הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי משה בן נחמן המכונה הרמב"ן זי"ע

הרמב"ן.

המקובל הגאון הרב משה בן נחמן זצ"ל המכונה הרמב"ן: נולד בשנת ד'תתקנ"ד בגרונה שבספרד. למד רפואה ועסק בה למחייתו. רוב זמנו היה קודש ללימוד תורה. יסד בגרונה ישיבה, שממנה יצאו גדולי הלכה שפיארו את הדור שלאחריו. עוד לפני שהייתה לו כל משרה רשמית, נחשב הרמב"ן למנהיגה של יהדות ספרד, ובני דורו קראו לו פשוט 'הרב'. שימש יועץ למלך ספרד. בשנת ה'כ"ג כפה המלך יעקב הראשון על רמב"ן ויכוח פומבי עם מומר בשם פבלו כריסטיאני. הוויכוח נערך בברצלונה ובמעמד ראשי הכנסייה בספרד. המלך הבטיח לרב חופש דיבור, ורמב"ן השתמש בזכות זאת בגילוי לב. הוויכוח נמשך לסירוגין במשך ארבעה ימים, ונראה שהמומר לא הצליח לסתור את טיעוני רמב"ן.

הוויכוח נפסק מחשש מהומות מצד האוכלוסייה הקנאית. המלך העניק לרמב"ן 300 דינרים כמחווה על האופן המכובד שבו הגן על אמונתו והגיע עם שריו לבית הכנסת בשבת לשמוע את דרשתו. בשנת ה'כ"ה ראשי הנזירים תבעו אותו לדין בטענה שגידף את הדת הקתולית ואף העז לכתוב דברים אלו בספר. המלך דחה את המשפט לזמן בלתי מוגבל, אך נראה שחייו של רמב"ן היו בסכנה והיה עליו להימלט מספרד. הוא בחר לעלות לארץ ישראל, ובשנת ה'כ"ז הגיע לעכו. בתחילה התכוון להתיישב בירושלים, אך שנה לאחר מכן חזר לעכו. בארץ השלים רמב"ן את פירושו לתורה. מגדולי רבני ספרד. גאון אדיר ובקי בכל תחומי התורה. חיבוריו כוללים פירושים לתנ"ך ולתלמוד, פסקי הלכה ותשובות, וכן חיבורים בחוכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. נפטר ב-י"א ניסן ה'ל חי כ-76 שנים. ישנן גרסאות שונות לגבי ציונו- סמוך למערת המכפלה או בהר הזיתים או בחיפה.

אביו: ר' נחמן. סבו: ר' יצחק בר ראובן אלברצלוני. אמו: אחות ר' אברהם אביו של ר' יונה החסיד. בניו: ר' נחמן, ר' שלמה, ר' יוסף ור' יהודה ומספר בנות לא ידועות.

מרבותיו: המקובלים האחים ר' עזרא ור' עזריאל מז'ירונה, ר' נתן בן מאיר לימד תורה וחכמת הרפואה, ר' יהודה בן יקר רבו המובהק. מתלמידיו: רבינו יונה, ר' אהרון הלוי הרא"ה, ר' דוד בונפיד, הרשב"א, ר' שמואל מח"ס 'התרומות', הר"ן.

מספריו: •אגרת הרמב"ן •מלחמות ה' • ספר הגאולה • ספר המצוות • פירוש לתורה: בדרך הפשט והסוד • שער הגמול • תורת האדם • חידושים לתלמוד • ספר הזכות • פירוש על שיר-השירים • הלכות נדרים והלכות בכורות •ספר הוויכוח ועוד.

תלמיד אחד היה לו לרבינו בשם אבנר. בעל כישרון היה והצליח יפה בלימודו, אך ביום בהיר עזב את כותלי הישיבה. במשך הזמן התנהג כגוי לכל דבר עד שהשתמד לגמרי. בינתיים התקרב אבנר לאנשי השררה. הוא התיידד עם חוגי הממשל וקנה לו מקום מכובד אצלם. לימים עלה לגדולה וקיבל משרה ממשלתית חשובה. באמצע יום הכיפורים, פקד אבנר על השוטרים להביא לפניו את מורו לשעבר. כששמע הרמב"ן את דרישת אבנר כי יתייצב לפניו, לא הייתה לו ברירה כי אם להיענות לבקשתו. ליבו כאב על תלמידו שהפנה עורף לאמונתו ובהרגשה עגומה זו הובל ע"י השוטרים דרך רחובות העיר עד שהגיע לארמון מפואר. השערים נפתחו והוא עלה במדרגות שיש יקרות עד שניצב בפתחו של אולם. במרכז האולם ניצב תלמידו אבנר גלוי ראש, לבוש בגדי שרד וקידם את פני רבו לשעבר בחיוך לגלגני. בידו הייתה חרב שלופה והובא לפניו חזיר. הוא נטל את החרב, הרג את החזיר ובתרו, לאחר מכן צלה אותם על אש דולקת ואכלם. והכל בעיצומו של יום הקדוש הוא יום הכיפורים.

