פסוקי הקדושה מובאים בספר ישעיהו (פרק ג פסוק ו) " וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות מלא כל הארץ כבודו" ובספר יחזקאל (פרק ג פסוק יח) " ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו".
הראשנים (טור או"ח סי' קכה) בשם ספר היכלות (לתנא רבי ישמעאל בן אלישע) מתארים את המעלות הרוחניות שבאמירת הקדושה, אך מלבד העניינם הרוחניים הנשגבים קיימות גם השלכות הלכתיות למעלתה הגדולה של הקדושה (שנאמרת בחזרת הש"ץ).
הגמרא במסכת ברכות (כא ע"ב) מביאה את מחלוקת רב הונא וריב"ל, כיצד ינהג המאחר לבית הכנסת ומצא את הציבור באמצע תפילתם, לשיטת רב הונא ככל שיעלה ביד המאחר לסיים את תפילתו האישית עד שהציבור יענה מודים (בחזרת הש"ץ), הרי שמותר לו להתחיל את תפילתו, אך אם הוא משער שלא יספיק לסיים את תפילתו עד למודים, יש לו להמתין עם תפילתו עד לאחר אמירת מודים.
ריב"ל חולק וסובר כי כדי שהמאחר יהא רשאי להתחיל את תפילתו האישית (עם הגעתו לבית הכנסת), עליו לשער בעצמו ולוודא כי הוא יספיק לסיים תפילתו עד שהציבור יענה קדושה (בחזרת הש"ץ, ועי' ביה"ל סי' קט ד"ה הנכנס לענין מי שיודע בתחילת עמידתו לתפילת שמונה עשרה עם הציבור כי הוא יאריך בתפילתו עד לאחר אמירת הציבור קדושה).
בהמשך הסוגיא מבואר (עי' רשב"א ברכות כא ע"ב וריטב"א מגילה כג ע"ב), כי רב הונא וריב"ל נחלקו האם מותר לומר קדושה ביחידות, ובתנאי שיש בבית הכנסת מנין מתפללים נוספים (על אף שהם עוסקים בתפילה אחרת, עי' ריטב"א מגילה כג ע"ב), לשיטת רב הונא ניתן לומר קדושה ביחידות ככל שיש מנין מתפללים בבית הכנסת (ועי' תוס' רי החסיד ברכות כא ע"ב הסובר כי לשיטת רב הונא ניתן לומר קדושה גם ללא מנין)) ולכן על המאחר לוודא כי הוא מסיים את תפילתו לפני שהציבור עונה מודים שכן את הקדושה הוא רשאי לומר בתפילתו שבלחש (ביחידות), אך לשיטת ריב"ל לא ניתן לומר קדושה ביחידות, ולכן על המאחר להמתין עם התחלת תפילתו עד לאחר שהוא יאמר קדושה עם הציבור.
להלכה נפסק (שו"ע או"ח סי' קט סעי' א) כשיטת ריב"ל, כי המאחר לבית הכנסת מותר לו להתחיל תפילתו רק אם משער בעצמו כי תפילתו שבלחש תסתיים לפני שהציבור יאמר קדושה (וממילא גם נלמדת החשיבות הרבה שיש באמירת קדושה).
נחלקו הפוסקים האם חלה חובה מדאורייתא לומר קדושה. הרשב"ץ (ח"ב סי' קס"ג) סובר, כי אמירת הקדושה היא חובה מדאורייתא, ולכן פסק שהנשבע שלא יעבור לפני התיבה כשליח ציבור, הרי שאין לשבועתו תוקף וחלות, וזאת משום שלא ניתן להישבע על המצוות (כגון שבועה שלא לקיים מצוות סוכה) ומאחר ששליח הציבור מקיים מצוות עשה של ונקדשתי בכך שהוא מוציא את הרבים ידי חובתם בדברים שבקדושה (כגון באמירת קדושה), ממילא שאין שבועתו שלא לקיים את מצוות ונקדשתי יכולה לחול.
הברכי יוסף (או"ח סי' קלה אות א) הקשה על התשב"ץ מדברי הרא"ש (ברכות פ"ז סי' כ) המבאר שאין לקדושה עיקר מן התורה (ועי' תפארת שמואל על דברי הרא"ש אות יב, כי ככל שמקדשים את שם ה' הרי שיש חובה לקדש את שמו ברבים (במנין)) ולכן סובר כי אמירת הקדושה היא מצווה מדרבנן והפסוק "ונקדשתי" הוא אסמכתא לדבריהם (ועי' מהרנ"ח ח"ב סי' לז).
יש הסוברים כי על אף שאמירת הקדושה אינה עיקר מן התורה, אך מעלתה אף גדולה ממצוות עשה מדאורייתא (עי' שו"ע הרב סי' צ סעי' יז וראייתו מכך שמותר לעבור על מצות עשה של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה כמ"ש ביורה דעה סי' רסז, ועי' ברכות מז ע"ב שרבי אליעזר שחרר עבדו כדי להשלים מנין).
ובמשנה ברורה (סי' קכה סע"ק ד) כתב : "וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז."
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
