ניגוני געגועים נוגנו בדבקות, היושבים זה לזה אמרו 'לחיים' בידידות, האווירה מרוממת, הלבבות פתוחים ואז הוא ביקש לומר כמה מילים. "הייתי במצב לא משהו", שיתף אותנו בחור פלוני בגילוי לב. "אני מתכוון בעיקר במישור הרוחני", הוסיף ואז נאחז בשתיקה לכמה רגעים.
"ירדתי מדחי אל דחי במהירות מבהילה, שכחתי מאין באתי ואנה אני בא… הגעתי למחוזות מאוד שליליים ואפלים, כאלה שקודם לא חלמתי עליהם גם בחלומות סיוטים…
"פעם, כשאני שרוי בתהום רוחנית ונפשי במחשכים, ישבתי לבדי וחיפשתי איזשהו ניצוץ אור שיאיר לי מבין החרכים. לא ידעתי אפילו להגדיר לעצמי מה כל כך רע במקום שבו אני נמצא, אבל הרגשתי בבירור – 'רע לי על הנשמה'. אזרתי אומץ שקודם לכן לא היה לי, והבטתי אל תוך תוכי – אל מסתרי נפשי. ואז, 'משום מקום' צף ועלה בי זיכרון מהתוועדות י"ט כסלו בה השתתפתי כמה שנים קודם לכן, ובה דובר על ה'נר ה' נשמת אדם' שבכל אחד מאיתנו, אותו נר המיוחד רק לי. וכמו מאליה עלתה בכל הווייתי השאלה: אייכה? היכן נחבא ומסתתר נר נשמתי? האם אני מצליח לראותו ולחוש בו?
"השאלות האלה לא נתנו לי מנוח. הן דרשו תשובות. כך התחלתי בחיפוש ארוך שבסופו מצאתי את דרכי חזרה לעצמי, לדרך התורה ולנר נשמתי!".
בנפשו של כל אחד מאתנו יש צדדים מוארים ויפים יותר וכאלה שפחות… יש חלקים בהם אנו שמחים להתבונן ורוצים להכיר, וחלקים שאנו מתאמצים להדחיק, להכחיש, להסתיר. אבל גם אם אנו מוצאים את עצמנו במקום חשוך ואפל, חשוב שנזכור כמו אותו בחור – יש בנו נשמה, חלק מהא-ל. יש בתוכנו נר גדול – נר ה'! שאתו נוכל להאיר גם 'חושך מצרים' בעז"ה. המשך הפסוק "נר ה' נשמת אדם" הוא: "חופש כל חדרי בטן"; בעזרת הנר הזה ניתן לחדור ולחפש בנבכי נפשנו את כל המקומות הזקוקים לתיקון, להאיר אותם ולהדליקם.
שמעתי לאחרונה שיר עם מילים חשובות המבטא את הרעיון הזה ואומר: "צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו! ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר שלו, ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו".
הנר שלנו והצורך לגלותו, "להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו", מתקשרים היטב לפרשה שלנו כדלהלן.
להעלות את הנרות
בתחילת פרשתנו מצווה ה' את אהרן הכהן על הדלקת נרות מנורת המקדש. כפי שניתן לראות בהפטרה ובמקומות נוספים, המנורה היא משל לעם ישראל ושבעת קניה הם כנגד שבעה סוגים ובחינות בנשמות ישראל. וכפי שכבר הזכרנו, הנשמה היא בבחינת נר – "נר ה' נשמת אדם", וזאת משום דמיונה המשולש לנר:
כשם שלהב הנר שואף תמיד לעלות מעלה, כך הנשמה נכספת תמיד לעלות ולהידבק בקב"ה המאצילה; כשם שהנר מדליק נרות אחרים ואינו חסר מאומה, כך מתפקיד הנשמה להאיר נשמות נוספות ואין זה מעמעם את אורה; וכן, יסוד האש הוא הרוחני ביותר בארבעת היסודות הכלליים של הטבע (אש, רוח, מים ועפר), ועל כן הוא משל לנשמה שהינה רוחנית ונשגבה מאין כמוה.
