שמעתי לאחרונה סיפור קטן אך מיוחד מהרב בערל לאזאר שליט"א, על יהודי רוסי מבוסס בשם מיכאיל, שכשהרב לאזאר שאל אותו מתוך התעניינות במה בדיוק הוא עוסק, הוא סירב להשיב ונימק זאת בדרישת החברה בה הוא עובד לשמור על סודיות מוחלטת. "רק שתבין במה מדובר", הוסיף מיכאיל כמתנצל, "אחת לתקופה העובדים הבכירים עוברים בדיקת פוליגרף ובה הם נשאלים האם הפרו את הסכם הסודיות".
אגב אזכורה של בדיקת הפוליגרף, שיתף מיכאיל לרב לאזאר על מקרה מוזר שאירע באחת מבדיקות הפוליגרף האחרונות וכה סיפר: "בראשית הבדיקה אנחנו נדרשים להשיב על שאלות שמבררות את זהותנו ותפקידנו בחברה. העובד נשאל לשמו, מקום עבודתו, תפקידיו בחברה בעבר ובהווה ועוד. הבדיקה החלה, נשאלתי לשמי והשבתי – 'מיכאיל', כמובן, אלא שהפוליגרף הצביע על תשובת שקר. נשאלתי לשמי בשנית וחזרתי על תשובתי הקודמת – 'מיכאיל', ושוב, הפוליגרף מזהה את תשובתי כתשובת כזב. הייתי חסר אונים. כזה דבר עוד לא קרה לי.
"אלא שכעבור רגע הבריק לי", המשיך מיכאיל את סיפורו, "שזמן מה קודם לכן עברתי ברית מילה ובחרתי בשם 'משה' כשמי היהודי, במקום השם הרוסי 'מיכאיל'. 'האם ייתכן שזה הסיפור?' תהיתי ביני לבין עצמי. כשנשאלתי בשלישית לשמי, השבתי 'משה'. לתדהמתי, הפעם כל האורות היו ירוקים והפוליגרף זיהה את תשובתי כתשובת אמת.
"אני לא יודע איך להסביר את זה", אמר מיכאיל-משה לרב לאזאר; "אני קורא לעצמי מיכאיל מאז שאני זוכר את עצמי, כל חבריי ומכריי מכירים אותי כמיכאיל וכך גם מופיע בתעודת הזהות שלי. ולמרות זאת, דווקא כשהזכרתי את השם היהודי שבחרתי רק כמה זמן קודם לכן, שם שלא עשיתי בו כל שימוש מאז הברית, רק אז הפוליגרף סימן את תשובתי כתשובת אמת…"
ההסבר לתופעה 'המוזרה' הזו הוא של'מיכאיל', כמו לכל יהודי, יש נשמה אלוקית בתוכו. והנשמה, מיד עם קריאת השם היהודי במעמד ברית המילה מרגישה ויודעת – זה שמי! אצלה מיכאיל הוא משה, מייקל הוא מיכאל, וג'ון – יוסף. ומדהים לראות שהכרת הנשמה משפיעה גם על הגוף ותגובותיו הנוירולוגיות של המוח…
זהות היהודי היא יהדותו, מהותו היא נשמתו.
אמיתות אלה, כפי שנראה, קשורות בקשר הדוק למצוות הישיבה בסוכה והשמחה הגדולה ב'זמן שמחתנו'.
לרדת מבית יפה לסוכה רעועה ועוד לשמוח?
האנושות כמהה לשמחה ואושר. אנשים רבים מדי נמצאים במרדף תמידי אחרי קצת שמחה בחיים, אך לא מצליחים להשיגה. גם כשכבר נדמה להם שעוד רגע יתפסוה וסוף סוף היא תהיה מנת חלקם, איכשהו היא בורחת מבין ידיהם. כשמגיע חג הסוכות ו'זמן שמחתנו', ראוי שנדרש לשאלת השאלות – כיצד נגיע לשמחה אמיתית, שמחה שתמלא את כל הווייתנו ונצליח להחזיק בה לאורך זמן?
