גם אם במשך השנה כולה היינו טרודים במטלות היום יום ואך ניסינו לעמוד בקצב של מרוץ החיים, כך שלא עצרנו לחשוב כראוי – היכן אנחנו ואיפה יכולנו להיות; הרי שבבוא חודש אלול, וביתר שאת כאשר ראש השנה כבר נמצא ממש מעבר לפינה, כל יהודי עורך חשבון נפש ממעשיו ומצבו ומבקש להעמיד עצמו במקום טוב יותר וגבוה יותר.
הימים הם ימי תשובה. ימים מסוגלים לתפנית ו'טוויסט' בעלילת חיינו. ימים בהם כל אחד מאתנו יכול לשוב להתקשר לבוראו, להתחבר מחדש אל מעיין נשמתו ולהוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות האדירים האצורים בקרבו. המחזוריות הקבועה של חיינו, שגרת היום-יום, הרוטינה של בוקר, תפילה, אוכל ועבודה והאינרציה השולטת בהם – עלולים לנתק אותנו מקשר פנימי ועמוק לה', כמו גם מחיבור לאני הפנימי שלנו עצמנו.
אבל מצב זה, תודה לא-ל, איננו גזרת גורל ובידינו לשנותו. כן, ביכולתנו לעשות תשובה אמיתית שבה אנחנו שבים ומתחברים לעצם נשמתנו וכמובן מתחברים לאלוקינו. וכדברי הכתוב בפרשתנו (נצבים): "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו".
איך מתניעים שינוי? כיצד נוכל לגלות את הפוטנציאל הגלום בנו, זאת במטרה לנצלו באופן אופטימלי למילוי שליחותנו, ובמה עלינו להתמקד בכדי לרומם ולנשא את הקשר שלנו לאלוקינו? על כך ועוד להלן.
"וביקשתם משם!"
בפרשת ואתחנן אומרת התורה: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". בכך, אמר 'היהודי הקדוש', ניתנת לנו מילתו והבטחתו של הקב"ה שאם רק נחפשהו בכל ליבנו ונפשנו – נמצא אותו.
והיכן עלינו לחפש? מורה לנו התורה – "וביקשתם משם"! החיפוש צריך להיות "שם", כלומר – במקום הקליפות והסטרא אחרא (הנמצא אי-שם, הרחק ממקום הקדושה המכונה בכתוב תדיר בשם – "זה"). עלינו לתור ולחזר אחר ה' דווקא באזורים ובצדדים הפחות מוארים שלנו, היכן שאנחנו מאותגרים ולא פעם גם מועדים ונופלים. למרבה הפלא, דווקא במקום בתוכך שבו שולטים טומאה וחושך, משם תוכל לשאוב טהרה בדליים ולמלא את עצמך ואת העולם באור, אם רק תצליח לגבור עליהם! וכשתתמודד בהצלחה ובגבורה עם קשייך, או-אז תגלה את מלוא הפוטנציאל ואת עוצמותיך.
על מנת שנבין את הרציונל בדבר, הבה ונערוך היכרות עומק עם סיפור התשובה של אחד מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, כזה שחידש בתורה דברים שאפילו משה רבנו, מקבל התורה מסיני, התקשה להשיגם – הלוא הוא התנא רבי עקיבא, 'עמוד התורה שבעל פה'.
'צניע ומעלי'
איש פשוט היה עקיבא, שלא לומר בור. רועה צאן, אנאלפבית גמור שאין בו אפילו ריח תורה. מי שהעסיקו כרועה צאן היה עשיר וגומל חסדים שנקרא בפי כל 'כלבא שבוע', משום שגם הנכנס אליו רעב ככלב, יוצא את ביתו כשהוא שבע וטוב לב.
והייתה לו לכלבא שבוע בת בשם רחל, שבורכה בכישרונות ובמידות – ממש כלילת המעלות, ועם הגיעה לפרקה דובר בה נכבדות. סוף כל סוף, מדובר היה גם בבחורה מיוחדת במינה וגם – טוב, כמובן זה לא חשוב ולא העיקר, אבל בטח אין זה נחשב לחיסרון גדול – בתו של עשיר. אלא שלרחל עצמה מחשבה אחרת לגמרי…
היא ראתה שעקיבא, רועה הצאן הנבער של אביה, הוא ענוותן ובעל מידות טובות – "צניע ומעלי" בלשון הגמרא, וחפצה בו לחתן. "אם אתקדש לך, התלך ללמוד תורה" – שאלה רחל את עקיבא. "כן", השיב לשמחתה ועד מהרה הם עמדו יחד תחת החופה.