ומצווה ה' את אהרן 'כהנא רבה' להעלות את הנרות ולהדליקם עד "שתהא שלהבת עולה מאליה". על אהרן הכהן ועל כל אחד מאתנו שעליו להיות "מתלמידיו של אהרן" – לעורר ולגלות תחילה את אור נשמתנו ולהדליק באמצעותו את כל 'שבעת הנרות', כלומר – את נשמתו של כל יהודי ויהודי!
"הדלקה כשרה בזר"
באחת משיחותיו לומד הרבי מליובאוויטש מהטבת והדלקת נרות המנורה, עיקרון חשוב בדרך ההשפעה הנכונה על יהודי שני והדלקת נרו:
בהדלקת המנורה ישנן שתי מצוות: 'הטבת הנרות' והדלקת הנרות. משמעות מצוות הטבת הנרות היא הכשרת המנורה להדלקה, דהיינו: להוציא את שיירי השמן והפתילות מההדלקה הקודמת, להביא תחתן חדשים ולתקנם כך שהאש תאחז בהם יפה-יפה. הדלקת הנרות, כשמה, זו מצוות ההדלקה בפועל של אותם נרות שהוכשרו קודם לכן על ידי הכהן המטיב את הנרות.
אלא שיש הבדל הלכתי מעניין ומפתיע משהו, בין מצוות הטבת הנרות להדלקתם. בעוד שאת הטבת הנרות והכשרתם להדלקה יכול לבצע רק כהן, "ההדלקה כשרה בזר" ויכולה להיעשות אף על ידי לוי וישראל! בהשקפה ראשונה נראה כי יש כאן היפוך יוצרות (או כביטוי התלמודי: "כלפי לייא")! איך אפשר להצדיק את הדרישה שהכנת הנרות להדלקה תיעשה דווקא על ידי כהן, כאשר ההדלקה עצמה נעשית אף על ידי זר! האם ההכנה חשובה יותר מהביצוע בפועל?!
לומד מכך הרבי, בדרך הדרוש, רעיון יסודי: 'הדלקת הנרות', כלומר, הפצת היהדות בכל מקום והדלקת נשמות יהודיות, זו 'חובת גברא' המוטלת על כל אחד מאתנו, גם אם אינו בבחינת 'כהן' שה' לבדו "הוא נחלתו"… אל יפטור עצמו היהודי ממלאכת קירוב ישראל לאביהם שבשמיים באמתלה שהוא "זר", שכן "הדלקה כשרה בזר!".
אלא שיחד עם זאת, בנוגע לשאלת האופן הנכון בהפצת היהדות וקביעת הדרך הראויה לגילוי אור נשמתם של בני ובנות ישראל, את זה רשאי לקבוע דווקא כהן! 'ההטבה' – הכשרת הקרקע וקביעת הכלים הנכונים שבאמצעותם נדליק את המנורה, מוטלת על 'הכהן' ונמצאת בתחום אחריותו הבלעדי. אחרת, יש חשש שמתוך כוונה טובה ורצון להשפיע על האחר להתחזק בשמירת התורה והמצוות, אנו נוותר כאן ונעקם שם, ובמקום "לקרבן לתורה" – נקרב חלילה את התורה אליהם…
ובמילים פשוטות: כל אחד מאתנו הוא בעל תפקיד חשוב בהפצת אור הקדושה בעולם וגילוי אור נשמתו של מי שלמרבה הצער אינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה. אבל מהי הדרך לעשות זאת? כיצד נתקן ולא נעוות? את זה קובע דווקא 'הכהן', הוא רבנו נשיאנו.
חייבים אמונה
מרכיב חיוני והכרחי בכדי שנצליח אכן 'להדליק את הנרות', היא האמונה. ראשית, אמונה בקיומו ובכוחו של הנר שלנו; ושנית, אמונה בהימצאותו של נר קדוש גם אצל השני, רחוק ומנותק ככל שייראה.
