – "היותר גרוע שבלעלוב". השיבו רבינו: "איזה מוכסן ידוע ומפורסם רע לשמים ולבריות". לשמע התשובה, הסב הרבי ר' אלימלך את פניו ממנו, ולא נתן לו אפילו שלום. נשברה לבו של רבינו על הריחוק הגדול שהורגש אצל הרבי, כל הלילה לא היה ישן, והתהפך ברעיונותיו למצוא פשר דבר, וכי איזה חסרון מצא בו הרבי ר' אלימלך. הוא חזר שוב פעם על שאלת הרבי ועל תשובתו, בכדי למצוא עילה וסיבה על ההתרחקות, ונזכר כי מה שענה לו מהמוכסן לא מצא חן בעיניו. אז התיישב רבינו והתעמק בזה עד שהעמיד את עצמו בדרגא היותר נמוכה מכל שאר אנשי העיר, ואם כן הוא, איך רהב עוז בנפשו להפך הדברים על איש אחר שהוא באמת טוב ממנו.
למחרת חזר אל הרבי, וביקש ממנו סליחה על הדברים שאמר אתמול, אשר לא היו בנויים על צד האמת והיושר. כששמע הרבי ר' אלימלך את הדיבורים הללו פנה אליו בסבר פנים יפות, הושיט לו ידו ונתן לו שלום, והוסיף לאמר: "כל זמן שיהודי חושב שיש בעירו איש שהוא יותר גרוע ממנו, אזי אין לו מקום אצלי, כעת שאתה בעצמך באת לידי הכרה זו, שאתה הוא היותר גרוע בעירך, הרי ראוי אתה לקבל דברי אלקים חיים, ובריך מתייך לשלום".
גם הסתופף רבינו בצל הרבי מלובלין זי"ע, ובצל המגיד הקדוש מקאזניץ זי"ע.
משא ומתן באמונה
לרבינו היה חנות קטנה בלעלוב, שממנה היתה פרנסתו. פעם אחת הלכה זוגתו לשוק לקנות איזה דבר, ובקשה אותו כי ישגיח על החנות. והיה אז לבוש בטלית ותפילין והתפלל. באמצע נכנסה ערלית אחת אל החנות, ודרש ממנו ליטרא מלח. ומיהר לחלוץ את הטלית ואת התפילין מעליו. ואמר: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות משא ומתן באמונה, איפה שלימה, והין צדק יהיה לך", ולקח מלח ושם אותו על המשקלות ושקלו. אך הערלית דרשה, כי יוסיף לה מעט מלה כנהוג. אולם רבינו לא רצה בשום אופן להוסיף לה, והלכה לדרכה, ולא קנתה את המלח. רבינו חזר אל חדרו הסמוך והניח שוב הטלית ותפילין והתפלל הלאה.
אח"כ חזרה זוגתו מן השוק, ושאלהו: "דוד האם היו פה איזה קונים"? וסיפר על הערלית שרצתה לקנות רק כשיוסיפו לה מעט מלח, ואני לא רציתי להוסיף לה". ושאלה לו: "איך בשביל דבר קטן כזה עזבת את הקונה? ואם תרצה לדקדק כן במדה ובמשקל ולהתעקש שלא ליתן הוספה כנהוג אצל כל החנונים, יעזבו הקונים אותנו ולא יקנו אצלנו כלום, ומאין תבא פרנסתינו"? ענה לה רבינו בדברים רכים: "שמעי נא, הנה הקב"ה נתן לנו את תורתו, ויצוונו לעסוק במשא ומתן באמונה ובצדק, וכאשר הייתי עומד באמצע תפלתי, ובא הערלית לקנות מלח, חשבתי בדעתי, הלא גם זה ממצות תורתינו הקדושה, לשקול משקל צדק וליתן מדה שלימה, שלא להונות במשא וממן, ולכן חלצתי את הטלית והתפלין, והלכתי לעסוק במצוה זו העוברת. אך כשחפצה הערלית שאוסיף לה על המשקל מעט מלח, חשבתי בלבי, הנה מנהג של הוספה לקונה הוא כדי למשוך בזה את לב הקונים שיבואו עוד פעם לקנות, אמרתי עד שאני אוסיף לקונה, ויהיה לי בטחון בבשר ודם, טוב יותר להניח בחזרה את הטלית והתפלין, ולהתפלל לה', ואמשיך את רצון השי"ת עלי ואבטח בו בבטחון חזק, ואז אעשה עסק יותר טוב מזה מאוד מאוד". (סיפורים נפלאות מגדולי ישראל סיפור סה)
פעם אחת יצא בבוקר אל השוק, וראה שחנותו של שכינו עדיין סגורה, הלך אליו לביתו והקיצו, וא"ל בזה הלשון: "אתה עדיין ישן, הלא הקונים כבר צובאים על פתח חנותך".
