המקובל הגאון הרב אברהם גרשון אשכנזי זצ”ל מקיטוב – נולד בשנת ה’תנ”ו בעיר בראדי. נצר למשפחת רבנים גאונים וצדיקים. גיסו של הבעל שם-טוב הקדוש. כבר בילדותו נודע בשקדנותו.
גאון בנגלה ובנסתר. רבינו היה בין חכמי ה’קלויז’ שבו למדו בקדושה ובטהרה, וביניהם היו הגאונים ר’ חיים צאנזר, ר’ משה מאוסטראה בעל ה’ערוגת הבושם’, ר’ משה מקיטוב ואף מונה לשמש כשליח ציבור והתפלל על פי כוונות רבינו האריז”ל.
בהמשך מונה לראב”ד באחד מארבעת בתי הדין בעיר בראד עימו שימשו ר’ יחזקאל לנדאו ה’נודע ביהודה’, ר’ מאיר מרגליות בעל ה’מאיר נתיבים’. עלה לארץ ישראל בהתחלה גר בחברון ולאחר מכן עבר לתקופה קצרה לצפת ולבסוף עבר להתגורר בירושלים, מיד בבואו לירושלים פנו אליו חכמי הספרדים וביקשו למנותו כרבה של ירושלים. למד בישיבת הנסתרים של ‘אור החיים’ הקדוש. שנת העליה אינה ידועה ויש אומרים שהייתה שנת ה’תקז אולם רבינו ‘אור החיים הקדוש’ נפטר בשנת ה’תק”ג.
הרבה בסיגופים ותעניות. התענה 20 פעמים משבת לשבת. כשאמר קינות מול הכותל המערבי, התעלף מספר פעמים מרוב מרירות, עד שבקושי הצליחו להקימו מעלפונו.
לאחר ששהה זמן מה בארץ ישראל חזר לבראדי. בשנת ה’תקי”ג עלה שוב לארץישנה דעה האומרת שרבינו עלה רק פעם אחת לארץ והיה אחד מחכמי קהילת ‘בית א-ל’, וגם שם נעשה לשליח ציבור על פי כוונות האריז”ל בהמלצת המקובל האלוקי הרה”ק הרש”ש זיע”א ראש הישיבה. נפטר ב-כ”ה אדר א’ ה’תקכ”א חי כ-66 שנים. ציונו בהר- הזיתים בירושלים. בנו, ר’ חיים אהרן מילא את מקומו כראש העדה האשכנזית בארץ.
אביו: ר’ אפרים שימש כדיין בעיר בראדי.
אשתו: מרת בלומה.
בניו: ר’ משה, ר’ יצחק, ר’ חיים אהרון, ר’ אפרים, ר’ יהודה לייב, ר’ יקר. בתו: מרת אסתר נישאה לר’ מרדכי רוביו – רבה של חברון.
מרבותיו: ר’ חיים בן עטר ‘אור החיים’ הקדוש, ר’ שלום שרעבי ה’רש”ש’ הקדוש.
בעיר בראד שבו גר רבינו יצא שם רע על אישה אחת. רב העיר הגאון רבי יעקב יוקל חקר ודרש לעומק את העניין ומצא ל”ע שיש בחשדות אמת. אבי האישה ובעלה סירבו לקבל את דברי רב העיר והלכו ל’ערכאות’ בית משפט ששופט לפי חוקים של גויים והתלוננו על רב העיר שמוציא שם רע.
בית המשפט פסק שהרב שהוציא על האישה שם רע ישלם מאה אדומים זהב קנס או שיקבל מאה מלקות ברבים. שלושת הרבנים- רבי אברהם גרשון, ה’נודע ביהודה’ וה’מאיר נתיבים’, רגזו מאוד על התנהגותם החצופה של האישה וקרוביה, הם התאזרו בגבורה והכריזו בבית הוועד, שהאישה הזאת עושה מעשים שלא יעשו, והתורה הקדושה לא תהא מוחלפת חלילה בדיני ערכאות.