אם אמונה כפולה זו קיימת אצלינו, כעת מוטל עלינו לנסות לחוש את השני, להרגיש אותו ולהבין כיצד נוכל להדליק אותו. לא די בכך שאנחנו יודעים בביטחון גמור שיש בתוכו נר – צריך למצוא את הפתילה שלו. בלעדיה, לא נצליח להדליקו. צריך למצוא את הצוהר לליבו, לדבר אתו במילים שייקלטו אצלו וכך להפוך את ניצוץ אהבתו לה' החבוי במעמקיו ללהבה גדולה.
אם גם לאחר שנדמה כי איתרנו את מיקום הפתילה ומצאנו את הנתיב אל נשמתו – האש לא נתפסת, אל לנו ליפול לייאוש! אפשר שהפתילה פשוט קצת רטובה… אם נחזיק את הלהבה שלנו מספיק זמן לצד פתילתו, סוף כל סוף היא תיתפס גם תיתפס והשלהבת תעלה מאליה ותפיץ סביב את אורה הבהיר.
ממסעדה ל'נעילה'
שליח הרבי זי"ע בבופאלו, רבי נתן גוראריה שליט"א, פעל רבות עם יהודי הסביבה כמו גם עם הסטודנטים היהודים באוניברסיטת בופאלו ועשה למען חיזוק הקשר שלהם לאידישקייט.
הסטודנטים שברובם המוחלט הגיעו ממשפחות שניהלו אורח חיים חילוני ולא קיבלו בביתם זיקה למסורת, היו, מטבע הדברים, קהל מאתגר עבור השליח. לכך יש להוסיף את שגרת הלימודים התובענית שלהם שלא נתנה להם יותר מדי זמן ופניות לדברים אחרים, מה שהקשה על ר' נתן להגיע אליהם עוד יותר.
כאשר יום הכיפורים קרב, רבי נתן עמל לשכנע את הסטודנטים להגיע לתפילות היום הקדוש, מתוך תקווה שיהיה לו לכל הפחות מניין… לאכזבתו כי רבה, הם לא הגיעו ואת 'כל נדרי' הוא אמר יחד עם עוד שניים שלושה אנשים בלבד. למחרת, בבוקר יום הכיפורים יצא רבי נתן לקבץ אותם אחד אחד ואיכשהו עלה בידו לאסוף עוד תשעה סטודנטים שחסו עליו ונעתרו להגיע באי-חשק ניכר, אלא שכשהוא סיים את תפילת העמידה והסתובב לקהל לקראת התחלת חזרת הש"ץ, הוא גילה שבזמן שהתפלל את תפילת הלחש, החבר'ה ראו בזה שעת כושר ופשוט התפזרו…
רבי נתן התאכזב בשנית, אבל בליבו גמלה החלטה נחושה – 'בנעילה' יהיה פה מניין! שוב הלך רבי נתן לקושש אנשים למניין ולקראת 'נעילה' היו יחד אתו בסך הכול תשעה אנשים. מה עושים? רבי נתן אמר לשמונת האנשים שהגיעו שהוא יוצא לחפש עשירי והתחנן שלא יברחו. רבי נתן הסתובב בחצי ריצה ובלש בעיניו אחר יהודי פוטנציאלי שיהיה ה'צענטער', ואחרי כמה דקות הוא ראה סטודנט יהודי שהכיר יושב במסעדה…
בלי לחשוב פעמיים הוא נכנס פנימה ושיתף אותו בצורך הבהול שיגיע לעזור עם מניין לתפילת הנעילה. "יום כיפור היום, אתה חייב להגיע!" ביקש רבי נתן מכל ליבו. "תראה", החל הסטודנט באופן מסויג שלא מבשר טובות, "אני אשמח לעזור לכם, רק שבדיוק היום יש כאן את התפריט שאני אוהב"…
נקל לשער איך הרגיש באותו רגע רבי נתן שראשו וליבו נמצאים 'בנעילה' אך גופו במסעדה והוא שמוע מפי הסטודנט על התפריט האהוב עליו… "בסדר", אמר ר' נתן, "אני מחכה כאן איתך. אבל אחרי שתסיים אנחנו הולכים יחד להתפלל". רבי נתן ישב שם 'על מחטים', אבל הבחור לקח את הזמן והתענג על התפריט האהוב עליו. בסופו של דבר הוא כילה את אכילתו ובשעה טובה (וקצת מאוחרת) הוא צעד עם ר' נתן אל מקום התפילה. רבי נתן היה מאושר לגלות שהאנשים כולם נשארו להמתין וכך יצאה לדרך תפילת הנעילה.