רחל הבינה היטב שאביה יהיה מאוד לא מרוצה לשמוע שנישאה לרועה צאנו התם והבור, על כן הקידושין נערכו בצנעה ובהסתר, הרחק מעיני הציבור. אלא שלא ארך הזמן עד שהדבר נודע לאבא שכעס-קצף על בתו ולא אבה להסכים, ואף הגדיל לעשות והדירה מכל הנכסים.
'חתיכת תיק'
לפני שנמשיך ונראה את התפתחות הדברים, נעצור לרגע ונתבונן עד כמה מופרכים, לכאורה, היו אותם הנישואין.
עקיבא, כאמור, לא היה עילוי בתורה, אלא מישהו שאפילו צורת אות לא ידע! ולא זו בלבד, בשלב ההוא שנא עקיבא שנאה עזה את תלמידי החכמים ואמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור". למה חמור? כי הוא משבר בנשיכתו גם את עצמות הנשוך, ולא מסתפק בקריעת עורו ובשרו ככלב.
מצבו בשוק השידוכים היה מזהיר עוד פחות אם נוסיף על האמור את עובדת היותו אז גרוש פלוס ילד או יותר (שזה 'חתיכת תיק'), ומלאו לו אז ארבעים שנים, כך שגם צעיר הוא כבר לא היה…
נו, אם לא אינטליגנט, לא תלמיד חכם, לא רווק צעיר וגם לא בעל ממון, אז אולי לפחות 'ייחוס'? ממש לא. רבי עקיבא היה בן גרים, בנו של יוסף שהתגייר והיה מצאצאי סיסרא שביקש להילחם בישראל. איך נאמר? ייחוס די מפוקפק…
ואף על פי כן, רחל, בתו המוצלחת של כלבא שבוע – העשיר והנדבן המפורסם, רצתה בו כבעל ונישאה לו במה שנראה מעשה של טירוף.
מדוע?
המכניזם של השנאה-אדישות
אלא שרחל הייתה מסוג האנשים שניחן במבט פנימי היורד לשורש הדברים ולא נצמד לחיצוניותם בלבד. ולא בכדי; רחל, כך מלמד האר"י, הייתה בעלת נשמה גבוהה במיוחד בהיותה גלגול מנשמת רחל אמנו, אשת יעקב.
וכשהיא ראתה את שנאתו של עקיבא לתלמידי חכמים, היא ראתה בשנאה עצמה קשר לתורה. היא ידעה שמאחורי הבור ועם הארץ הזה מסתתרת אהבה גדולה לתורה, שאם לא כן, מדוע לשנוא את החכמים ולא פשוט להיות אדיש ומנוכר כלפיהם? על מה השנאה הזו יושבת, למען ה'? מה מזין אותה? אין זאת אלא שהרצון שלו להידבק בה ולהתעלות במדרגותיה, רצון שלא זכה למימוש ולא בא על סיפוקו, עובר כעין 'מוטציה' ויוצא החוצה בצורה של שנאה.
עבור רחל, השנאה הוכיחה קשר. כמו יהודים שרח"ל שונאים יהודי חרדי הדבק בדרך התורה והמצוות על היותו 'חשוך', כביכול, אך מקבלים בספר פנים הודי הנצמד לעבודת אלילים…
האמת היא שהאיפה ואיפה הזו דווקא מעודדת. היא נעוצה בקשר שהם חשים ליהודי שני ולתורה, דבר הגורם להם לחוש כלפיו רגשות שנאה עזים, זאת בניגוד לריחוק שחשים כלפי אותו הודי פגאני, מה שמאפשר להם להתייחס אליו ואמונותיו האוויליות בשוויון נפש.
