השיעור השבועי: פרשת אמור • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

זכות התנא האלוקי האיש אשר מרעיש הארץ מרגיז ממלכות בוצינא קדישא אור העולם רשבי הקדוש זיעא

נזכה שיפטור את כולנו מן הדין של הגלות הפרטית והכללית בחסד וברחמים בשובה ונחת ושלא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם כי בשמחה תצאו ובמנוסה לא תלכו אמן ואמן

כמה חידושים על לג בעומר ופרשת אמור

מידת ההוד – השבוע החמישי של ספירת העומר

השבוע החמישי של ספירת העומר הוא כנגד מידת ההוד.

ל"ג בעומר, יום הילולא דרשב"י, שהוא היום החמישי שבשבוע החמישי, עניינו הוא 'הוד שבהוד'.

מידת ההוד עניינהּ הודאה וביטול – "מודה אני לפניך..", "מודים אנחנו לך.." ועם זאת, דווקא היא שמאפשרת לאדם לגלות את המקום העמוק והשלם ביותר שבתוכו.

בעבודת ה' נחוצה הודאה והתבטלות מוחלטת של האדם לנוכח האמת האלוקית בעולם. הקפדה עליהן מאפשרת לו להדוף כל כניעה וביטול ל'קליפה' הקיימת במציאות, היינו להתנהג על פי הכלל "אל יבוש מפני המלעיגים" המובא בהלכה הראשונה בשולחן ערוך, מתוך הודאה וביטול לקב"ה.

הרבי מביא בשיחותיו רמז לרעיון זה: המילה "מודה" – ערכהּ בגימטרייה "הן" (55), ויש בזה רמז לפסוק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" שמלמד על היכולת שלא להתפעל מהעולם שסביבנו.

אצל רשב"י תכונה זו בלטה מאוד, כפי שניתן היה ללמוד מהתנהלותו בחייו. רשב"י היה כולו בהודאה וביטול לקב"ה, עד שאמר על עצמו: "אנא סימנא בעלמא" (אני סימן בלבד לגילוי האלוקות בעולם), וב"חד קטירא אתקטרנא" וכו' (בקשר אחד אני קשור בבורא ומאוחד עימו).

תכונה זו אפשרה לו להתנהל בדרך שחכמים אחרים בתקופתו לא הצליחו: כשהטילו הרומאים גזרות קשות על העם, הוא לא נכנע ולא שתק, ומשום כך נאלץ לברוח ולהסתתר שנים ארוכות במערה עם בנו.

זהו הפיתוח העמוק ביותר של מידת ההוד והוא קשור לגילוי פנימיות התורה, כי בכוחהּ אנו מגלים גם את הפנימיות שבנו, את עצם הנשמה, ובכך אנו מסוגלים לעמוד איתן ולא להיכנע למוסכמות העולם או לכל גורם חיצוני שהוא.

אחד הדברים שמפריעים ליהודי לקיים את שליחותו בעולם מתוך שמחה וטוב לבב, הוא ה'התפעלות' הרבה שלו מהסביבה, שמקורהּ בחשיבות שהוא מייחס להּ.

היהודי שהצליח לחשוף בתוכו את מידת ההוד, הוא כנוע ובטל רק לקב"ה וקשור 'למעלה'. ביהודי כזה הסביבה החיצונית אינהּ מעוררת 'התפעלות': ההערכה העצמית שלו אינהּ תלויה בהערכת הסביבה ואינהּ מושפעת ממנה כלל, ואין בכוחהּ לפגום בשלמותו הפנימית ובשלוותו, ולכן היא אינהּ מפריעה לו למלא את שליחות בעולם.

את הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", הבעל שם טוב (כתר שם טוב סימן רכ,) מבאר: "'שִׁוִּיתִי' – לשון השתוות: בכל דבר שיארע לו יהא הכל שווה אצלו, בין עניין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שארי דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל שווה בעיניו".

דברים ברוח זו מובאים גם ב"חובת הלבבות" (ייחוד המעשה פרק ה): "…וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחברו, הנשתוית? אמר לו: באיזה ענין? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא. אמר לו: אם כן עדיין לא הגעת. השתדל – אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות".

יש להדגיש שמידת השתוות זו אין פירושהּ שהאדם נעשה אדיש לסביבתו ומנותק ממנה. האדם יכול וצריך להיות חברותי ורגיש לסביבה, אבל לא לאפשר למאורעות שסביבו לגרום לו לטלטלה ולתחושת איום. זהותו העצמית אינהּ תלויה בסביבה ואינהּ זקוקה ל"אישור" ממנה.