כשהגיעו לשיא השיאים והכריזו שבע פעמים: "ה' הוא האלוקים", היה אחד שצעק עם כל נשמתו ובכיו סדק את קולו. היה זה אותו סטודנט שרק מעט קודם לכן עוד סעד במסעדה.
ה'נעילה' הזו שינתה את חייו. הוא נסע לישיבת 'הדר התורה' ש'בקראון היטס', חזר בתשובה שלמה ונקרא מאז בפי כל – 'נעילה'.
מי נתן לרב גוראריה את תעצומות הנפש האלה? מה העניק לו את העוז להיכנס למסעדה ולהפציר בסטודנט שאוכל להנאתו בעיצומו של יום הכיפורים לבוא לתפילת הנעילה? הייתה זו אמונתו בנשמתו שלו ואמונתו ב"נר ה' נשמת אדם" הנמצא בסטודנט היהודי שסועד למולו.
התורם הוא הראשון להיתרם!
אחת הברכות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, היא ההתעסקות בהדלקת נרם של אחרים. כשאנו פועלים להאיר את הנשמה האלוקית של השני, אוטומטית אנו מגלים את הנשמה האלוקית שלנו, שכן היא זו הנכנסת לפעולה כשזו המשימה שעל הפרק. כך יוצא שהראשונים שיוצאים נשכרים מהתעסקות ב'הדלקת הנרות', הם המדליקים עצמם.
בשנת תשל"א אחת מאלמנות צה"ל כתבה לרבי מליובאוויטש שהיא מרגישה מאוד בודדה, מצבה הנפשי לא טוב והיא מבקשת עזרה והכוונה. תשובת הרבי שינתה את חייה: "אחת מתפילותינו היא – אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם'. [אם כן,] ה' בוודאי נתן לך ולחברותייך במצב הזה, את הכוח והמרץ להתגבר על מצבכן, כולל היציאה מן הבדידות כביטויה במכתבה. ולא על ידי 'מתנת בשר ודם', כי אם בכוח עצמן".
ואם היא תשאל כיצד תוכל לגלות את "הכוח והמרץ להתגבר על מצבה"? משיב הרבי בהמשך מכתבו ש"אחת הדרכים בזה היא, על ידי עידוד ועזר רוחני או גשמי לאלה הזקוקים לזה, אשר רבים הם בכל עיר וחוג (ואף שקצתם מתביישים לדבר אודות זה וכו', הרי דווקא על אלו הרחמנות גדולה יותר)"…
שוב עולה אותו העיקרון לפיו כשאדם תורם לאחרים, הוא קודם כל נתרם. אם אתה רוצה להקל מעליך את הבדידות – פעל להפיג את בדידותם של אחרים, ואם אתה רוצה לגלות את אור נשמתך – הדלקת את נרם של אחרים!
מה בדיוק היה שם?
ובהמשך ישיר לחובה והזכות המוטלות על כל אחד מאתנו להאיר ולהדליק את נרו של חברו, אנו מוצאים בפרשתנו גישה זהה בה נקט משה רבנו. מסופר בפרשתנו שלאחר שמשה מלין על כי 'כשל כוח הסבל' ואומר כי אין ביכולתו עוד לשאת לבדו את משא עם ישראל כולו על כתפיו, הקב"ה מורה לו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, לקחתם אל אוהל מועד ולהתייצב לצידם.