רחל אף ידעה שרבי עקיבא מנמק את שנאתו לתלמידי חכמים בכך שהם מבזים ומתגאים על עמי הארץ, עד כדי זהירות מהשאלת בגדיהם להם בחששם פן יטמאום. והוא לא יכול היה לסבול את רגש הרוממות שהיה להם על האנשים הפשוטים, דלת העם ושולי החברה.
ורחל הוקירה את טוב ליבו ואת רגש הערבות והחברות שפיעם בתוכו. "אם הוא טוב לבריות", חשבה לעצמה רחל, "בוודאי הוא גם טוב לשמיים". אם רק אגלה את הטוב שבו, טוב שהוא עצמו אינו מודע לו, אזכה בבעל בן תורה ובעל מידות טובות ונאצלות.
"אל תבט אל מראהו"
יש הרואים מעל ומעבר למה שנראה בעיניים. רחל ראתה לא מה הוא, אלא מה הוא יכול להיות. היא ראתה את הקשר הנשמתי שלו. את יכולתו של עקיבא לצמוח ולהיעשות לתלמיד חכם אמיתי, להפוך מעקיבא לרבי עקיבא ולהיות למנהיג.
והיה זה כה מוחשי אצלה, עד שהייתה מוכנה ללכת על זה ולהתחתן עם בן גרים, 'גרוש פלוס', מבוגר, עני, עם הארץ ומתעב תלמידי חכמים. כי היא שמעה את קולה של נשמתו שביקשה לפרוץ החוצה ולהתגלות, ומצאה בו ענווה וטוב.
וזה מה שהרבי לימד כל הזמן – להסתכל על פנימיות היהודי. "אל תבט אל מראהו", כי אם שים ליבך אל הנשמה, התמקד בתוכיותו – בחלק אלו-ה.
כשחסיד חב"ד מציע לבחור עם מכנסיים קצרים, עגילים וקעקועים להניח תפילין, הוא כמו אומר לו: היי, אני לא רואה את כל המעטפת, אלא רואה מולי אותך – אח יקר, יהודי קדוש!
הייתי לאחרונה במפלי הניאגרה עם בני משפחתי ושמעתי מהשליח שם, ר' זלמן זלצמן, על יהודי שהיה מגיע אליו מדי פעם לשבתות עד ששב בתשובה שלמה. פעם, כך סיפר, הוא שאל אותו מה גרם לו לשוב לדרך התורה והמצוות וזה השיב כך: האמת שלא היו אלה הניגונים העמוקים או דברי התורה היפים ששמעתי, אלא הדיבור שלך אתי בגובה העיניים! הרגשתי שאתה מתייחס אליי בדיוק כפי שאתה מתייחס לעצמך, אף שהייתי רחוק מאוד מחיים על פי תורה. אתה הצלחת לראות את נשמתי, זו שאינה משתקפת בהכרח בהנהגתי. זה מקסים מאוד בעיניי וזה גם מה שחיבר אותי שוב ל'עץ החיים' והשיבני לה' ולתורתו.
ה'להכעיס' הוא גם קשר
היה זה כשהרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) ז"ל מסר שיעורים במסכת שבת לסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים כחלק ממסלול לימודיהם. פעם, כשהיה בדרכו אל כיתת הלימוד למסור את שיעורו, הוא פגש באחד ממסדרונות האוניברסיטה בפרופסור נחשב למתמטיקה והזמינו לשמוע את שיעורו. "במה השיעור?" שאל הפרופ' והרב עדין השיב: "מסכת שבת."
צחק הפרופ' ואמר: "שיעור במסכת שבת? כידוע לך אני לא שומר מצוות, אבל האמת שזה הרבה מעבר לכך. בכל שבת אני מקפיד "לענג" את השבת", אמר בסרקזם, "באכילת חזיר! בקיצור, אני ושבת לא חברים טובים אז במחילה מכבודך, אוותר על השיעור".