כאשר האדם לא מתפעל מהסביבה בצורה שלילית, הוא "מוגן" מהשפעותיה השליליות. לא תמיד ההשפעה השלילית מהסביבה נובעת מרוע. לפעמים "הכתבה" חיצונית נעשית על ידי אדם קרוב ומתוך רצון להיטיב (לפעמים אפילו מ"עודף טוב"), אבל ההשפעה עצמהּ אינהּ מתאימה למי שהופנתה כלפיו ולשליחותו בעולם.

מי שרוצה בכל מאודו לבטא ולהגשים את שליחותו בעולם, צריך לפתח את המקום של ה'הוד' בצורה מתוקנת. אלמלא כן, הוא יהפוך להיות אדם שכל עשייתו מכוונת לרַצות את האחרים, מרַצה ונכנע לתכתיבים חיצוניים. מידת ההוד החיובית היא היכולת להתמסר, להיכנע, אבל רק למקום של קדושה ואמת ומתוך התעצמות פנימית (ולא כדי לרצות מישהו או מתוך כניעה לתכתיבים חיצוניים).

האם פירוש הדבר שאסור להיות מושפעים מבחוץ באופן מוחלט? לאו דווקא. יכולות להיות לסביבה גם השפעות חיוביות. אדם איננו יודע הכול מעצמו, ומותר וטוב להסתייע בהדרכת אחרים, ועם זאת יש להקפיד שההסתייעות הזאת תיעשה מתוך מקום נכון.

הבירור של מידת ההוד עוסק בזיהוי טיבן של דרישות, ציפיות או ביקורת המופנות אל האדם – באיזו ראוי להתחשב, ומאיזו – להתעלם (ואפילו להדוף). איזו מהן מתוקנת ומסייעת לו לבטל עצמו לרצון ה' מתוך קבלת עול, ואותה לאמץ, ואיזו איננה מתוקנת וממנה להתרחק.

לא תמיד ה'בירור' הזה קל. קל יותר "לחתוך": להיות עקשן לא לקבל מאומה, ולחלופין להיות תלותי ולקבל הכול מתוך כניעה תמיד, גם כשאין בזה צורך. קשה יותר לבחון כל מקרה לגופו – לשקול ולקבל החלטה מותאמת לכל מקרה. הליכה בדרך זו דורשת חשיפה של מקום עמוק יותר בתוכנו, זו העבודה העצמית של מידת ה"הוד".

(המאמר המלא ובהרחבה יותר, בספר 'מועדים ומודעות')

פרשת אמור.

ההוראה משם פרשתנו – 'אמור' – בעבודת ה': אמור, הרבה באמירת דברי שבח ולימוד זכות על כל יהודי באשר הוא.
והרי הדברים קל-וחומר: אם הדיבור בגנותו של הזולת מעורר ומגלה את הרע שבו, שלכן אמרו רז"ל (ערכין טו) שלשון הרע "קטיל תליתאי" (המספר, השומע והאדם שעליו מדברים) – על-אחת-כמה-וכמה שהדיבור בשבחו של הזולת מגלה את הטוב שבו.
(ליקוטי-שיחות, כרך כז, עמ' 158).

אמור אל הכוהנים בני אהרון… לנפש לא ייטמא בעמיו (כא,א).
"הכוהנים בני אהרון" – אלו אנשי מעשה, המוכיחים את העם ומעוררים אותם לתשובה. שכן אהרון הוא איש החסד, וגם אנשים אלו עסוקים בעשיית חסד רוחני.
"לנפש לא יטמא בעמיו" – אדם כזה, כשהוא עומד בתוך "עמיו" ומוכיח את הבריות, עליו להיזהר לבל יתגאה מכך ולבל יהיו לו פניות אישיות, שכן דברים אלו מטמאים את נפשו.
(אור-תורה, עמ' מב).

אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם (כא,א).
אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י).
"להזהיר" – מלשון זוהר ואור.
"להזהיר גדולים" – כיצד יכולים הגדולים בתורה ועבודה 'לזהור' ולזכות לגילוי אור נעלה?
"על (ידי) הקטנים" – בזכות עבודתם עם פשוטי העם. וכפי שאמרו חז"ל (תמורה טז) שכאשר העשיר מעניק תרומה לעני, אזי, "מאיר עיני שניהם ה'".
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 151).
* * *
חובתם של הגדולים בעבודת-ה' להשפיע על הקטנים בעבודת ה' ולהפרישם מכל דבר אסור. כיצד עליהם לעשות זאת? – על-ידי גילוי האור-כי-טוב הטמון בנשמתם ("להזהיר" מלשון זוהר ואור).
(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 158).

אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם (כא,א).
אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י).
בשלושה עניינים התורה הדגישה במיוחד את עניין החינוך – "להזהיר גדולים על הקטנים": אכילת דם, אכילת שקצים, וטומאת כהנים (ראה יבמות קיג).
יש בזה שלוש הוראות בחינוך:
אכילת דם – מסמלת התנהגות מושרשת באדם, שהרי בני-ישראל היו שטופים בדם (רש"י ראה יב). בכל-זאת נצטווינו להזהיר על כך את הקטנים על כך. מכאן, שאין מקום לטענה כאילו אי-אפשר להשפיע על המחונך בדבר שכבר הורגל בו.
אכילת שקצים – מסמלת התנהגות נחותה וגסה ביותר, שכן שקצים הם דבר שנפשו של אדם קצה בהם. ובכל-זאת מצווים אנו להרחיק את הקטן מזה. וכך אין מקום לטענה שבגלל גסותו של המחונך אין סיכוי שייכנסו באוזניו דברי החינוך והתוכחה.
טומאת כוהנים – מייצגת דברים הנשגבים מבינת אנוש, שכן עצם מושגי הטומאה והטהרה הם על-שכליים, ובכל-זאת נצטווינו לחנך את הקטנים גם בעניין זה. הדבר מלמדנו שאין מקום לטענה שקשה להעביר למחונך דברים התלויים באמונה וקבלת-עול, כשהלה טוען שאינו מאמין בהם, אלא מחובתנו "להזהיר גדולים על הקטנים" גם בעניין כזה.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 680).

אמור אל הכוהנים… ואמרת אליהם (כא,א).
אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים (רש"י).
גם בתוך נפש האדם יש 'גדול' ו'קטן'. ה'גדול' הוא כוח השכל, וה'קטן' – כוח המעשה. מצַוָוה התורה, שה'גדול', כוח השכל, צריך 'להזהיר' ולכוון את ה'קטן' – כוח המעשה. כלומר, צריכים ללמוד תורה על-מנת לעשות דווקא, וכמאמר חז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 327).

ולאחותו הבתולה… לה יטמא (כא,ג).
בזוהר כאן פירש את הפסוק על גאולתם של ישראל: הקב"ה עתיד 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להעניש את אדום ולגאול את ישראל, כנאמר (ישעיהו סג), "וכל מלבושי אגאלתי".
ויש להוסיף על זה:
הדבר כבר היה לעולמים בשעת יציאת מצרים, שאז ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו למצרים, שהיתה מלאה גילולים, כדי לגאול את ישראל. ולא עוד, אלא שגם כעת, בזמן הגלות, כאשר בני-ישראל שקועים בטומאת ארץ העמים, שוכנת השכינה איתם בתוך טומאתם.
(אור-התורה ויקרא, עמ' תקעח).
* * *
בוא וראה כמה גדולה חיבתם של ישראל לפני המקום. שהרי החטא אינו פוגם אלא בכוחות הגלויים של הנפש, אך לא בעצם הנפש; ואף הגלות, שהיא תוצאה של חטאי ישראל, אינה שייכת אלא בכוחות הגלויים בלבד. ובכל-זאת מוכן הקב"ה 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להוציא יהודי מן הגלות, אף שמדובר בכוחותיו הגלויים בלבד ולא בעצם נפשו.
(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 157).

ומן המקדש לא יצא (כא,יב).
מפרש הבעל-שם-טוב:
מחשבתו של אדם צריכה להיות דבוקה תמיד ב'מקדש', בעולם העליון, שגם כשהוא עוסק במילי דעלמא יהיה כאדם שיצא מביתו והוא חושב תמיד מתי יחזור לביתו.
(צוואת הריב"ש עמ' יד).

כל איש אשר בו מום לא יקרב (כא,יח).
מי שלא תיקן את 'מומי' נשמתו, היינו מעשים, דיבורים או מחשבות שאינם לשם שמים, אינו יכול לעלות ולהתקרב אל ה' באמת בעת התפילה (ואם עלה מורידים אותו ר"ל), עד שישוב אל ה' וירחמהו.
(תורה אור עמ' לו).