כאשר תעמדו שם, מוסיף הקב"ה ואומר, "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם". נאציל עליהם מרוחך וכך נטל העם לא ייפול רק עליך לבדך, ותוכל להיעזר בשבעים זקנים.
לאחר שמשה ביצע זאת, הקב"ה אכן האציל מרוחו על שבעים הזקנים והיה משה דומה באותה שעה "לנר שמונח על גבי מנורה והכול מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום". מיד כשקיבלו הזקנים מרוחו של משה – נחה עליהם רוח נבואה והם התנבאו באותו היום, אך אחר כך פסקו. עוד מספרת התורה על מאורעות יום זה סיפור הנראה סתום:
"ויישארו שני אנשים במחנה, שם האחד אלדד ושם השני מידד, ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה. וירץ הנער ויגד למשה: 'אלדד ומידד מתנבאים במחנה'". שומע זאת יהושע בן נון 'משרת משה' ואומר למשה רבו: "אדוני משה – כלאם!". משה רבנו לא מזדהה עם צעקתו ובקשתו של יהושע כי ייכלא אותם ואומר: "המקנא אתה לי? ומי ייתן כל עם ה' נביאים!". לא רק שאיני רואה בזה כל פגם, מבחינתי זהו האידיאל!
סיפור זה על כל חלקיו מצריך בירור וביאור: ראשית, התורה מציינת לגבי אלדד ומידד ש"המה בכתובים" ו"לא יצאו האהלה". מה פירוש הדבר? באיזה "כתובים" הם היו ומדוע לא יצאו "האהלה"? שנית, מה בנבואתם גרם ליהושע בן נון לבקש ממשה עבורם לא פחות מכלא! ושלישית, מדוע גישתו של משה רבנו בשונה מדעת תלמידו המסור הייתה פייסנית מאוד והוא אף שמח בנבואתם; במה נחלקו הרב ותלמידו?
מאיפה הסלחנות הזו?
נתחיל בתשובת שתי השאלות האחרונות: בפשטות, כשיהושע בן נון שומע על שניים המתנבאים במחנה, הוא רואה בזה כעין ערעור על סמכותו הבלעדית של משה רבנו כמנהיג הדור ונביאו. כלל בידינו, טען יהושע, "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור!" וכן מקובלים אנו כי "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד". אין מקום, אפוא, לנבואתם של השניים. "אדוני משה – כלאם!".
אלא שלמרות ש"נימוקו עמו", משה לא מקבל את דבריו של יהושע ואדרבה, הוא מייחל ואומר: "מי ייתן כל עם ה' נביאים". זהו חלום מבחינתו! השאלה היא מדוע? למה לא יצדקו דבריו של יהושע תלמידו? יותר מזה, משה עצמו נלחם בתקיפות ונחרצות כנגד קורח שערער קבל עם ועולם על שררתו של משה רבנו על עדת ישראל בנימוק ש"כל העדה כולם קדושים". מדוע, אם כן, כאן מגלה משה רבנו סלחנות לנביאותם של אלדד ומידד, אף שהיא לכאורה מקטינה את מעמדו?
בין מלך לנביא
אלא שיש להבדיל בין שני מושגים שונים שלעתים מתערבבים: כוח איננו השפעה, שליטה אינה שם נרדף להכוונה ומלוכה אינה נביאות. משה רבנו היה גם מלך וגם נביא, אך אלה שני כובעים שונים בעלי מאפיינים אחרים. מלוכתו של משה קשורה לעוצמתו ורוממותו כמנהיג, ונביאותו מתייחס להיותו משפיע על העם ומעצב את אורחותיו. אם המלך מצווה, הרי שהנביא מלמד ומחנך. זה כזה יגרום לך לעשות כרצונו, אלא שהמלך פשוט יפקוד עליך לעשות זאת מכוח מלכותו, ואילו הנביא יוביל אותך להתחבר לרציונל וממילא גם תעשה כדברו.