"ברשותך", אמר הרב עדין, "אולי אתה יכול להסביר לי מדוע אתה "מקפיד" לאכול חזיר בשבת? למה חשוב לך "לענג" אותה, או למה כל כך חשוב לך להתריס כנגדה וכנגד שמירתה? אגיד לך את דעתי לגבי זה", המשיך הרב עדין; "גם אני וגם אתה מרגישים קשר לשבת. אצלי בא לידי ביטוי בקידוש, תפילה וזהירות ממלאכה ואצלך זה באכילת חזיר…"
כנראה שגם הפרופסור הרגיש שצדק הרב עדין בדבריו, שכן הוא נכנס לשיעור…
וזה מה שאומר ה' לישראל – "וביקשתם משם את ה' אלוקיך": דווקא ב"שם", במקום שבו אתה מרגיש שנפלת, שיש לך מידות לא טובות, או במקום שאתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, זה המקום שבו תוכל למצוא את קדושתך. כי אם זה מפריע לך, אם אינך אדיש לגבי הנפילה, או אם משום מה אתה שונא תלמידי חכמים כעקיבא בשעתו ואוכל חזיר בשבת 'להכעיס' כאותו פרופסור – אות הוא שיש בך רצון אחר ויש לך קשר לתורה, לשבת ולמי שציווה על שמירתה!
ונקודה נוספת: כשאתה מאותגר מאוד בנושא מסוים וחווה קושי עצום בקיומה של מצווה או הלכה כלשהי, אין זאת אלא שהיצר הרע יודע שבמצווה זו נמצאת גדלותך ושליחותך ועל כן הוא משקיע מאמצים עליונים להניא אותך מקיומה. אז הבן זאת ותדע שכגודל הניסיון – גודל הנס וההרמה שתזכה להם אם תעמוד בו. חבק את אתגריך וקשייך וראה בהם הזדמנות יותר מאיום. "וביקשתם משם את ה' אלוקיך"!
ככה זה. התרגלו.
ובחזרה לרבי עקיבא: 'במדרש הגדול' מסופר שאחרי החתונה, לאחר שאביה הדירה מכל נכסיו והבטיח שהזוג לא יקבל אפילו פרוטה אחת מידיו, עברו עקיבא ורחל לצריף עלוב ורעוע שאפילו מיטות להניח עליהם את ראשם לא היו בו.
מיד לאחר חתונתם הזכירה רחל לבעלה הטרי את התנאי שהתנתה עמו שילך ללמוד תורה, ואכן הוא הלך ללמוד עם תינוקות שאך זה עתה החלו את לימודם בבית רבם. "זאת א" הצביע המלמד על האות, ועקיבא יושב עם הילדים הרכים ומנסה-מתאמץ לקלוט. נקל לשער את ההרגשה המאוד לא נעימה, שבישיבה יחד עם ילדים שכמעט ארבעים שנה מבדילות בינם לבינך. ובהפסקה, היו הילדים מהתלים במבוגר המוזר שהצטרף לכיתתם, מושכים בבגדו ומחווים באצבעם לנגדו. וזה פגע עמוקות בעקיבא ופצע את נפשו. "לא אלך שוב", אמר בעלבון לאשתו.
בתבונתה ועדינותה, לא הטיחה רחל בבעלה "הבטחת" ולא נופפה בהסכם, רק ביקשה לצאת עמו לטיול בחייכה חיוך מנחם. "נצא יחד ונטייל עם חמור שעליו קצת עפר וצמחים, ונצעד לאיטנו ברחובות ובשבילים".
וכשיצאו יחד כשחמורם המעוטר בעפר וצמחים לצידם, עוררו גיחוך וצחוק אצל כל מי שרק ראם; "הראיתם זוג זה שמסתובבים להם להנאתם, כששדה שלם מונח על גבו של חמורם?" כך היה ביום הראשון. כך היה גם ביום השני. אך ביום השלישי להליכתם עם החמור, שוב לא משכו תשומת לב ולא גרמו לאיש לעצור. ככה זה. התרגלו.
או אז אמרה רחל לעקיבא בעלה: אישי היקר, לך ולמד עם התינוקות, שנן אות אחר אות. לא נעלם ממני, נכונה לך תקופה שבה תהיה מושא ללעג וקלס ולימודך בתחילה כמו יעלה חרס, אך כעבור זמן מה ההרגל יעשה את שלו ואיש כבר לא יצחק ולא ישית לזה ליבו. ברבות הזמן גם תראה ברכה בלימודך, ורבים עוד יבואו ליהנות מחידושי תורתך!
בזכות האמונה!
