הרב יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל- נולד ב-ד' בתמוז ה'תרס"ו בעיירה אוזדה (על יד מינסק, בלארוס). בהיותו כבן שבע נפטר אביו ועל כן עבר לגור עם סבו. כבר מגיל צעיר, הוכר כעילוי. לאחר הבר מצווה נשלח ללמוד בישיבת סלוצק. בזמן המהפכה הבולשביקית הישיבה עברה מבלארוס לליטא ולאחר כשלוש שנים עבר לישיבת מיר שבפולין.
בעצת רבו, הגאון ר' איסר זלמן מלצר עבר לבריסק ואף שם לאחר תקופה קצרה הוכר כעילוי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עבר לוילנא. בזמן השואה שהה ביפן עם שאר תלמידי ישיבת מיר. בשנת ה'תש"א נסע לארצות הברית, שם למד בישיבת "היכל רבינו חיים הלוי". שימש כמשגיח הרוחני בעיר בוסטון. לאחר כשנה, דודו, הגאון ר' משה פיינשטיין הזמינו לשמש לצידו כראש ישיבת 'תפארת ירושלים' הממוקמת בניו-יורק. בשנת ה'תש"ו עלה לארץ ישראל, אולם לאחר נישואיו המשיך בתפקידו כראש ישיבה בארצות הברית.
בשנת ה'תשי"ב חזר לארץ ישראל ויסד את כולל "ישיבת בית יהודה" בתל אביב ואף עמד בראשה. בשנת ה'תשל"ג עבר לגור בבני ברק (לאחר פטירת אחת מבנותיו) ובשנת ה'תשמ"ד חנך בניין חדש לכולל, ובו העביר לפחות שבע-עשרה שיעורי תורה כל שבוע. ילדיו וחתנו מכהנים כראשי ישיבות בישראל, שממשיכות את שיטת בריסק. ענוותן. גאון. דאג לזולת בצורה מופלאה. נפטר ב-ט"ו באייר ה'תשס"ג חי כ-18 שנים. ציונו בהר-המנוחות בירושלים.
סבא: ר' דוד.
אביו: ר' אברהם יצחק.
אשתו: מרת ליפשא (בתו של ר' יצחק זאב סולובייצ'יק)
מרבותיו: ר' איסר זלמן מלצר, ר' אהרן קוטלר, ר' אליעזר יהודה פינקל, ר' יצחק זאב סולובייצ'יק (הרב מבריסק- הגרי"ז), ר' שמעון שקופ, ר' חיים עוזר גרודזנסקי, ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק.
מספריו: •מעלות התורה • חידושיו למספר מסכתות • חידושי הגרי"מ- מאמרים תורניים.
להלן סיפורים מופלאים, שהובאו על הנהגותיו של רבינו בספר תולדותיו של שר התורה: כשנה וחצי לפני פטירתו של רבינו קנו לו מגבעת חדשה לכבוד חתונת נכדו. אחד האברכים המקורבים לגאון אמר לו: "הכובע החדש עושה את ראש-הישיבה צעיר בעשר שנים…" הגיב הצדיק ואמר: "אם כך, הרי זו גניבת דעת, ואסור לי ללבוש את הכובע…" ואכן, רבי מיכל פיינשטיין לא חבש את המגבעת כלל, מתוך החשש, שגונב בכך את דעת הבריות…
מעשה שנכנס אחד התלמידים הקרובים לחדרו של רבינו, ובישר לו בשמחה, כי בתו מצאה סוף סוף את זיווגה, תוך שהוא מוסיף בהתפעלות: "זהו מופת של ראש הישיבה! הרי רק לפני חודש ביקשתי, שהרב יתפלל, וברכני שאמצא את זיווגה במהרה, והנה כבר נתקיימה הברכה!". אולם רבינו הגיב מיד בניחוח של ענווה: "אינני צדיק ואף לא בעל מופת. אך מכיוון שבאתם אליי וביקשתם שאתפלל, לקחתי את הדברים ללבי. הנושא הכאיב לי מאד, וחשבתי לעצמי: "איזה דבר נורא זה, שיש לאדם בת בוגרת בביתו, ובכל עת רואה הוא אותה מול עיניו!". "מה עשיתי? ישבתי ואמרתי תהלים בהשתפכות הנפש, וכיוון שברכתי אתכם מכל הלב, מצאה בתכם את זיווגה! דע לך, כי כל אדם מישראל שמברך עם כל הלב, הקב"ה מקיים בקשתו!".