קורח שביקש לעצמו כהונה, ערער על מלכותו של משה. הוא טען שאין בסיס ותוקף אמיתי לרוממותו של משה על העדה, "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'". וכיוון ש"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" "ואין שני דברים לדור", יצא משה בכל תוקף כנגד קורח ואשר אתו.
אלדד ומידד לעומת זאת, לא התעסקו עם מלכותו של משה – רק התנבאו. גם הם, כמשה, היו כלים לרוח ה' וביקשו להשפיע על העם בנבואתם. אמר משה ליהושע, אדרבה ואדרבה! אני רואה בזה הצלחה שיש עוד נביאים בעמנו. מזמן סברתי שכדאי שיהיו בנו אנשי רוח שיעזרו בעיצובה והכוונתה של עדתנו. לא רק שאין זה בא על חשבוני, ממבטי – זה חלק מהצלחתי שלי. "ומי ייתן כל עם ה' נביאים!" אינני מתקנא בנבואתם והנני מייחל להצלחתם.
רבה הנודע של בריטניה, הרב יונתן זקס, אמר פעם שבמהלך חייו הוא ראה ופגש הרבה מנהיגים דגולים, אבל יש הבדל משמעותי אחד בין כולם לבין הרבי מליובאוויטש: בעוד שהאחרים יצרו לעצמם חסידים, מאמינים ונאמנים – הרבי יצר מנהיגים!
פועלו היה בגישתו של משה רבנו שאמר: "מי ייתן כל עם ה' נביאים". שאיפתו של הרבי כי כל יהודי ויהודי יהפוך למנהיג ו"לנביא" שישפיע על חוג מכריו ומחוצה לו להתחבר לא-ל, להוסיף בטוב ולדבוק במצוותיו. זו מבחינתו נחשבה הצלחה!
להפסיק 'לאלף' – להתחיל לחנך!
הרבי מקאליב זצוק"ל שסבל בשואה צרות ועינויים שונים ומשונים רח"ל, הגיע לארץ וערך תדיר כינוסים שבהם חיזק את הקהל באמונה ויראת שמיים. היה בהם בכינוסים אלו ריטואל קבוע שבו זעק הרבי מקאליב "שמע ישראל" בנעימה מיוחדת והקהל ענה אחריו וקיבל עליו עול מלכות שמיים. פעם שאל אותו מישהו לסיבת מנהגו זה, והרבי מקאליב סיפר כך:
בימי השואה, שמעתי פעם ילד האומר בקול טהור ובנעימה מיוחדת את ה"שמע ישראל", רגע לפני שמת על קידוש ה'. מתיקותו, אמונתו, אמירתו, וקול ניגונו רגע לפני שנהרג, נכנסו כחץ בליבי ורגשו את כל ישותי. ומיד ערכתי הסכם עם הקב"ה: אם כנגד כל הסיכויים את תיתן לי לעבור את המלחמה ולחיות, ה"שמע ישראל" הזה ילווה אותי כל חיי!
וסיים הרבי מקאליב ואמר: בכל כינוס וכינוס כשאני אומר את ה"שמע ישראל" באותו הניגון ששמעתי מהילד ההוא, אני בסך הכול ממלא את חלקי בהסכם.
לרב, מורה והורה יש גם כוח ושליטה וגם דרך עיצוב והשפעה. שומה עלינו לצמצם ככל שניתן את השימוש בכוח, לטובת חינוך עם לב ומוח. קצת פחות מלוכה ושליטה וקצת יותר הסברה והשפעה. אם אנחנו רוצים לקחת חלק משמעותי באמת בעיצוב דרך חייהם של ילדינו, לא נוכל לעשות זאת מכוח עליונותנו כהורים לבדה, רק דרך השפעה פנימית ודוגמה חיה! הילד ההוא שרגע לפני מותו אמר "שמע ישראל" בטוהר ותמימות, ללא ספק חונך וספג בבית את האמונה מתוך הזדהות וחיבור – לא רק מתוך ציות. וגם השפעתו האדירה על הרבי מקאליב רגע לפני מותו, לא נעשתה בכוח אלא מכוח תמימותו.