מרוח אשך (כא,כ).
שמראיו חשוכין (שהוא שחור ככושי, רש"י) (בכורות פ"ז מ"ה).
כוהן הוא איש החסד, שהוא בחינת אור (האור נברא ביום הראשון, שהוא כנגד ספירת החסד), והוא מזרע 'אהרן', אותיות 'נראה'. ואילו כהן שמראיו חשוכין, ההפך של חסד ואור, אינו ראוי לעבודת הכהונה.
(תורת לוי יצחק עמ' רמט).

שור או כשב או עז (כב,כז).
לפנינו שלושה סוגים כלליים של נפש בהמית.
"שור" – נפש בהמית בעלת עוצמה רבה, כשור הזה שכוחו עמו לבעוט ולנגוח, ויש להשקיע כוחות רבים כדי לבטל את ישותה ואת בהמיותה.
"כבש" – נפש בהמית חלשה ורכה, שאין צורך ביגיעה רבה כדי לבררה ולזככה.
"עז" – נפש בהמית תקיפה ביותר, כעז זו שהיא "עז בבהמה דקה" (ביצה כה), וכדי לבררה דרושה יותר יגיעה מאשר אצל ה'שור'. שכן ישותו של ה'שור' היא בבחינת 'התפעלות', זו ישות 'חמה' ורוגשת, דבר המעיד שאיננה חלק מעצם מהותו אלא דבר נוסף עליו (ולכן יש בה שינויים, לפעמים היא מתגלה ולפעמים לא). ואילו ישותה של ה'עז' היא פנימית (היא אינה מתגלית אלא כשמנסים להשפיע עליה בעניין כלשהו) ו'קרה', דבר המעיד שהיא חלק מן העצם, וישות 'עצמותית' כזאת קשה ביותר לבטל.
(קונטרס התפילה עמ' 20).

שור או כשב או עז (כב,כז).
אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם: עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש (שהערב רב עשאוהו, מ"כ), לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות (ויק"ר פכ"ז)
ה'צמח-צדק' מסביר את הטעם הפנימי שהשור דווקא הוא "ראש לכל הקרבנות":
המטרה של עבודת הקרבנות היא להעלות את נפש הבהמה לשורשה, שהוא 'פני שור' שבמרכבה (שממנה נמשכות נפשות כל הבהמות). ומכיוון שנפש השור קרובה ל'פני שור' שבמרכבה יותר מנפש הכבש והעז, מובן שיש בהקרבתה העלאה יתירה של מין הבהמה.
(אור התורה ויקרא עמ' שכד).

ולא תחללו (כב,לב).
"תחללו" – מלשון חלל ומקום פנוי.
"ולא תחללו" – אל תעשו חלל והפסק ביניכם לבין אביכם שבשמים על-ידי חטאים ועוונות.
פירוש נוסף:
"ולא תחללו" – אל תגרמו שיהיה חלל ומקום ריק מהשראת השכינה על-ידי גסות הרוח, שכן הגאווה דוחקת, כביכול, את רגלי השכינה.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג).
* * *
"ולא תחללו" – מלשון חולין. גם ענייני החול צריכים להיעשות "על טהרת הקדש".
"ולא תחללו" – מלשון "כי ימצא חלל". אין להרבות להתעסק בענייני חול, שערכם לגבי הקודש הוא כערך הגוף לגבי הנפש, והם בבחינת מוות.
(אור התורה ויקרא עמ' תקפב).

ונקדשתי בתוך בני-ישראל (כב,לב).
"ונקדשתי" – כאשר אדם מתבונן שהקב"ה קדוש ומובדל לגמרי מהעולמות,
"בתוך בני-ישראל" – מתעוררת בפנימיות ליבו אהבה ותשוקה עזה לקב"ה.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' לג).
* * *
מפסוק זה למדו רז"ל (עבודה זרה נד) שחייב אדם למסור את נפשו על קידוש השם. ויש לדקדק, מדוע נאמר חיוב זה בסגנון של סיפור דברים, ולא בסגנון של ציווי?
אלא הכוח למסירת-נפש בא מה'אהבה המסותרת' שבנשמה, שהיא אהבה על-שכלית, למעלה מטעם ודעת. ומכיוון שהתורה היא חכמה וטעם ודעת, לא יכול להיות בה ציווי מפורש על מסירת-נפש.
זה גם הטעם שלא מצאנו בתורה נימוק על מסירת-נפש, כמו שמצאנו במצוות אחרות, ולדוגמה: "לאהבה את ה' אלקיך גו' כי הוא חייך" (נצבים ל).
(לקוטי שיחות כרך יב עמ' 212).