סיפר פעם רבינו, כי בהיותו כבן שמונה, ראהו סבו שוקד על תלמודו ולומד שבעה דפי גמרא בהתמדה עצומה, אמר סבו לבני ביתו להביא לפני הילד לחם לבן שהיה יקר באותו זמן, סבו בהיותו דיין, אשר חזה את כוחות נכדו, הירשה לילד בן האחת עשרה להיות נוכח בדיני תורה אותם דן, לאחר שעזבו בעלי הדין, שאל הסב את נכדו, את המקורות בגמרא לדין שפסק, והילד ידע למצוא את המקורות.
התמדתו בתורה הייתה ללא גבולות, כל כולו היה תורה, לא היה זמן שלא למד, ערב פסח, ערב יום כיפור, היה כותב חידושי תורה בערב שבת כמעט עד לצפצוף השני לאחר כל ההכנות לשבת. רבינו היה אחד ומיוחד מגדולי ראשי הישיבות שהורו דרך לימוד בתורה לתלמידיהם. לימד את תלמידיו כיצד לגשת ללימוד סוגיא בעיון, באיזו יגיעה ניגש הוא עצמו לשיעור, הכין וחקר עד תום, וזאת לאחר שסוגיה זו כבר נתלבנה אצלו עשרות ומאות פעמים.
כח הריכוז של מרן היה עצום. ניתן היה לעמוד על ידו רבע שעה בלא ששם לב כלל לעומד לצידו, וכן היה יכול להיות רעש בבית ע"י הנכדים ורבינו אינו שם לב.
מתורתו
התורה היא שהחייתה אותו
באחת משיחות החולין שלו סיפר מה ששמע מאחד מנכדי הגאון ר' עקיבא איגר שהיה פרופסור מומחה לרפואה.
הלה שח כי קבלה בידי בני המשפחה שמצד חולשת גופו על פי כל כללי הרפואה לא היה רבי עקיבא איגר מסוגל לחיות זמן רב, אם בכל זאת הוא האריך ימים היה זה למרות רוב חולשתו, משום שהרוחניות שבו היא זו שזנה וסעדה אותו, ודומה שכדברים הללו ניתן היה לקרוא על מרן זצ"ל שקיים בנפשו את הפסוק 'לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני' (תהלים קיט צג), דוקא מתוך היסורים גדלה ושגשגה קומת גדלותו.
(קובץ ישורון)
חידוש נפלא בהגדרת 'בר בי רב דחד יומא'
איתא בגמ' (חגיגה ה:) רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב. והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא וכו' לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
הנה יש להניח שהאמורא רב אידי לא היה יושב בטל בששת חודשי נסיעתו, ובוודאי שהיה עוסק בתורה יומם ולילה גם בחודשים אלה, ואם כן מדוע קראו לו חכמים "בר בי רב דחד יומא"? ומדוע דרש עליו ר' יוחנן את הפסוק ממנו למדים שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, כאילו עוסק כל השנה כולה, והלא אין ספק שרב אידי עסק בתורה במשך כל השנה כולה?
תירץ בזה הגאון ר' יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל: רק לימוד תורה בין כותלי הישיבה עושה את האדם ל"בר בי רב", ואילו העוסק בתורה בדרכים, למרות שהוא מקיים מצות תלמוד תורה, מכל מקום אינו נקרא "בר בי רב". ומכיון שרב אידי למד תורה בין כותלי הישיבה רק יום אחד, על כן הוא נקרא "בר בי רב דחד יומא".
[החידושים באדיבות מכון "אור לישרים"]
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