הורה שמשמש במעשיו ואורחותיו דוגמה ומופת לילדו, יצעד עמו לכל מקום והוא יראה לנגדו תמיד את 'דמות דיוקנו'. "מה אבא היה אומר" הוא ישאל את עצמו בכל צומת דרכים, ידבק בדרך בה חונך ויחנך אף הוא על אותם הערכים.
"בקש מהרבי סליחה בשמי!"
ויש עוד הבדל משמעותי בין כוח, שררה ומלוכה לבין "נביאות" והשפעה: מי שכל הסרים למשמעתו עושים זאת רק בשל כוחו ושררתו, מיד כשמת ובטל כוחו – מתה עמו גם השפעתו. לא כן השפעת הנביא והצדיק על צאן מרעיתם אותו חיברו מתוך הזדהות פנימית – לדרכם ואמונתם. השפעה זו לא נפסקת עם מיתתם והיא תמשיך להתקיים לעד בהולכים בדרכם וצועדים לאורם.
לאחר הסתלקות רבנו בג' תמוז תשנ"ד, קרא לי אליו הגאון רבי טוביה וייס שהתגורר באנטוורפן (ולימים נעשה לגאב"ד 'העדה החרדית' בירושלים) ובפיו בקשה: נסה להשפיע על הרבנים והעסקנים למנות רבי חדש. אחרת, חוששני שכל קהילות הקודש של חסידי חב"ד, הישיבות, מוסדות הקירוב ובתי חב"ד, הכול יתפרק!
אמרתי שזה לא יקרה אבל הרב וייס התעקש שהדבר נחוץ וחיוני. הוא העריץ את הרבי ואת מפעלו האדיר ובאמת ובתמים דאג שהכול ייחרב.
אחרי זמן הזמנו לאנטוורפן את 'החוזר' הגאון רבי יואל כהן זצוק"ל בכדי למסור שיעורים שונים בחסידות, וכששמע על כך הרב וייס, הוא ביקש להיפגש אתו בארבע עיניים. במשך שעה וחצי ישבו שניהם ושוחחו ביחידות, וכשר' יואל יצא הוא שאל אותי: אתה יודע מה הוא רצה ממני? "אני יכול לשער", השבתי.
הרב וייס סבר שעל רבי יואל שהכיר את תורת הרבי טוב יותר מכל אחד אחר – להתמנות לרבי. רבי יואל כמובן צחק מהרעיון ושלל אותו על הסף.
עברו ארבע-חמש שנים, נכדו של הרב וייס נפטר בדמי ימיו ל"ע וכיוון שאביו – בנו של הרב טוביה וייס, גר ממש על ידנו, הגעתי לנחם את המשפחה. כשנכנסתי, קרא לי אליו הרב טוביה וייס, נכנס יחד עמי למטבח וסגר אחריו את הדלת. כשאנחנו לבדנו במטבח, אמר לי הרב וייס את שמו ושם אימו וביקש שכשאהיה שוב בציון של הרבי, אבקש מהרבי סליחה בשמו.
"על מה ולמה סליחה", שאלתי והרב וייס השיב: אתה בוודאי זוכר שלפני כמה שנים אמרתי שבלי שימנו רבי חדש בליובאוויטש, הכול עתיד להתפרק. והנה, עברו כבר כמה וכמה שנים ומתברר לי שטעיתי בגדול. לא רק שהעסק לא מתפרק, רואים איך שהכול הולך מחיל אל חיל ואברכים צעירים יוצאים לשליחות ביתר שאת מכפי שהיה קודם. עליי לבקש מהרבי סליחה ומחילה על שלא הערכתי נכונה את כוח השפעתו. מתברר שהרבי ממשיך לחיות ומנהיגותו מוסיפה להתקיים!