דברי הרבנים התפרסמו ושלושתם נתפסו ונאסרו. הרה”ג רבי יחזקאל לנדא ה’נודע ביהודה’ שילם את הקנס בסך מאה אדומים שהיה סכום עצום באותם הימים. ה’מאיר נתיבים’ שלא היה לו לשלם קיבל מאה מלקות ברבים, ורבי אברהם גרשון כשעמד בשורה לקבל המלקיות פתאום הגיע אליו גוי ותפסו בידו, וברח עמו עד לעיר מז’יבוז’ מקום מושב גיסו רבינו ‘אור שבעת הימים’ הבעש”ט הקדוש. הבעש”ט קידם את פניו ואמר לו: “אליהו הנביא בדמות גוי עמד לימינך להצילך. בזכות קידוש שם שמים שעשו הרבנים יצאה בת קול ופסקה שיעלו לגדולה. ה’נודע ביהודה’ יעלה ויהיה רבה של העיר פראג. ה’מאיר נתיבים’ יהיה רבה של העיר לבוב. ורבי אברהם גרשון יהיה מרא דארעא דישראל, מקום אשר איותה נפשו לקבוע דירתו שם”.
פעם אחת גזר הרש”ש, תענית בגלל הבצורת וציווה שיתכנסו כולם בבית כנסת אחד להתפלל בחבורה. הרש”ש ביקש מרבינו להיות שליח ציבור ולהתפלל לפני התיבה. המנהג בירושלים היה שמי שמתפלל לפני התיבה היה צריך לומר דברי כיבושין. רבינו התכונן לדרשה אבל באשמורת הבוקר גרונו ניחר. רבינו ביקש מבנו ר’ לייב להודיע לרש”ש כי אינו יכול לעבור לפני התיבה. ולכן מקובל אחר
התפלל לפני התיבה. באמצע ‘שירת הים’ חזר קולו של רבינו והרש”ש ביקש ממנו להתפלל את תפילת העמידה ולומר סליחות. מיד לאחר שהחל לומר סליחות סירב להמשיך וחזר למקומו. שאל אותו הרש”ש מדוע הוא מסרב להמשיך להיות שליח ציבור ורבינו הסביר כי ראה שתפילתו שגורה בפיו וידע שתיכף ומיד ירדו גשמים וחשש שישבחו אותו הסובבים שתפילתו עושה פרי וחלילה עלול הוא ליפול במידת הגאווה ולכן העדיף לחזור למקומו ולא להמשיך כשליח ציבור. אדם אחר אמר במקומו את הסליחות ואכן כפי שחש רבינו התפילות התקבלו וירדו גשמים במשך שלושה ימים רצופים!
כשגר בעיר בראדי נודע ברבים גדלותו. בליל חג הסוכות ירדו גשמים וכל היהודים לא יכלו לקיים מצוות סוכה כהלכתה. אולם בסוכתו לא ירדו הגשמים, וישבו אחד מגאוני העיר ובנו שראו את הדבר לעגו עליו ודיברו בו סרה, ולמחרת אמר להם: “מי התיר לכם לדבר לשון הרע בליל סוכות?”. כאשר שאלו אותו: “מהיכן אתה יודע מה שדיברנו?”, ענה להם: “המלאך הרע שנוצר מפעולתכם הוא אשר הגיע והודיעני כדי שאוכיח אתכם שלא תשובו לכסלה עוד”.
רבינו היה פעם בשבת קודש בטבריה יחד עם הרה”ק ר’ נחמן מהורדנקא זי”ע ור’ אלעזר רוקח עד שעה מאוחרת בלילה. השמן שבנר נגמר והוא התחיל להיכבות. אמר רבי גרשון בתמיהה: “מה הוא זאת?!”. והתחיל לדלוק כהוגן ודלק כל הלילה וכל יום השבת עד למוצאי שבת, ואז אמר ר’ גרשון: “די”, וכבה הנר.