וכשחזונה התממש ולרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים נאמנים, הוא הכריז ואמר את אמירתו המפורסמת: "שלי ושלכם – שלה הוא!".
אמירה זו מתפרשת בפשטות כאילו זכותה של רחל בלימודו של רבי עקיבא היא בשל דחיפתו והמרצתו ללמוד, כמו גם בנכונותה להקריב את הזוגיות שלהם למשך עשרים וארבע שנים תמימות עבור שקידתו והתעלותו בידיעת והשגת התורה. אך זה יותר מכך; רבי עקיבא ידע היטב כי אילו היה מנסה ללמוד תורה בגיל מאוחר ללא אמונתה של אשתו בכוחו לרכוש לעצמו ידיעת תורה, קרוב לוודאי שהיה מרים ידיים די מהר וזונח את מאמציו אלה. מי שנתן לו את הכוח לרכוש לעצמו אוריינות ולאחר מכן להגיע לידי שליטה בכל מכמני התורה ושטחיה, הייתה אשתו. בעידודה, דחיפתה ובעיקר – באמונתה בו ובכוחו!
פעם נכנסה קבוצת אנשים לחדרו של הרבי ושאלו, בין היתר, מהו תפקידו של רבי. השיב הרבי כך: על עם ישראל העיד הקב"ה ואמר: "ואתם תהיו לי ארץ חפץ". וכשם שבעומק האדמה מסתתרים אבנים טובות ומרגליות, כך גם בכל יהודי ויהודי יש אבני חן לרוב החבויות בין רבדי נפשו. תפקידו של רבי הוא לגלות אותן ולהוציאן ממעמקים.
שופט או סנגור?
המשנה באבות מורה לנו: "והווי דן את כל האדם לכף זכות". משפט זה מוקשה מכמה כיוונים: ראשית, מדוע בכלל לשפוט ולדון את האחר. כיצד מעשיו האישיים הופכים לענייננו, כך שעלינו לדון בהם ולהכריע לכף זכות או חובה? שנית, כיצד הוראה זו עולה בקנה אחד עם מצוות התורה – "הוכח תוכיח את עמיתך"? הלוא אם אדון אותו לכף זכות, על מה בדיוק אוכיחו? ובעיקר, האם זה רציני לסמן מטרה ואז לנסות להצדיק אותה בסברות? איך אפשר להורות קטגורית לדון לכף זכות, כאשר אובייקטיבית, לעתים אנשים בוחרים ברע?
ביתר חידוד: אם המשנה הייתה מצווה עלינו ללמד זכות בלבד, היה זה מובן. זו בעצם אמירה ולפיה תמיד צריך לקחת בחשבון אופציה שמשהו שלא ידוע לנו, משנה את התמונה כולה והופך את מה שנראה לנו בהשקפה ראשונה כעבירה, למצווה רבה…
הנה דוגמה קטנה וחמודה לרעיון לימוד הזכות: בבית כנסת בירושלים ת"ו יש עמדת שתייה קרה ושתייה חמה, ובסמוך לה תלוי שלט שעליו נכתב באותיות קידוש לבנה כך: "מתפלל/לומד יקר! אם ברצונך לשתות שתייה קרה, נא השתמש בכוסות הפלסטיק. כוסות הקרטון הן יקרות ומיועדות לשתייה חמה בלבד. העובר על כך מתחייב בעוון גזל ומועל בכספי הקדש!".
והנה, מאיר מבחין באורח הניגש לעמדת השתייה, קורא את השלט הנ"ל ומיד בסיום קריאתו הוא שולח את ידו לשרוול כוסות הקרטון, נוטל אחת ומוזג… שתייה קרה! הוא לא מסוגל להתאפק וגוער באיש: "איסור גזל לא מרשים אותך, אה? קצת יראת שמיים, מותר שתהיה!". והאורח מגיב בנינוחות ואומר: "ומה אם לימוד זכות?"
מאיר מאבד קצת מביטחונו ואומר: "איזה לימוד זכות כבר יכול להיות פה? זה הרי הכי ברור שיש; שתייה קרה בכוסות פלסטיק בלבד!".