ענווה ורגישות
עדיין נותר לנו לבאר את ציון התורה לגבי אלדד ומידד ש"המה בכתובים", כמו גם מדוע לא הלכו "האהלה".
כשהקב"ה אמר למשה לאסוף שבעים איש עליהם יאציל מרוחו, משה היה בדילמה: כיצד אבחר את שבעים הזקנים באופן שוויוני מבלי לעורר קנאה ומחלוקת בין שבטי ישראל? הרי עדת ישראל מונה שנים עשר שבטים, כך שאם אקח מכל שבט ושבט חמישה זקנים – אגיע רק לשישים, ואם אקח שישה – אגיע לשבעים ושניים איש. הפתרון היה כזה: משה לקח שישה נציגים מכל שבט ולקח כנגדם 72 פתקים. על שבעים מהם כתב 'זקן' ושניים מהם נשארו ריקים. כעת הורה משה לכל אחד מהם לקחת פתק אחד ולראות מה יעלה בגורלו, כאשר שבעים האנשים שיקבלו פתק 'זקן' ירכיבו את 'שבעים הזקנים' ואילו השניים שיעלו בידם פתק ריק, ישובו לשבטם כלעומת שבאו.
אלדד ומידד היו מאלה שעלה בגורלם הפתק 'זקן', אך היו ענוותנים וחשבו ש"אין הם כדאיים לגדולה זו". על אף ש"המה בכתובים", כלומר – שהיו מאלה שבפתקם היה כתוב 'זקן', הם לא יצאו "האהלה". וסיבה נוספת הייתה להישארותם במחנה; אלדד ומידד חששו שהשניים שהעלו בידם פתק ריק, יתביישו בכך שלא עלו בגורל להיות 'זקנים', על כן הם נשארו ואפשרו לאותם שניים להצטרף אל שאר האנשים ולהשלים את ה'שבעים זקנים'.
נו, מאיפה הם לקחו את ההנהגה הזו ואת הרגישות הזו? מי שימש להם השראה ודוגמה לענווה כזו שהביא אותם לחשוב ש"אין אנו כדאיים לגדולה זו"? אין זה אלא משה רבנו, העניו מכל האדם והרגיש אף לצרכיו של גדי.
המשכיות אמיתית
וזה מסביר גם את יסוד הוויכוח בין יהושע שאמר – "אדוני משה כלאם", למשה שאמר כנגדו – "ומי ייתן כל עם ה' נביאים": נבואתם של אלדד ומידד כפי שמספרים חז"ל, הייתה ש"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ". נקל לשער את הרגשתו של יהושע שאהב את משה כנפשו והיה בטל אליו בכל ישותו, לשמע דבריהם. הוא היה נסער וביקש למנוע מהם להתנבא כך גלויות על מותו של 'הרועה הנאמן'. "אדוני משה – כלאם!" הפציר ברבו.
לשמע מחאתו הנמרצת של יהושע על נבואתם, הרגיעו משה ואמר: "המקנא אתה לי?" האם אתה רואה בחזונם על דבר מותי – חזון על קצי וסופי? הדבר איננו נכון. ראה, אלדד ומידד שנשארו במחנה מתוך ענוותם הגדולה ורגישותם לאחיהם, הם ההמשכיות שלי! אם אני מהווה עבורם דוגמה, אם אני משמש להם השראה, אז אין לחוש למוות ופטירה. "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים"! החום והאהבה שלי לעם ישראל, מסירותי לצרכיהם ופעולתי ליישר אורחותיהם – כל אלה ימשיכו ללוות אותם לעולם ויחיו אותי בתוכם!
מי ייתן שנזכה לגלות את אור הנשמה ו"להעלות את הנרות" של כל אשר בשם ישראל נקרא. ויהי רצון שנחנך באהבה ולא בשליטה, בלב ומוח – לא בכוח, וזכה בקרוב לאורו של המשיח שיהיה מלך ונביא!