אחרי תקופה עזב רבינו את המסחר, טעמו בזה אמר בעצמו: "הנה אנכי כשאני רואה שהקונה הולך אל סוחר אחר, יש לי שמחה גדולה מה שיש לסוחר יהודי קונה ויוכל להרויח את לחמו, אולם מרגיש אני כי באם רואה סוחר אחר, איך שהקונה לא נכנס לחנותו, אלא פניו מועדות אל בית מסחרי, מיד נופל עליו לבו ויש לו עגמת נפש מרובה, ובכן אין ברצוני להכאיב לשום איש ישראל, איני רוצה להיות הגורם לעגמת נפש. ולזאת עזבתי את המסחר".
וכך אמר לבנו הרה"צ ר' משהל'ע זי"ע, שגם הוא סחר עם מלח, וכששאל אותו אביו פעם, אם מרויח הוא ממסחרו, והשיבו בשלילה, מפאת כי שכינו מתחרה אליו ולוקה כל הקונים ממנו. אמר לו רבינו: "הרי יש לך שמחה שאיש ישראל מרויח מעות".
'הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא'
בכפר הסמוך ללעלוב התגורר יהודי עני, אשר שמר אמונים לרבינו. פעם בא אל רבינו, ובשורה בפיו שנולד לו בן, והוא מכבד את הרבי להיות המוהל שימול את בנו. יעץ לו רבינו לפנות למוהל מסויים שבעיר. סיפר לו העני, כי אמנם פנה אליו כבר, אלא שהלה מסרב לצאת לכפר בקור ובגשם ששררו אז. שלח רבינו לקרוא למוהל, והורה לו ללכת לכפר למול את הבן הנולד, והבטיחו: "כי לא יאונה לך כל רע, ועוד תצא מאושר ומלא שמחה מכל העסק". הסכים המוהל, והבטיח לבוא ביום המילה.
כשבא לבית העני, חשכו עיניו הדלות בצבצה מכל חור, היולדת שכבה על גבי מצעות תבן שעל הספסל, ללא כרים וכסתות. בעל הבית עצמו שכב חולה על ספסל שני, והקור בבית אכזרי עד לזעוה ,אין טיפת מים חמים, אין אפילו שפוד עץ, ואין איש שיעזור לו למול את הילד, אין סנדק, ואין מי שיחזיק את הרך הנימול. ברוב יאושו יצא החוצה, אסף גזרי עצים להחם מים עבור התינוק, ותר אחרי יהודי לרפואה. והנה הרחק הרחק נראה באופק קבצן עלוב ששירך רגליו בדרכו העירה. רץ המוהל אחריו, השיגו, והתחנן לפניו לבוא לעזרתו, והעני סירב, דלפון הוא וביתו ריקם, והוא מוכרח להרויח היום מה, אין לו זמן לדברים כאלו, ותוך כדי דיבורו האיץ צעדיו ומיהר להסתלק. הפציר בו המוהל בתחנונים נוגעים ללב, והבטיח לשלם לו את כל רווחיו שהוא עשוי להרויח ביום זה, הפציר והפציר עד שהעני ניאות לבקשתו.
נכנסו שניהם לבית, העני שימש כסנדק, והמוהל הכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו, הוציא מילקוטו מזון לסעודת מצוה, סעדו וברכו ברכת המזון, וכשאמר המוהל: 'הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא' וכו", נעלם העני מן הבית, ופרח לו איש האמת. הבין המוהל מיד מי היה הסנדק, שנשלה לנסותו אם יעמוד בנסיון, ומאושר על שראה פני אליהו הנביא, חזר לבית רבינו, אשר חיכה כבר למוהל בפתח ביתו, וקיבל פניו בצהלה ובחדוה גלויה, אמר: "הלא הבטחתי לך, שתצא מאושר ושמח מברית מילה זה, אשריך שזכית לכך".
פטירתו
ביום ז' שבט תקע"ד השיב רבינו את נשמתו הטהורה ליוצרו, ומנוחת כבודו בעיר לעלוב.
צאצאיו
רבינו השאיר דורות ישרים ומבורכים ואלו הן: בנו וממלא מקומו הרה"ק רבי משה מלעלוב זי"ע. בנו הרה"ק רבי נחמיה זי"ע. בנו הרה"ק רבי אביגדור זי"ע. בתו מרת לאה ע"ה, אשת רבי מאיר קראקאווסקי זצ"ל מפשעדבארז.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