וספרתם לכם (כג,טו).
אמר הרב המגיד ממזריטש:
"וספרתם" – מלשון ספירות ובהירות. "וספרתם לכם" – ה'לכם' חייב להיות מואר ובהיר.
והוסיף כ"ק אדמו"ר הזקן:
במה מאירים את ה'לכם'? ב"שבע שבתות תמימות": על-ידי בירור שבע המידות, שכל מידה תהיה כלולה משבע, ושבע המידות עצמן יהיו בבחינת 'שבת', כיום השבת-קודש שאינו צריך בירור.
(היום-יום י' באייר).

וספרתם לכם ממחרת השבת (כג,טו).
"וספרתם לכם" – זו העבודה של בירור הנפש הבהמית, הארת ה'לכם'.
"ממחרת השבת" – זו בחינה שלמעלה מהזמן, למעלה מ'שבעת ימי ההיקף' של בריאת העולם. ובלשון החסידות: 'למעלה מסדר השתלשלות'.
"וספרתם לכם ממחרת השבת" – הכוח לברר את השפל ביותר, המידות המושחתות של הנפש הבהמית, בא דווקא מהגבוה ביותר, "למעלה מסדר השתלשלות". כי כן היא המידה: כל הגבוה-גבוה יותר – יורד למטה-מטה יותר.
(לקוטי שיחות כרך א עמ' 269).

תספרו חמישים יום (כג,טז).
והלוא אין סופרים אלא ארבעים ותשעה ימים?
אלא העבודה של ספירת העומר ממשיכה את מ"ט שערי בינה, שער אחד ליום. ואין אנו סופרים את היום החמישים, שהוא כנגד השער החמישים, שכן זו בחינה נעלית ביותר ועבודתנו אינה 'מגיעה' לשם. אבל שער זה נמשך וניתן לנו מלמעלה לאחר שהמשכנו את כל השערים שניתן להמשיכם על-ידי עבודה.
"תספרו חמישים יום" – מכיוון ששער החמישים נמשך כתוצאה מעבודתנו בספירת-העומר, מעלה עלינו הכתוב כאילו המשכנו גם את השער הזה.
(לקוטי תורה שיר השירים עמ' לה).
* * *
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מתרץ:
לאחר סיום ספירת והמשכת המ"ט שערים, יש לספור מ"ט שערים נעלים יותר, שערים כאלו שעד עכשיו היו בבחינת "שער החמישים", למעלה מהשגה ותפיסה.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 996).

חמץ תאפינה (כג,יז).
בחג-הפסח חמץ אסור בהחלט, שכן חמץ רומז להתנשאות, ולפני בירורה של הנפש-הבהמית על-ידי ספירת העומר ייתכן שהתנשאות כלשהי, גם התנשאות דקדושה, תביא גאווה וגסות-הרוח. ואילו בחג השבועות, לאחר העבודה של ספירת העומר, אין לחשוש מכך, ולכן שתי הלחם הם חמץ.
(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' טז).

והניף הכהן אותם על לחם הביכורים… על שני כבשים (כג,כ).
נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא מעלה ומוריד (מנחות פ"ה מ"ו).
כבשים, שהם מסוג החי, נעלים יותר מלחם, צומח. מדוע אפוא ניתנו שתי הלחם על-גבי הכבשים?
אלא, כשהניף הכוהן את הלחם ואת הכבשים, העלה והגביה אותם לשורשם, ושם הלחם נעלה יותר. כידוע, הצומח אמנם ירוד במדרגה לגבי החי, אבל עובדה זו עצמה מוכיחה ששורשו גבוה יותר, על-פי הכלל "כל הגבוה-גבוה ביותר, יורד למטה-מטה יותר" (וזו הסיבה שהחי ניזון מהצומח, וכן שלחם מזין יותר מבשר).
(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' לט).

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם (כג,כב).
מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים… (רש"י).
טבע האדם הוא, שלאחר שנתן 'מעות חטים' – לפני חג-הפסח – ובעת עריכת הסדר הכריז "כל דכפין ייתי וייכול", הנה לאחר תקופת החג נחלש אצלו החיוב של נתינת צדקה. לכן, לאחר חג הפסח וימי ספירת-העומר, שבהם עדיין ניכר רישומו של החג, מזהירו הכתוב שלא יסתפק בצדקה שנתן עד עכשיו, אלא עליו להוסיף כהנה וכהנה.
(משיחת פסח שני תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 250).