ושאלה לגבי חג הסוכות בייחוד: נפסק להלכה ש"המצטער פטור מן הסוכה"; כלומר, מרכיב השמחה בחג הסוכות ובמצוות הישיבה בסוכה הוא יסודי ועיקרי, כך שכשמצטערים בשל הישיבה בה – פטורים ממנה. ואין זה דבר של מה בכך. קריטריון ההנאה מקיום המצווה לא נמצא במצוות אחרות והצער לא פוטר מחובת קיומן. ברור לכל שגם אם האדם מצטער מכך שאינו יוצא לעבוד בשבת או אנוס לצעוד ברגליו במקום להיכנס למכוניתו, עדיים הוא חייב בשמירת השבת… כך גם אם איננו סובל את טעם מצות הפסח, עליו להכריח עצמו לאכול כזית מצה בליל הסדר.
אלא שחרף היותה של השמחה משמעותית כל כך בחג הסוכות, הטור מסביר שהתורה קבעה את חג הסוכות (כזכר לסוכות שבהם הושיב ה' את בני ישראל בצאתם ממצרים) דווקא בחודש תשרי, אף שהיה הגיוני יותר לקובעו בחודש ניסן שבו יצאו ממצרים, בכדי שיהיה היכר שיושבים בסוכה רק בשל מצוות התורה ולא מתוך נוחות גרידא. לכן יושבים בסוכה כשמזג האוויר כבר חצי חורפי, ולא בחודש ניסן שבו ישיבת הסוכה נעימה ונוחה. השאלה, אם כן, כיצד ניתן לתווך בין שני הניגודים, לכאורה, של שמחה בישיבת הסוכה מחד, וישיבה בזמן פחות נעים ונוח מאידך? הילכו חוסר נוחות ושמחה יחדיו? ובכלל, מה משמח בלצאת מהבית הנעים והמרוהט לסוכת עראי? אנשים יורדים שלוש קומות מבית נאה וגדול, אל סוכה קטנה של ארבע אמות על ארבע אמות רק בכדי להשביע קצת את רעבונם… זה מה שמתאים לחג שבשורתו היא שמחה?
טעות בזיהוי…
אחד הכשלים הבסיסיים של אנשים במרדפם אחר האושר, הוא טעות בזיהוי. בטעות סבורים הם שהנאה ושמחה אלו מילים נרדפות, אידנטיות, כשהאמת היא שהמרחק ביניהם עצום.
העולם המודרני מיום ליום נעשה מתקדם יותר בפן הטכנולוגי. הנוחות היום בשיאה. מעולם לא היה לנו יותר עזרים ואמצעים בכדי לחיות את החיים בנוחות ובקלות. האם אנו מאושרים יותר? התשובה, כך מתברר במחקרים רבים שנעשו בנושא, שלילית. מעולם גם לא היה שוק כל כך עשיר ומגוון של ריגושים זמינים. טיולים, סרטים, קניות, מסעדות, אטרקציות, אקסטרים, מופעים ועוד. והעולם? רק נעשה ריק יותר ומדוכא יותר. מסופר על אחד שהגיע לרבי מצאנז וביקש עצה לשמחה. לך לקרקס שבקצה העיר, שמעתי שיש שם בדרן (מה שכיום מכונה 'סטנדאפיסט') מוצלח ושנון. הוא בטח ישמח אותך.
סיבת הדבר היא שכל אלה מסבים הנאה, לא שמחה. ההנאה והריגוש באים לענות על חסר, לספק צורך. השמחה, לעומת זאת, היא תולדה של תחושה הפוכה, תחושה של אי-חסר. כשאנו מנסים לענות על החסר ב'שופינג' או סרט, זה קצר טווח. ההנאה היא רגעית וטובה (אולי) לשעתה. אבל רגע אחרי – שוב צצה תחושת החסר ואיתה המצוקה הרגשית. העצב.
ומכיוון שונה: הנאה נגרמת לנו על ידי גורמים חיצוניים, מלאכותית משהו. לכן היא קיימת רק כל עוד הגורם החיצוני מוסיף להתקיים. מסופר על אחד שהגיע לרבי מצאנז וביקש את עצתו לשמחה. 'לך לקרקס שבקצה העיר', יעץ לו הרבי, 'שמעתי שיש שם בדרן (מה שכיום מכונה 'סטנדאפיסט') מוצלח ושנון. הוא בטח ישמח אותך'.