"אומר לך מה", ממשיך האורח; "הגעתי מהליכה ארוכה בשמש ואני חייב לשתות תחילה שתייה קרה, אך עוד כמה דקות אכין לעצמי קפה חם ואגש ללמוד את חוק לימודיי. אשר לכן סברתי שכדאי יהיה שאקח כוס קרטון כבר לשתייה הקרה בכדי שאשתמש בה בהמשך גם לשתייה החמה. כך אשתמש בכוס קרטון לשתייה קרה וחמה, במקום לקחת תחילה כוס פלסטיק ואז להשתמש לקפה בכוס נוספת של קרטון".
אך המשנה כאן לא מורה לנו ללמד זכות, אלא "לדון לכף זכות". כלומר, להגיע להכרעה ברורה, לפסיקה משפטית של זכות. השאלה היא – הכיצד? איך ניתן לפסוק בוודאות שלפנינו איש זכאי, כאשר על פניו, ואולי לא רק, הנהגתו נראית שלילית?
להפריד בין האדם למעשה
מסביר הרבי בליקוטי שיחות כך: כמו שהסברנו, לכל אחד יש את שליחותו בעולם ותעודתו בחייו – לגלות אור במקום החושך, להרבות אמת בעולם של שקר ולקדש את החול, כשתכלית האתגרים והניסיונות הנקרים בדרכו היא שיגבר עליהם וכך ימלא את ייעודו.
וכשם שאת יחידות הקומנדו המובחרות ביותר שולחים לפעול בעומק שטח האויב ומטילים עליהן את המשימות המורכבות ביותר, כך גם ככל שהמלחמה הרוחנית שאיתה היהודי מתמודד מאתגרת יותר, הרי שמדובר ביהודי בעל כוחות ותעצומות נפש גדולים יותר. אחרת, לא היו מטילים עליו התמודדות כה גדולה. חשבון פשוט.
אם כן, מובן היטב כיצד ניתן לקיים את הוראת חז"ל "הווי דן את כל האדם לכף זכות"; כאשר אנו פוגשים יהודי שנופל בדברים שונים ומאותגר מאוד רוחנית, אמנם אין מקום ליפות את המציאות ולראות את מעשיו הפסולים בעין יפה, אך את האדם עצמו, יש לדון לכף זכות. מאתגריו, תאוותיו ומעידותיו אנו למדים, שיש לו נשמה גבוה וכוחות כבירים. אחרת, לא היו מפילים על כתפיו משא כבד שכזה. לא היו נותנים לו התמודדויות שכאלה. אז במקום לראות במעשיו עדות לפחיתותו, יש לראות בהם סימנים לפוטנציאל שבתוכו!
וכשאנו "דנים את האדם לכף זכות", ניתן להוכיח אותו על מעשיו בתוכחה אפקטיבית שתפעל עליו לשנות את אורחותיו ולתקן את דרכיו, כי הוא יחוש שהתוכחה מגיעה ממקום של אהבה והערכה, לא ממקום שיפוטי שמחפש אצלו רע. ממילא, יהיה קשוב לביקורת ואולי אף ישתנה, ולא יפתח אנטגוניזם והתבצרות במעשה.
ואומר הבעש"ט ש"וביקשתם משם" היינו מהמקום בו אתה נמצא. לאמור, אל תחשוב שאתה כל כך רחוק, עד שלא תוכל למצוא את אלוקיך. לא ולא! "וביקשתם משם" – בדיוק במקום בו אתה נמצא, "ומצאת!". כי גם אם נפלת, אל תיפול מרוחך. אדרבה, אות הוא כי בזה טמונה שליחותך והזדמנות פז נקרתה בדרכך. וזכור כי "הווי דן את כל האדם לכף זכות" נאמר אף ביחס לעצמך.
אז בעומדנו בחודש התשובה בפרוס השנה החדשה, נביט על עצמנו והנקודות בהן עלינו להתחזק במבט אחר. נזהה בחולשות הזדמנות, במעידות אות לגדלות ונאמין בכוחנו לעמוד באתגרים השונים, שכן "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו" ובוודאי העניק לנו את מלוא הכוח לדבוק במצוותיו. יש לנו כוח להשתנות. ביכולתנו את כוחותינו הנעלמים לגלות, ובעזרת ה' בכתיבה וחתימה טובה לזכות!
"וביקשתם משם… ומצאת"!