סיפר ר’ דוב בער מליניץ:
שמעתי כי החסיד רבי גרשון מקיטוב היה מפליג בספינה אל ארץ ישראל. והיה מוסר את נפשו כדי לטהר את גופו בטבילה במי הים, גם בשעה שהייתה הספינה שטה במים.
וכיצד התיר לעצמו לבוא לידי סכנה?
דבר זה שאלתי את ר’ גדליה, רבה של עירנו, וכך ענה לי:
“זוכר אני כי על ספסל זה יושב הייתי עם ר’ גרשון מקיטוב ושאלתי אותו שאלה זו – כיצד העמדת את עצמך בסכנה וטבלת בים בשעה שהייתה הספינה הולכת ושטה?
צחק ר’ גרשון והשיב לי: ‘מה בכך? הלוא כל הספנים רוחצים כך במי הים. שק אחד של עור יש להם, והוא קשור אל סולם עשוי עור התלוי על הספינה. והספנים עולים ויורדים בו ורוחצים במי הים.’
‘אמנם אני,’ הוסיף ר’ גרשון, ‘לא ישבתי בשק זה, אלא כך היה המעשה. מידת הדין שרתה על הספינה ואני חשתי בכך. ידעתי שאם אטבול אבטל את מידת הדין. והנה אירע, שהגיעה הספינה אל אי קטן ועמדה שם, ויצאו כל אנשי הספינה לטייל. אמרתי – כעת היא שעת כושר לטבול בים. פשטתי את בגדיי על הספינה וקפצתי אל המים. בשעה שטבלתי את גופי בתוך המים זזה הספינה ממקומה, וכשהרמתי את ראשי ראיתי שהתרחקה ממני.
אמרתי בלבי – אם אלך אל האי עירום לא אוכל להוציא מפי דברי תורה ותפילה, וגם אוכל ושתייה אין שם. ארדוף אחר הספינה, אשחה ואשיג אותה. בטוח הייתי שאצליח בכך, כי פעם, כאשר ראיתי יהודי טובע בנהר הדְניֵסטֶר, שחיתי אליו ממרחק רב והצלתי אותו.
ובכן, כך עשיתי. שחיתי אחרי הספינה והשגתי אותה. אלא שהספינה גבוהה וחלקה מן הזפת, ולא היה לי מקום שאוכל לאחוז בו. צעקתי, אך קולי לא נשמע בגלל רעש טפיחת המפרשים. שוב נתרחקה ממני הספינה ואני שחיתי אליה בכל כוחי. בכל פעם שהגעתי אל הספינה, הייתה זו שבה ומתרחקת ממני.
כך נמשך הדבר עד שאזל כוחי והתחלתי לשקוע במים. הייתי יורד ועולה ולא יכול הייתי עוד לומר שום דיבור. אפילו תפילת וידוי שיש לומר לפני המיתה לא יכול הייתי לומר. באותם הרגעים הרהרתי בלבי, הנה אני טובע ומאבד את העולם הזה, אך גם את העולם הבא אאבד, כי יהיה דיני כמי ששלח יד בנפשו.
מיד אחר כך ירד ערבי אחד מן הספינה אל סירה קטנה, ובא אליי והעלה אותי אל סירתו. אחר כך השליך אותי אל הספינה הגדולה. שם ירדתי אל ירכתי הספינה, ובמשך שעתיים הקאתי את המים הרבים שבלעתי.
שכבתי עד שנחתי מעט, ואז לבשתי את בגדיי. חשבתי – מוטב שאשלם לאיש שהצילני על הטובה שעשה לי, ולא יירש עולם הבא בגללי. לקחתי את ארנק המעות וחיפשתי את האיש בכל הספינה, והנה, לא נמצא על הספינה איש ערבי כלל. הבנתי כי לא היה זה אלא ה’טַייעָא’ הערבי הקדוש הנסתר, המוזכר בדברי התלמוד.'”