נאנח האיש אנחה המשברת חצי גופו של אדם ואמר: 'אך מה אעשה רבי ואני הוא הבדחן'…
השמחה – היא משהו פנימי. היא נפשית. היא נובעת מאיזושהי שלמות, רוגע ותחושה של 'טוב לי עם ההווה, לא חסר לי דבר'. טוב לי ב'כאן ועכשיו'. היא לא חיצונית לנו, היא במהות שלנו!
טובי המוחות מתחזקים את הטעות הזו…
הבלבול שלנו בין אושר להנאה, בין שמחה לבידור ובין שלווה פנימית לבילוי, הוא בנסיבות מקלות. טובי המוחות עובדים לתחזק אותו. חברות מספרות לנו סיפורים על "כמה קל להיות מאושר" לו רק נקנה את הבגד הזה שבוודאות איננו צריכים, הן מוכרות לנו שהמשקה שלפנינו (כן, זה שגורם לקטיעת גפיים, סוכרת ועוד שפע של 'מרעין בישין' רח"ל) הוא-הוא "טעם החיים", ומציגות את הרכב או הבית שהן משווקות, כסמל סטטוס. זו לא סתם נוחות, זה הרבה מעבר! אם תקנה את הדגם הזה, אתה עצמך תיעשה לאישיות חשובה ומרשימה יותר!
לכן חברות משתמשות במפורסמים כמקדמי מכירות. זה עובד כך: ברגע שאתה מחבר במוח בין המוצר שלפניך לבין אותו מפורסם נערץ, נוצרת בתוכך תחושה, שאין לה שחר, ולפיה תוכל לקחת משהו מהקסם שלו, מהצלחתו ותהילתו, אם רק תקנה את המוצר. כביכול אתה והוא תתחברו זה לזה באמצעות המוצר…
דואגים לכך שנזהה את עצמנו בבית, הרהיטים, הרכב או הביגוד שלנו. אם כך, לא מפתיע שננסה למצוא את עצמנו ואת אושרנו בחפצים דוממים. הם הרי חלק ממהותנו.
אל לנו ליפול בטעות האומללה הזו. מלבד שהיא עולה כסף והרבה, היא כרוכה במחיר יקר בהרבה – איבוד העצמי שלנו והתרחקות מאושר ושמחה אמיתיים…
אז מה כן?
אז אמרנו מה לא, אבל מה כן? בגדים ובילויים אינם חלק ממי שאנחנו ומשכך הם, מקסימום, יסבו לו הנאה רגעית בלבד. אך מיהו האני הפנימי שלנו, זה שכשנתחבר אליו באמת נמצא גם את אושרנו? מהו המקום הזה שבו ערכנו איננו מושתת על גורמים חיצוניים ככסף וכבוד מדומה? בשביל שנוכל לשמוח עם מי שאנחנו, כדאי שנכיר קודם מי אנחנו…
יש שיגידו שהאני שלהם נמצא ברגשות שלהם; אחרים יגידו שהוא נמצא בתפיסות והמחשבות שלהם. בעל התניא מזהה את האני הפנימי של יהודי עם נשמתו! המחשבות והרגשות הם רק 'הגילויים' שלה, לא עצמיותה. מהות היהודי היא בנשמת חיים שבתוכו, באותה נשמה 'חלק אלוה'. ובשל אותה נשמה אלוקית נדחית כל התורה כולה (מלבד ה-'ג עבירות') מפני פיקוח נפש.
המחשבה היא רק כלי לנפש, האלוקית או הבהמית, אך אינה הנפש עצמה. ניתן להתבונן במחשבות שלנו רצות באופן בלתי רצוני, כצופים מן הצד. כמשקיפים חיצוניים. אפשר לחוש שהאני הפנימי שלנו הוא אחר, מעבר למחשבה עצמה. האני שלנו היא נשמתנו!
אגו – מיקוד בחוץ
המסע שלנו כבר בשלב מתקדם. בתחילה ערכנו הבחנה בין הנאה ושמחה, בהמשך הבנו שהנאה חיצונית יפה רק לשעתה, וכעת למדנו שהאני הפנימי שלנו זו הנשמה. מה שנותר להבין זה – כיצד נוכל להתחבר אליו, אל מעיין הנשמה, ולשאוב ממנו שלווה פנימית ושמחה.
