חכם אליהו מני נולד לאביו סלימאן ולאמו, בתמוז תקע”ח בעיר בגדאד. מטל ילדותו למד בישיבת ‘בית זלכה’ (בית מדרש אבו מנשי), והיה לאחד מתלמידיו המובהקים של הגאון עבדאללה סומך, ואף נשא לאישה, בזיווגו השני, את אחותו, מרת סמרה, שהיתה משכילה וידענית בתורה ובהלכה.
בשנת תרט”ז , בהיותו כבן 38, עלה לירושלים, מסע של שלושה חודשים, עם אשתו ושלושת בניו, והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים ‘בית אל’. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו ‘ארי עלה מבבל’. חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.
בשנת תרי”ח עבר לחברון, בה נשאר עד פטירתו. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד”רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות ‘מדרש אליהו’ ו’מעשה נסים’, בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר.
בשנת תרכ”ד פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. בשנת תרכ”ה, לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, ורק בשנת תרל”ט הסכים לקבל שכר מה עבור משרתו.
בשנת תרנ”א איבד את מאור עיניו בעקבות מחלת הקטרקט.
חכם אליהו מני כתב כמאה וארבעים ספרים וחיבורים, אותם יחד עם ספרים עתיקים מספריתו, שם למשמרת בישיבת ‘פורת יוסף’ בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש”ח עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום. בין ספריו שנדפסו – השו”תים ‘מעשה אליהו’ ו’תנא דבי אליהו’, ‘מעשי אליהו’ – דיני איסור והיתר, ‘מזכיר שלום’, ‘מעיל אליהו’ – ביאור שער הכוונות, ‘קרנות צדיק’ – תיקון הברית, ‘שיח יצחק’ – מנהגי ישראל, ו’כסא אליהו’.
חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח’ בתמוז תרנ”ט בחברון, ונטמן בה בחלקת ‘ראשית חכמה’. מכיוון שנחשב קדוש גם ע”י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.
מתורתו
“בעניין ‘מסורת אבות’ מורה שלא לשנות מנהגם, שיש חזקה לכל עדה, משום איבה”
פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים – הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי – ילך עמו שמש אשכנזים.
ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש – לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?
ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת – אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי – מה שנתנו לו האורחים הנ”ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי – ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.[שו”ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע”ר, עמוד נ”ט]
“בעניין ‘לימוד התורה’ מורה לחדש חידושי תורה בשבת, ובכך מכבד אביו ואמו”
יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה – כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות ‘איש אמו ואביו תיראו – ואת שבתותי תשמורו’, וכתוב ‘כבד את אביך ואת אמך’ וסמוך לו – ‘זכור את יום השבת לקדשו’.
הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה – הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה …’זכור את יום השבת’ – הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה. [ספר שיח יצחק, עמוד מ”ט]
“מידת הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל”
‘צדק צדק תרדוף’ – כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה – פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע – כפי מתת ידו, ובכל יום – לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד – כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים. אל תהיה כפוי טובה – וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק. [ספר שיח יצחק, עמוד מ”ב, סימן ל”ג- ל”ה]
“מורה שבחשש איסור, לא יבוא לידי איבה“
לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת – …
והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור – כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.
ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ’יוצר’ עד אחר ‘נפילת אפים’, ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.
[ספר זיכרונות אליהו , חלק א’, אות ב, סעיף ה’: “בית הכנסת”, עמוד ו’]
“‘ואהבת לרעך’ להרבות שלום בעולם“
הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של ‘ואהבת לרעך כמוך’. אשר בזה – לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו – ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. ‘סוף דבר הכל נשמע’ – להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב – ‘ורב שלום בניך’. [ספר שיח יצחק, עמוד מ”ה, סימן פ”ב]
נערך והוגש ע”י הרה”ג רבי יוסף חיים אוהב ציון שליט”א