רבי גרשון מקיטוב היה מן הקרובים אל הבעל שם טוב, וגם היה אחיה של אשת הבעש”ט. טרם נסע ר’ גרשון מקיטוֹב אל ארץ ישראל, בא תחילה עם בני ביתו אל הבעש”ט, רבו. דרש הבעש”ט מרבי גרשון שיתעכב אצלו, וכך נמשך הדבר שלוש שנים. כל אותו הזמן חיו ר’ גרשון ומשפחתו בעיר מֶז’יבּוּז’, עירו של הבעש”ט, על חשבונו של הבעש”ט.
באלו השנים יושב היה ר’ גרשון ולומד, עד שהיה קרוב לסיים את כל הש”ס, ורצה לערוך סעודת-מצווה, כפי שנוהגים לעשות כשזוכים לסיים את הש”ס. ביקש ר’ גרשון מן הבעש”ט ומחבריו, תלמידי הבעש”ט, שיבואו מחר לסעודה, והם הבטיחו לו שיבואו.
כל אותו הלילה למד ר’ גרשון, כדי שיוכל לסיים את הש”ס בסעודת היום. כשבא הבוקר תש כוחו. לאחר שהתפלל תפילת שחרית חשב: אשן מעט ואחר כך אגמור להכין את הסעודה. שכב ר’ גרשון על מיטתו ונרדם.
ונדמה לו שיצא לטייל אל מחוץ לעיר, וטעה בדרך. והלך בהרים ובגבעות ולא יכול היה למצוא את העיר מז’יבוז’. הרגיש כאב לב גדול על כך שהזמין את הבעש”ט והחברים לסעודת הסיום והוא לא יהיה בבית, והיו לו ייסורים גדולים מכך. נדמה היה לרבי גרשון שעברו עליו שלושה ימים שלא ראה שום אדם.
אחר כך ראה פתאום אדם אחד, ושמח מאוד. שאל ר’ גרשון את האיש: “מהיכן אתה?”
“אני מבְּרוֹדי,” ענה האיש, “וכבר שלושה ימים עברו מאז יצאתי מן העיר ולא מצאתי את הדרך לשוב אליה. ואני תועה כאן – והנה מצאתי אותך.”
שאל אותו ר’ גרשון: “ומה מעשיך?”
– “אני בֶּהֶלפֶר,” אמר האיש, “עוזר למלַמד של ילדיו הצעירים של הנגיד הידוע מברודי. מסייע אני לבניו ומוליכם אל המלמד, וגם לומד עמם מעט.”
הכיר ר’ גרשון את הנגיד מבּרוֹדי, אך את הבּהֶלפֶר לא הכיר. הלכו שניהם יחדיו. כל אחד מהם סיפר מה אירע לו ואת דאגת לבו: “איך יהיה הבעש”ט בסעודה, ואני אינני,” דאג ר’ גרשון. וחברו אמר: “הנה נשארו בניו של הנגיד שלושה ימים בלי מי שיסייע להם. ודאי יכעס עליי הנגיד מאוד.”
והנה ראו מבצר גדול ומפואר ביותר. כשהתקרבו אל המבצר שמעו ממנו קול תורה. שמע ר’ גרשון את הלימוד ונהנה עד מאוד. כשנכנסו אל המבצר ראו שם ראש ישיבה לומד עם תלמידים, ונהנה ר’ גרשון מן השיעור. לאחר שהסתיים השיעור בא ר’ גרשון אל ראש הישיבה וביקש ממנו שיראה להם את הדרך אל הערים מֶז’יבּוּז’ ובּרוֹדי. שניהם סיפרו לראש הישיבה את דאגותיהם וביקשו שיסייע להם.
אמר להם ראש הישיבה: “חלום חלמתם. הלא אין בעולם מז’יבוז’ וברודי, ואין שום עולם – אלא זה.” וגם הפציר בהם שיישארו עמהם בישיבה. ולא רצו להישאר, וצעק ר’ גרשון: “אני יודע שיש מז’יבוז’, וממנה יצאתי.” אך ראש הישיבה חזר ואמר: “חולמים אתם.” לבסוף, לאחר שהפציר בו ר’ גרשון מאוד, אמר להם: “לכו אל הישיבה השנייה, אולי שם תדעו את מקומכם.”