גם אם על פני השטח העסק נראה רגוע, בתוכנו מתחולל קרב איתנים בין הנפש האלוקית והבהמית, בין הנשמה לאגו. כשזה קם – זה נופל. ככה זה. רק אצל צדיקים גמורים הם מצליחים להגיע 'להסכם שלום'.
הנפש הבהמית והאגו מכונים 'קליפה', על שם שהם מחוברים תמיד למסביב, למעטפת, לצרכים החיצוניים. מבוקשו של האגו הוא כבוד מהסביבה, עושר כספי (לא רוחני), להיות חזק יותר מהאחר. הכול חיצוני וביחס לזולת. גם כלי מלחמתו פונים כלפי חוץ – קנאה במישהו, תאווה למשהו וכן הלאה. האגו הוא מחוללם של אותם צרכים שאנו מבקשים למלא באמצעות קניינים והנאות חולפות. הוא דואג למקד אותנו בחוץ, דבר שבא בהכרח על חשבון החיבור לפנים. כל עוד הוא דומיננטי, חי ובועט, לא נצליח להתחבר באמת אל פנימיותנו ומעיין נשמתנו, בבחינת 'תוקפא דגופא – חולשא דנשמתא'.
על כן חשוב שנפנים ונכיר היטב בכך שיש בנו משהו עמוק יותר מסך כל הקניינים החומריים שלנו. יש משהו אמיתי יותר ממבטו של העולם ואופנותיו עלינו ועל צורת חיינו. יש לנו נשמה! יש בנו משהו אלוקי! וברגע שנחדל מלראות את עצמנו בתוך התנאים החומריים שלרשותנו, ונשקיע את מרצנו בהתכוונות והתחברות אל עצם נשמתנו, שם נפגוש סוף-סוף את שלוותנו. זו הנקודה שבה שמחה ואושר ימלאו את כל הווייתנו.
"האם את פחות 'את' עכשיו?"
אישה שאיבדה טבעת שהייתה בעלת ערך סנטימנטלי עצום עבורה, בהיותה טבעת אותה קיבלה מסבתה האהובה שכבר הלכה לבית עולמה, עמדה וייבבה ברחוב ונראתה שבר כלי. עובר אורח שהבחין בה מתייפחת ניסה להבין מה אירע, והיא סיפרה לו על האובדן הגדול. "קודם גיליתי שהטבעת מסבתא שהייתה הדבר הכי יקר לי, אבדה!"
הוא המתין רגע או שניים ואז אמר בטון רך ואמפתי: "זה כואב. אני מבין את הצער היטב. אבל אולי אפשר לשאול אותך שתי שאלות?" היא הנהנה קלות לחיוב והוא המשיך: "אני מבקש שלא תמהרי להשיב עליהן. השאלה הראשונה היא: האם את הבנת שהטבעת לא תהיה איתך לנצח וביום מן הימים את תיאלצי להיפרד ממנה. אם אחרי ה'מאה ועשרים' ואם מכל סיבה אחרת? ושאלה נוספת: האם את פחות "את" עכשיו משאיבדת אותה?".
עברה דקה ארוכה של דומיה ואז היא אמרה בטון רגוע בהרבה: "השאלה הראשונה לא עשתה עליי רושם, אבל השאלה השנייה פתחה בפניי עולם. לאחר כמה שניות של מחשבה הבנתי שאיבודה של הטבעת הוא איבוד של דבר שהיה יקר עבורי, אך בשום פנים לא איבוד שלי עצמי! מה אומר לך, מעולם לא הרגשתי את 'האני' שלי חזק כל כך".
תחושה עוצמתית כל כך של האני שלנו, תיתכן רק לאחר שנצליח לערוך אנליזה ולהפריד בינו לבין הסיגים. רק כשנבחין בינו לבין האגו. ובעיקר, כשנצליח להפסיק את תלותנו בחיצוני והחומרי ככלי, כביכול, למימוש העצמי.
אפילו השמיים הם לא הגבול!
וזו הסוכה וסודה. טעות היא לחשוב שעזיבת הבית, הסלון היפה ורחב הידיים, המזגן הנעים וכורסת העור, תבוא על חשבון השמחה שלנו. אדרבה, הסוכה מבקשת להעניק לנו את התובנה וההכרה בכך שנוחות איננה שמחה, ופינוק איננו אושר. אין מתאים מהשידוך שבין 'זמן שמחתו' למצוות הסוכה, שכן העזיבה של 'דירת הקבע' לטובת 'דירת עראי', באה לשרש את החיבור המדומה שבין הנאות חיצוניות לשמחת חיים. אם רק נפנים את המסר שלה ו"נצא מדירת קבע וניכנס לדירת עראי" במלוא המובן, או אז נוכל להתחבר אל נשמתנו, אל רוח האלוקים המפעמת בקרבנו ולשמוח באמת.
והשמחה הזו עם הנשמה, השליחות שלה בעולם והערך האינסופי שנודע לה מאת הא-ל המאצילה, מעניקה לנו אושר תמידי שלא מתרשם מתנאים חיצוניים רעועים. הוא לא מושפע מכל שינוי במצב הסוציו-אקונומי שלנו ולא תלוי במה הוא או היא חושבים עליי. זהו אושר שנובע מתוכנו, לא מסביבתנו.
אז אמנם הסוכה היא 'עראית' ועלובה ביחס לביתנו, אבל מי שיפנים את הבשורה שלה, את העיקרון לפיו החומריות טפלה לרוחניות, יוכל להתרומם לפסגות חדשות. זו הסיבה, אומר הצמח צדק, שהסוכה מסוככת באופן ש"הכוכבים נראים מתוכה", לאמור: בכוחה של הסוכה – 'צילא דמהימנותא' והמסר שלה, תוכל להתרומם ולנסוק עד לכוכבים הגבוהים ביותר, גם אלה הגבוהים מהשמש אלפי שנות אור.
עוני, קור, פחד מוות ו…שמחה
בבית חב"ד שלנו, כבכל בית חב"ד, אנו מקיימים מדי שנה בחג הסוכות סעודת-חג חגיגית עם המקורבים והאווירה תמיד חמה ומרוממת במיוחד. באחת השנים פניתי אל ציבור הסועדים וביקשתי שישתפו בזיכרונות מחג הסוכות "הכי מיוחד" שעבר עליהם, וקם יהודי לא צעיר ושיתף אותנו בזיכרון הבא:
כשהנאצים ימ"ש נכנסו לרומניה, הפחד מעשיית כל פעולה שמזהה אותך כיהודי היה גדול ומוחשי, כך שכשחג הסוכות קרב ובא, חששו כולם לבנות להם סוכה בה יוכלו לקיים את מצוות החג. חרף זאת, המשיך היהודי את סיפורו, לאבא היה ברור שאנחנו נבנה סוכה ויהי מה.
ביתנו היה בקומת הקרקע של בניין בן כמה קומות, אך המטבח שלנו משוך היה לצד החצר וגגו היה תחת כיפת השמיים. ממש בסמוך לחג, לקח אבי פטיש גדול ופשוט היכה בתקרת המטבח בכל כוחו, עד שהיא נשברה וחור משמעותי נפער בה. אחר כך, דאג אבי לכסות את החור שיצר במו ידיו בכמה ענפים שמצא, ולאושרו של אבי על שתהיה לנו סוכה כשרה לחג – לא היה גבול.
החורף הגיע, הקור היה עז והחור שבתקרת הבית אשר נסתם באופן מרושל באמצעות ניילון ופלסטיק שכן לא היה בידי אבי די כסף בכדי לסותמו כראוי, הביא אלינו את הקור לעצמות. גם גשמים נכנסו בעדו והחורף היה עבורנו סבל מתמשך. אבל אבא הצליח להדביק אותנו בחשיבותה הגדולה של מצוות הסוכה ובשמחה על הזכות שהייתה לנו לקיימה – למרות הכול. "ואתם יודעים מה", סיים האיש את סיפורו המופלא על הסוכה שבנה אביו במסירות נפש של ממש, "כל משפחתנו נותרה קשורה ליהדות בזכות אותה סוכה".
יהודי זה הוא דוגמה חיה לכך שמצב גשמי-חומרי, איננו 'פוסק אחרון' של מצב רוחנו. אפשר לחיות בעוני מחפיר, בקור כלבים ובפחד מוות מפני הנאצים ימ"ש, אבל להתמלא בגיל ורון על הזכות לקיים מצווה ועל הקשר שלנו לקב"ה!
כשפורד נותר אילם כדג
האגדה מספרת על העשיר הנודע הנרי פורד שראה אדם המטיל את חכתו בנהר, ממתין בשלווה ורוגע עד שנתפס בה דג, ואז משליכו שוב אל מימי הנהר.
"למה אתה עושה את זה, למען ה'", אמר פורד לאיש. 'להנאתי', האיש האיש. "אבל למה לזרוק את הדגים חזרה לנהר? מדוע לא תאסוף את הדגים ותמכור אותם? כך תוכל להרוויח כסף ממכירתם". "ומה אעשה עם הכסף?" שאל האיש. פורד שחשב כסף וחלם כסף השיב: "תקנה סירת דייגים, כך תוכל להעמיק בנהר ולצוד כמויות של דגים, למכור אותם ולהרוויח טוב!"
האיש סירב להיתפס להתלהבות ושאל ביבושת: "ואז?"
"אגיד לך מה אז", אמר פורד שקצת איבד את סבלנותו, "אז תהיה עשיר גדול ותוכל לשבת ברוגע ולדוג דגים להנאתך!"
"הלא זה מה שאני עושה כעת", השיב האיש הפשוט בחיוך של מנצח והשאיר את פורד בלי מענה.
"מאז אני קורן, למרות הקושי"
זמן שמחתנו' מלמד אותנו שאת השמחה שלנו לא נמצא דווקא בין כתליו של בית מידות רב רושם המרוהט ביוקרה ובטוב טעם, אלא גם בין דפנות רעועות של 'סוכת עראי'. התנאי לשמחה אינו עושר גשמי וכבוד חיצוני, אלא עושר פנימי וחיבור לנשמתי. כשיהודי מחובר לאלוקיו ומוצא את הערך הגדול ביותר בשליחותו בעולם, כוחו אדיר וביכולתו לגבור על המכשולים והאתגרים כולם!
פעם ביקרתי חבר מהישיבה שאחד מילדיו הוא בעל אוטיזם קשה. בעת ששוחחנו, הילד דפק את ראשו בעוצמה בקיר כמה פעמים ולא שעה להפצרת האב שיחדל מכך.
"איך אתה כל כך קורן ושמח?" לא יכולתי לכבוש את התפעלותי מחברי. "אומר לך", השיב חברי. "שנתיים-שלוש הייתי מדוכדך מאוד. הסתובבתי מדוכא. עד שקראתי על מנהל בית ספר לילדים מיוחדים שהתמסר אליהם על כל הנשמה ונהנה מכל התקדמות שנרשמה. הוא עמל על התפתחותם רבות, והתוצאות היו לעתים זניחות. אבל הוא היה מאושר גם מהתקדמות מינורית, כי עבור האוטיסט זה הרבה.
"ואז חשבתי לעצמי: למה המנהל הזה שמח כל כך באתגר שהוא נטל על עצמו ואני מסתובב לי בדיכי; לא יודע מה הם חשבונות שמיים ומדוע חלק מהנשמות צריכות לרדת ככה, אבל ברור שהקב"ה בוחר את ההורים המתאימים ובעלי הכוחות הדרושים בכדי לגדל ילדים מיוחדים שכאלה. אם כן, הבה נשמח באתגר ונעשה אותו כמו שצריכים. מאז אני אכן קורן, למרות הקושי".
ככה זה כשזוכרים שיש לנו שליחות אלוקית למלא בכל רגע ובכל מצב, קשה ככל שיהיה. או אז מתמלאים שמחה, חרף תנאים לא נוחים בעליל.
ויהי רצון שנזכה כולנו לטוב נראה ונגלה בכל ונזכור ששמחה אמיתית היא שמחת הנשמה, ושהמזון בו יש להשביע את רעבונה – אלו הן התורה והמצווה. ונזכה תיכף ומיד לחגוג את 'זמן שמחתנו' בגאולה השלמה ובבית מקדשנו!