הרמב"ן ניצב דומם והביט במעשיו אך לא אמר מאומה. כשסיים הפוקר את מעשיו פנה לרב ושאל: "על כמה כריתות עבירות איסור עברתי עתה?", "ארבע כריתות" ענה הרב. אבנר אמר בעזות: "לדעתי מספר העבירות שעונשן כרת היה חמש, והחל להתפלפל כדי להוכיח את צדקת דבריו“. הרב הזדעזע מחוצפתו ונתן בו עיניים מאיימות. כשראה אבנר את כעסו הפסיק את דבריו כי עדיין הייתה עליון מעט מאימת רבו. כשנשתתק, פנה אליו הרמב"ן: "אם יודע ספר אתה, מדוע המרת את דתך?", "דבר אחד שלימדתני גרם לכך" השיב התלמיד. "ומהו?" התפלא הרמב"ן. "פעם שמעתי מפיך", ענה אבנר, "כי בפרשת האזינו כלולות כל המצוות וכל ענייני העולם העוברים עלינו ועתידים לפקוד אותנו רמוזים בה, דבר זה נראה לי בלתי אפשרי לחלוטין ומשום כך הפסקתי להאמין בכל שאר דברי התורה שלמדתי והשתמדתי".

"אך עדיין עומד אני על דעתי כי דבר זה נכון בהחלט", אמר הרמב"ן. "ואם ברצונך יכול אתה לשאול אותי על כל נושא כל שהוא והיכן הוא טמון בפָּרָּ שָּ ה, ואשיב לך". תמה אבנר בשומעו את דברי רבו, הרהר מעט ולבסוף שאל: "אם כן, הראה נא לי היכן מרומז שמי".

מיד פנה הרמב"ן לקרן זווית ובפיו תפילה חרישית לבורא עולם, שיפקח את עיניו למצוא את שם תלמידו, והנה נפל בפיו הפסוק המבוקש. "מצאתי את התשובה לשאלתך", ענה לאבנר. בפסוק: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" מהאות השלישית של כל התיבה מצטרפות אותיות שמך. כששמע אבנר את הדבר הזה נפלו פניו ובלבו התעורר חרטה. בקול שבור פנה אל רבו ושאל: "האם יש תרופה למכתי, מה תהא אחריתי". השיב הרב: "הרי שמעת את הפסוק שאותו ציטטתי שפירושו אשליכם מעליי להפקר ומרמז הוא גם על סופך, אשביתה מאנוש זכרם". רבנו פנה ושב לבית-הכנסת לסיים את תפילתו ואבנר שכליותיו יסרוהו על עוונותיו, החליט לקיים את הפסוק, הוא עלה על ספינה קטנה ללא משוטים וללא מלחים. בספינה זו הוא הפליג לאן שנשאה אותו הרוח ומאז לא נודע ממנו דבר.

רב היה צערו ועוגמת נפשו על נשמה אומללה זו, שירדה לאבדון. הוא התפלל שתהא לה כפרה. לאחר זמן רב בא אבנר בחלום ואמר לו: מודה אני לפניך רבי על שהתפללת בעדי, וברצוני להודיע לך, כי אומנם הועילה לי תפילה זו וגרמה לי טובה גדולה.

מתורתו

רמב"ן על שמות (פרק יג פסוק טז)

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם" (ויקרא כו יא)

אגרת הרמב"ן ז"ל

"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א) תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כא), "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר (קהלת יא), "הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז), "וגם רשע ליום רעה". וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות, שנאמר (שם כב) "עקב ענוה יראת ה'"

על זהירות  ודקדוק במצוה יש שכר גם בעולם הזה

בספר האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן ז"ל (פ"ז) כתב, כי הטוב והרע המגיעים להאדם בעוה"ז אין להם עסק במתן שכרן של מצוות או בעונשן של עבירות, זולתי לעזר ולהועיל. ואולי יהיה מי שיקשה לומר שימצא בדברי רז"ל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין, לא אמרו דבר זה או כל כיוצא בו אלא על אחד משני ענינים, שהם הזהירות לעשות מצוות ואפשרות לפטור עצמו ממנה, כגון אלו שאין חייב בציצית אא"כ יש לו כסות הראוי לציצית, וכן מזוזה מי שאין לו בית ראוי למזוזה אינו חייב בה והוא מחזר אחריה, וכן בקידוש היום יכול לקדש על הפת וטרח והביא יין, ועל כן היה זוכה בכל אלו מדה כנגד מדה. ומ"ש שאלו תלמידיו את ריב"ז במה הארכת ימים כו', וכן דברים הרבה כיוצא באלו בדברי רז"ל, שנראה מזה שיש מתן שכר בעולם הזה, תדע לך שאין השכר הזה על מצוות התורה אלא על מצוות שהאדם מסגל לעצמו בטוב מדותיו ורוב בריאות נפשו, ואין לאותן המצוות כח גדול כמו של תורה, ע"כ מתן שכרן בצדן בעוה"ז ע"ש.

למדנו מדבריו דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כמ"ש בקידושין (לט ב), מ"מ על זהירות ודקדוק בהמצוה, או על מצוות שאינו מחוייב בהם והם רק ממדת חסידות על זה יש שכר גם בעוה"ז, וע"ע בספר חסידים (סימן ר"י) אם ראית ח"ח שהאריך ימים דע לך שהוסיף דקדוקים על חבירו דברים שאינם כתובים בתורה שהרי בפירוש אמרו במס' מגילה (כח א) במה הארכת ימים כו', ואין שם דבר אחד מן החורה אלא דקדוקי של סברא שאינן של תורה ע"ש.

 נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א