כשבאו אל הישיבה השנייה מצאו שהיא בבניין גדול ומפואר אף יותר מן המבצר הראשון. כשנכנסו, מצאו שהלימוד שם היה טוב יותר מן הלימוד שבישיבה הראשונה, ונהנה ר’ גרשון מאוד. כשנסתיים השיעור, שאלו את שאלתם את ראש הישיבה השנייה, וזה השיב להם באותו האופן – שאין עולם אלא כאן, וגם הפציר בהם שיישארו עמהם. בפעם הזאת התרצה האיש מברודי, והסכים להישאר שם, אך ר’ גרשון סירב ואמר: “איך אעזוב את הבעש”ט?” לאחר שהתעקש ללכת אמר לו ראש הישיבה: “לך אל הישיבה השלישית, אולי שם תמצא את מבוקשך.”
הלך ר’ גרשון אל הישיבה השלישית, והאיש מברודי התלווה אליו, אף שכבר הסכים להישאר בישיבה השנייה.
כשבאו אל הישיבה השלישית ראו בניין כה גדול ומרהיב, אף יותר מקודמיו. גם שם אמר להם ראש הישיבה כי אין עולם אחר והפציר בהם שיישארו. אז קם האיש מברודי וחזר אל הישיבה השנייה, ואילו ר’ גרשון התעקש ואמר: “איך אוכל לסבול שלא אהיה בסעודה בשעה שיבוא אליה הבעש”ט?”
מיד כשהזכיר את שמו של הבעש”ט הזדעזע ראש הישיבה וגם תלמידיו נבהלו. שוב ביקשו מרבי גרשון שיישאר והוא שב וסירב, וגם חזר והזכיר את שם הבעש”ט. גם בפעם הזאת הזדעזעו בני הישיבה. לבסוף ציווה ראש הישיבה שיביאו לפניו מפה כדי שיראה את תמונת העולם.
עיין ראש הישיבה במפה ואמר: “אמנם יש עולם קטן, שפל ומטונף מאוד, ויש שם עיר ושמה מֶז’יבּוּז’, אולם ציית לדבריי והישאר כאן עמנו.”
כאשר סירב ר’ גרשון אמר ראש הישיבה לשניים מתלמידיו: “קחו אותו אל עירו.” פתחו התלמידים פתח והשליכו את ר’ גרשון דרכו. ננער ר’ גרשון ומצא שהוא שוכב על מיטתו, ולא עברה אלא כחצי השעה מאז נרדם.
בתוך כך, בא הבעש”ט עם החברים אל הסעודה. בסעודה שתק הבעש”ט. מיד שלח ר’ גרשון שליח אל ברודי, לשאול על האיש הבּהֶלפֶר. כששב השליח נודע כי בשעה שישב ר’ גרשון בסעודה מת אותו האיש.
אז אמר הבעש”ט: “העולם היה צריך לאיש זה. נשמתו הייתה כפי הנראה נשמתו של יוסף הצדיק, אלא שהוא הסכים להישאר שם, בעולם ההוא.”
רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב, חזר מארץ ישראל לחוצה לארץ כדי לשדך את בניו. כשעבר את הים אמר: “כיוון שיצאתי לחוץ לארץ, אסע לבקר את גיסי הבעל שם טוב.”
לפני כניסת השבת הגיע ר’ גרשון אל הבעש”ט בשעה שהיה מתפלל מנחה של ערב שבת. ר’ גרשון הצטרף אל התפילה, כשהוא מתפלל מתוך סידור בנוסח האר”י, כמו הבעש”ט. כשסיים ר’ גרשון את תפילתו, עדיין עמד הבעש”ט בתפילה. למד רבי גרשון את פרשת השבוע, כמנהג “שניים מקרא ואחד תרגום” – קריאה כפולה בעברית בהוספת תרגום אוּנְקְלוֹס. כשסיים ר’ גרשון את הלימוד, עדיין היה הבעש”ט עומד בתפילתו. ביקש ר’ גרשון שיציעו לו מיטה ושכב לנוח.
לאחר זמן רב, כשסיים הבעש”ט את תפילתו, ישבו השניים לסעוד את סעודת השבת. בשעת הסעודה שאל אותו ר’ גרשון: “מדוע הארכת כל כך בתפילתך? הנה אני הספקתי להתפלל כמוך מתוך סידור האר”י, כולל הכוונות שבו, לקרוא את פרשת השבוע ‘שניים מקרא ואחד תרגום’ וגם לנוח, ואתה עדיין לא סיימת. ולשם מה הרעידות והתנועות המשונות שעשית בזמן התפילה?”
רוצה היה ר’ גרשון שיספר לו הבעש”ט את סודותיו, ואולם הבעש”ט רק צחק ולא ענה דבר.
ר’ גרשון לא הרפה ושאל שוב: “מה היה לך שהארכת כל כך בתפילתך?”
לבסוף ניאות הבעש”ט להשיב לשאלתו ואמר: “כאשר הגעתי בתפילה למילים ‘מְחַיֶה
מתים’, כיוונתי את הכוונות והייחודים מתורת הנסתר. מיד החלו להגיע אליי אלפים ורבבות נשמות של מתים, כדי שאסייע להם בתיקון חטאיהם ואעזור להם למצוא מנוחה. היה עליי לשהות זמן מה עם כל נשמה ונשמה על מנת לברר מפני מה נדחתה ממקומה בעולם העליון. אחר כך אני מסייע במלאכת התיקון ומתפלל על הנשמה כדי להחזירה אל מקומה. אבל רבים הם כל כך! בשל כך עליי לטפל בהם לפי סדר מעלתם וחשיבותם. הלא אילו טיפלתי בכולם, היה עליי לשהות בתפילת עמידה שלוש שנים תמימות! ואולם, כאשר אני שומע את הכרוז בעולם העליון מכריז ‘מקודש’ ‘מקודש’, כלומר – שאי אפשר עוד לעסוק בתיקון נשמות, אני פוסע לאחור ומסיים את תפילתי.”
כששמע זאת ר’ גרשון, צחק ואמר: “אם כך, מדוע אליי לא באים כל המתים הללו?”
“אם תישאר אצלי שבת נוספת, אכתוב לך את הכוונות המיוחדות שיש לכוון בתפילה, ואז יבואו המתים גם אליך,” אמר הבעש”ט.
וכך עשו. בשבת הבאה עמדו השניים להתפלל. הבעש”ט סיים את ה”קדיש” שלפני תפילת העמידה, ומיד החל ר’ גרשון מקיטוב את תפילתו. אבל הבעש”ט עצמו לא עמד בתפילה, ובמקום זאת כיוון את שעונו והריח מעט טבק מן הקופסה. בכוונה המתין הבעש”ט, מפני שידע כי כשיגיע ר’ גרשון אל ברכת “מחיה מתים” ויתחיל לעשות את הייחודים שכתב לו, ייפול עליו פחד גדול מאוד. ואכן, כשהגיע ר’ גרשון למקום זה בתפילה, החלו לבוא אליו המוני מתים כמו עדר גדול של צאן. נבהל ר’ גרשון מאוד והתעלף.
אז העירו הבעש”ט וציווה עליו ללכת אל ביתו ולנוח. לאחר מכן, כשישבו לסעוד את סעודת השבת בצוותא, שאל אותו הבעש”ט: “מדוע התעלפת?”
ענה לו ר’ גרשון: “בעת שכיוונתי את הכוונות המיוחדות, החלו להגיע אליי עדרים עדרים של מתים, וזה הפחיד אותי עד מוות.”
כששמע זאת הבעש”ט, אמר לאנשיו בדרך הלצה: “הכו אותו, שלא יצחק עלי שוב.”