ולקחתם לכם ביום הראשון (כג,מ).
ראשון לחשבון עוונות (תנחומא כב).
מפרש הרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיטשוב:
עבודת הימים הנוראים, ראש-השנה ויום-הכיפורים, היא תשובה מיראה, ההופכת את הזדונות לשגגות בלבד; ואילו בחג-הסוכות, שאז העבודה היא תשובה מאהבה ושמחה, נהפכים הזדונות לזכיות.
"ראשון לחשבון עוונות" – בחג הסוכות מתחילים העוונות עצמם להתהפך לזכויות.
(משיחת חג-הסוכות תרצ"ז).

וערבי נחל (כג,מ).
מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל . . ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר (רמב"ם הלכות לולב פ"ז).
חז"ל אמרו (ויק"ר פ"ל), שהערבה רומזת למי שאין בידו לא תורה ולא מעשים טובים.
מובן אפוא שאין היהודי שבדרגת 'ערבה' מתאחד עם שאר הסוגים בגלל המעלות הגלויות שיש בו בפועל; אלא בזכות היותו יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב, שהיא מעלה פנימית ועצמית. ומזה נשתלשל גם בהלכה, שאפילו ערבה שלא גדלה אצל הנחל (יהודי שנשבה לבין העכו"ם), אם היא רק ממין הידוע של ערבה (הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב) – כשרה למצווה.
וראה זה פלא – 'ערבה' נרמזת בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג).
(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 134).

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (כג,מב).
"כל האזרח" – האור האלוקי הנעלה שעתיד להאיר ולזרוח אחרי ביאת המשיח,
"בישראל" – בתוכיות ובפנימיות כל נשמה,
"ישבו בסוכות" – אינו מתגלה היום אלא בבחינת מקיף ('סוכה'), שכן בזמן הזה אינו יכול להתגלות בפנימיות.
(לקוטי תורה – דברים, עמ' פח).

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל יישבו בסוכות (כג,מג).
"בסוכות" – במשך חיי האדם בעולם-הזה (שאינו אלא 'דירת ארעי' בלבד),
"תשבו" – יש לעסוק בעבודת הבירורים, לברר ולזכך את העולם, ולהשלים את הכוונה העליונה בירידת הנשמה,
"שבעת ימים" – יש לשקוד בעבודה האמורה במשך כל החיים, שהם "שבעים שנה" (תהילים צ).
"כל האזרח בישראל" – בזכות עבודה זו זוכה הנשמה לגילוי ולזריחת אור אלוקי רב.
(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' פב).

ונתת על המערכת לבונה זכה (כד,ז).
אבא שאול אומר: שם (באותו רווח שבין סדר לסדר, רע"ב) היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו: והלוא כבר נאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה" ("ועל" משמע ממש, רע"ב)? אמר להן: והלא כבר נאמר "ועליו מטה מנשה" (והיינו סמוך, והרי נמי "על" סמוך, רע"ב) (מנחות פי"א)
אומר הגה"ח רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:
בפסוק "ועליו מטה מנשה" (שהוא משמש הוכחה לדעתו של אבא שאול בעניין שני בזיכי הלבונה) נרמזים הן שמו של אבא שאול והן שני בזיכי לבונה:
אבא שאול – אם נסיר מספר 'מטה' (54) מ'מנשה' (395) (שהרי רק מטה מנשה היה "עליו", לא מנשה עצמו), ישאר 341, כמניין 'אבא שאול' (341 = 54 – 395).
שני בזיכי לבונה – אם נסיר מספר 'מטה' (54) מ'מנשה' מלא (מ"ם נו"ן שי"ן ה"ה) (556), יישאר 502, כמספר 'שני בזיכי לבונה' (556 = 54 + 502).
(תורת לוי-יצחק, עמ' רמא).

ונוקב שם ה' (כד,טז).
ונוקב – לשון נקב וחור.
ונוקב שם הוי' – כל מצווה היא כלי להמשכת אור ה'. כאשר האדם מבטל מצוות עשה או עובר על מצוות לא-תעשה, הוא עושה 'נקב' כביכול בשם הוי' וגורם ליציאת אור הקדושה להיכלות הקליפות רח"ל.
(אמרי-בינה שער הקריאת-שמע פק"א).

©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוס ף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה