" מה שאחרים לא חשו חושים בן דן חש !לקחים מחושים בן דן : לא להתרגל למלחמה"
בפרקים האחרונים של ספר בראשית, העלילה מתפתחת כאשר יוסף מוביל את התהלוכה לקבור את אביו, יעקב אבינו במערת המכפלה, ממצרים.
"ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" (בראשית נ', ז')
אולם, אתגר בלתי צפוי מתעורר במערת המכפלה כאשר עשיו מנסה לחסום את הקבורה של אחיו הצעיר יעקב, מה שמוביל לוויכוח שמתפתח לעיני צאצאי יעקב.
הגמרא בסוטה (יג ע"א) מספרת:
כאשר [התהלוכה] הגיעה למערת המכפלה, בא עשו וניסה למנוע [את הקבורה שם], באומרו להם… [יעקב] קבר את לאה בחלקו, ומה שנשאר שייך לי'. השיבו לו [בני יעקב לעשו]: 'מכרת אותה [את נחלתך ליעקב]'. אמר להם: 'גם אם מכרתי את בכורתי, האם מכרתי את זכותי כיורש פשוט!' השיבו לו: 'כן, שכן כתוב: "בקברי אשר כריתי לי"', ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: המילה "כירה" פירושה מכירה… אמר להם [עשו]: 'הראו לי שטר מכירה!' השיבו לו: 'השטר נמצא בארץ מצרים. מי ילך להביא אותו? שילך נפתלי שהוא קל רגליים כצבי', שכן נאמר "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" – אמר רבי אבהו: אל תקרא "אמרי שפר" אלא "אמרי ספר", כלומר שהביא את הספר, את השטר.
מספרים: חושים, בנו של דן, היה שם והיו אוזניו כבדות עליו, שלא שמע היטב. אמר להם [חושים לבני יעקב]: מה זה שאין קוברים את סבא יעקב? ואמרו לו: זה [עשו] מונע [את הקבורה] עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים. אמר להם [חושים]: ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהיה סבא מוטל בביזיון? לקח אלה והכה בה את עשו על ראשו, קפצו עיניו ונפלו מחוריהן על רגליו של יעקב. (סוטה יג ע"א).
ראש ישיבת מיר ,הגאון הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, בספרו שיחות מוסר מציין שזהו קטע מדהים. מדוע רק חושים בן דן התעניין בכבודו של יעקב אבינו? כל ילדיו ונכדיו של יעקב גם עמדו שם נוכחים וצפו בביזיון ובושה – שגופתו של יעקב הושארה ללא השגחה בזמן שבניו התווכחו עם דודם עשו שהתנגד לקבורה., מכיוון שיעקב כבר השתמש בחלקו עבור לאה . אחיו לא פעלו מה גרם לחושים לפעול ! ומדוע הדגישה הגמרא את העובדה שחושים היה חירש?
הגאון ר חיים זצ"ל הסביר שהגמרא הזאת מלמדת אותנו עובדה יוצאת דופן על כוח ההרגל. לעיתים קרובות טרגדיה באה על אדם והתוצאה היא בלתי נסבלת אבל עם הזמן אדם עשוי להגיע לפשרה עם המצב.
זה מה שקרה לילדי יעקב הם היו אבלים ולאחר תקופת אבל ומסע ממצרים הם מגיעים למערת המכפלה. אולם קבורתו של יעקב התעכבה. הם עמדו שם והתווכחו עם עשיו על הזכות להיקבר באותו מקום. בכל פעם שעשו טען נגדם שהם מצאו תשובה מוצלחת שאיפשרה את הקבורה. אבל ברגע שניצחו, הוויכוח התחיל שוב. וכך זה המשיך מוויכוח לוויכוח, מטענה להפרכה, והזמן חלף. גופו של יעקב. בינתיים, שכב שם בביזיון, אבל המשפחה לא לקחו ללב כי הם התרגלו למצב, שבו אביהם היה מוטל על הקרקע, והם לא עשו דבר כדי לשנות זאת. הם לא חשו בבושה כלפי אביהם יעקב.
חושים בן דן לעומת זאת היה חירש. הוא לא שמע אף אחד מהוויכוחים הללו. הוא לא היה מודע לוויכוח שהתנהל עם עשו. פתאום הוא הבין שסבו מוטל שם בביזיון ולא היה לו מושג על הרקע. באינסטינקט הוא לקח אלה וחבט בעשו בראש.
הרב חיים שמואלביץ מציין שאנו לומדים מכאן תובנה חזקה לגבי הטבע האנושי שעם הזמן, אנו יכולים לאבד רגישות ולהתרגל גם כלפי מצבים טרגיים ואבסורדיים. תופעה זו התרחשה כאן – ילדי יעקב התרגלו לנסיבות הבלתי נסבלות של אביהם מוטל בביזיון במערת המכפלה.
מיד עם תחילת המלחמה נגד ישראל השנה בשמחת תורה -ה 7באוקטובר היה תחושה של אחדות גדולה בעם ישראל וללא פוליטיקה אבל לאט לאט המלחמה נמשכת וחיילים נהרגים מדי יום משפחות מושמדות והתרגלנו למצב המלחמה והניגוח הפולטי בתוכנו חוזר.
הלקח כאן הוא שיש פעמים שאדם חייב לומר, "אני לא אמור להתרגל לזה. אני צריך תמיד להגיב בדאגה. אני צריך להתאפק מכל ויכוח א מריבה מיותרת אני לא יכול להוריד מהתפילות שלי, הלימוד, המעשים הטובים, התמיכה בחיילים, במשפחותיהם, באלמנות וביתומים, בחולים ובפצועים.
ככל שאנו נכנסים לחודש השלישי של המלחמה, ההלם הראשוני אולי דעך, כאשר הימים מטושטשים לשבועות וחודשים. ובכל זאת אסור לנו ליפול לאדישות או להתרגל לכל טרגדיה חדשה.
המציאות הקודרת נמשכת: חיילים עדיין נהרגים מדי יום; משפחות מושמדות ברגע. אבל מכיוון שאובדן הפך לשגרתי, תשומת הלב הציבורית אולי פחתה. אנו שוכחים את הכאב החריף שהרגשנו בימים הראשונים ההם של המלחמה כאשר גם הרוג אחד נראה בלתי נתפס.
הסיפור שמסופר בגמרא על ההלוויה של יעקב מלמדת שהתרגלות לסבל יכולה להיות טבעית.
בדיוק כשם שפעולה דחופה נדרשה בימים הראשונים של הלחימה, כך עלינו לתפוס מחדש את אותה עוצמה עכשיו. לעשות הכל כדי לתמוך באלו החווים אובדן וסבל , כאילו היינו עדיין בשבוע הראשון[. להוכיח במעשים, ולא במילים ריקות, שלא שכחנו את המשפחות השכולות בקרבנו – וגם לא התרגלנו לייסוריהם. האמפתיה בזמן טרגדיה מראה שאנחנו אחים, ו"אחווה נבחנת בזמן צרה", כפי שאומר הפסוק "אח לצרה יולד" (משלי יז, יז)…
הרב אליעזר שמחה ווייס חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל
